איך ייתכן שבמשפחה מתנהגים כמו נוכרים? איך ייתכן שבקלות כזו מוכרים אח? איך ממשיכים מריבה משפחתית עתיקה כשאפילו לא זוכרים איך התחילה? השורש נכ"ר חוזר בפרשותינו שוב ושוב: "הכר נא!" אומרים האחים על כתונת מגואלת בדם, "הכר נא!" אומרת תמר ליהודה על החותם, המטה והפתילים, ויוסף בפרשתנו מתנכר לאחיו, והם אינם מכירים אותו.
בשנותיי כעורכת דין הייתי רואה משפחות שנלחמות בבתי משפט במשך שנים על בעלות בנכס מסוים כשכל אותו הזמן הנכס עומד שומם. נכס שאינו מניב דבר.
במקרים רבים הייתי מבינה שהמריבה מעולם לא הייתה על עצים ואבנים, היא תמיד החביאה מאחוריה את השאלה את מי אהב אבא יותר. הילדים כבר גדלו, ההורים כבר אינם, ועדיין מנסים לזכות באהבתם. אין מסר חשוב מזה להורים: לא צריך שתורישו בתים. אין ירושה מניבה יותר מאהבה.
על המילים "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו" אמרו חז"ל דבר נורא: "ויכר יוסף את אחיו – עכשיו, והם לא הכירוהו – בשעת מכירתו". הם הכירו אותו היטב אז! אבל הם לא הכירו בו. הם היו מכורים לתפיסה שהייתה להם לגביו ולא היו מסוגלים לחשב מסלול מחדש.
וזו בשורת פרשת מקץ. זה ביטוי יחידני: לא בקץ אלא מקץ! אחרי מה שנראה סוף היחסים תיתכן היכרות חדשה. יוסף מתחיל מהסוף ועורך היכרות מחודשת עם אחים נוכרים. איך הוא עושה זאת? הוא גורם לאבא שלו להפגין באוזני ילדיו האחרים את דאגתו ואהבתו להם. הוא אומר להם את המשפט שלא ידע לומר אז, לפני שהלכו לדותן: "אל תרגזו בדרך!" הוא מלווה אותם בדרכם, אולי לומד איתם בפרשת עגלה ערופה כשם שעשה כשנפרד לאחרונה מאהובו יוסף. הוא מזכיר לעצמו שהוא אבא של כולם.
יוסף לא מתנכר כדי ללמד את אחיו משהו חדש. הוא מבקש 'ללמד' את אבא להכיר בבניו האחרים, לדאוג להם עד מוות, לבקש עליהם "וא-ל ש-די ייתן לכם רחמים".
גם בנים יכולים להוריש להוריהם אבהות. גם תפיסה מוכרת של הורה יכולה להשתנות. הקשר הסימביוטי שבין הורות לבין אחווה אינו ניתן לניתוק.
אני זוכרת כמה התרגשתי כשבפתח צוואתו של אבא, הרב אלי רוטשילד זצ"ל, נכתבו המילים האלה: "אני רוצה להצהיר שאהבתי את כל ילדיי בשווה". ברגע הזה הרגשתי כמו יורשת מיליונים, הרגשתי שירשתי נכס שאי אפשר לנייד לשום מקום או לריב עליו.
תורישו אהבה שווה לכולם. אין דבר שינציח את זכרכם יותר.
