1.
קצת הפסקתי להקשיב כשהרב זלמן וישצקי אמר אמש למאות הנשים בסדנת 'מתחדשות': "אני רוצה לספר סיפור על נס!" אם אתם קוראים את הטקסטים שלי, אתם יודעים שאני פחות מספרת פה סיפורי ניסים. אבל הנה הסיפור המפתיע שהוא סיפר:
"לילה אחד הייתה רעידת אדמה בקליפורניה. הכול זז מהמקום, וגם בית הכנסת של חב"ד ברחוב פיקו המפורסם בלוס אנג'לס רעד כולו. כיסאות זזו ממקומם, סידורים נפלו, הכול הפך לבלגן אחד גדול.
באותו זמן ישב בחור צעיר אחד ולמד לבדו בבית הכנסת. הוא ראה מה קרה והחליט לסדר. הבחור עבד במשך שעות: הוא הכניס ספרים בחזרה למדפים, ניקה, טאטא, הרים, ובבוקר – לא ראו בכלל שהייתה שם רעידת אדמה. המתפללים הגיעו להתפלל שחרית, כל הבניינים בעיר הפוכים, ורק בית כנסת שלהם ניצל. איזה נס!
הבחור שמע אותם מדברים על הנס הגדול, ובהתחלה רצה לספר להם מה הוא עשה כל הלילה, אבל אז הוא נעצר והבין: זה נכון, היה פה נס. אני הנס שלהם.
אני חושב שיש כאן מסר עמוק. אנחנו מציינים מחר את י"ט בכסלו, היום שבו מייסד חסידות חב"ד יצא מהכלא אחרי שנעצר על הפצת החסידות. זהו היום שבו בעצם החסידות כולה יצאה מהכלא. אז זה מה שתנועת החסידות באה לומר לנו: אנחנו יכולים להיות הנס של מישהו אחר. אנחנו צריכים להיות הנס של מישהו אחר.
לא צריך לדבר יותר מדיי, זה יכול לקרות מאחורי הקלעים, אבל זה אומר לקחת אחריות ולפעול בעולם הזה. אז תסתכלו על הילדים שלכן, על בן הזוג שלכן וגם על אדם שפגשתן במקרה – ותחשבו: האם אנחנו יכולות להיות עבורם נס?"
2.
עופר אוחנה, שנפצע אנושות בפיגוע בחודש שעבר, יצא משיקום היישר לחופה של בתו. אחד האורחים בחתונה המיוחדת הזו, הרב חברון שילה, ראש הישיבה התיכונית 'אור עתניאל', כתב כך:
"זכיתי להשתתף בחתונה של הילדים של שניים מגדולי הדור. אולי לא שמעתם עליהם, בטח לא קראתם את הספרים שכתבו, כי הם גדולי הדור במשהו אחר. גדולי הדור בגמילות חסדים.
עופר אוחנה הוא איש חברון. נהג אמבולנס, חובש, איש של הצלת חיים. לפני כחודש, בפעם המי־יודע־כמה, זינק עופר מביתו כדי להציל חיים בפיגוע, וכדורי המחבל פצעו אותו אנושות. הוא החל מאבק ארוך, הוא עדיין חבוש, אבל הוא עומד על רגליו. אז מה אומר אבא פצוע לבתו ולחתנו מתחת לחופה?
הוא פתח בתודה לה' על הנס האישי, ואז אמר לכלה ולחתן: 'החופה פתוחה מכל צדדיה. כך גם הבית שלכם צריך להיות. תקימו בית של חסד, שבו לפני שמתיישבים לאכול בודקים אם יש את מי להזמין. בית שממשיך את החסד של אברהם אבינו'.
בתו של עופר התחתנה עם בנו של אברהם אשר חסנו הי"ד, שנהרג לפני שבע שנים בפיגוע. ברור לי שאם היה כאן, זה בדיוק מה שהיה רוצה שיגידו לבנו ולכלתו.
שלוש שנים ניהל אברהם ז"ל את המטבח בישיבה התיכונית שלנו, אור עתניאל. הוא לכאורה אחראי על האוכל, ואני לכאורה אחראי על החינוך. רק לכאורה. כי הוא היה אחד מגדולי הדור בחסד ונתינה. כמה תשומת לב לתלמיד שאיחר לארוחה, לאיש צוות שלא הספיק לאכול, למי שחולה, למי שיש לו שמחה. ותמיד בסוף היום הוא לא היה מסוגל לזרוק את האוכל. הוא אסף אותו במסירות למען משפחות נזקקות.
אז החלמה מהירה, עופר. ומזל טוב, אלדד ורוני. בית של חסד מתחבר לבית של חסד. שנזכה כולנו לחסד עליון ממרום".
3.
יש שבועות שבהם זה מצליח לנו. כבר ביום חמישי בערב יש מפה חגיגית על שולחן השבת בסלון, וגם הצלחות ערוכות עם סכו"ם, מפיות וכוסות. מדהים איך זה משנה את כל האנרגייה בבית. הכול כאילו מוכן ומחכה לשבת המלכה. נדמה לי שאפילו הילדים רבים פחות…
ויש שבועות שבהם זה לא ממש מצליח. ביום שישי הסלון עוד מלא בילקוטים, ניירות וחפצים שצריכים לחזור למקומם בכל רחבי הבית. עורכים שולחן ברגע האחרון. גם כאן התפאורה משפיעה מאוד על האווירה.
השבוע פגשתי את אפרת אסקל, והיא סיפרה לי על מיזם לזכר גיסתה היקרה, אורית טיברגר, שנפטרה לאחרונה. 'שולחן השבת של אורית'. אורית נהגה להתכונן לשבת בהתרגשות כל השבוע, ושולחן השבת שלה היה מוכן כבר ביום חמישי בבוקר.
משפחות שהצטרפו לרעיון סיפרו על עבודת צוות משפחתית וכיפית כבר ביום חמישי, על נשים שמדליקות את נרות השבת בתחושה הרבה יותר שמחה ורגועה, והייתה אישה שאפילו דיווחה על שנ"צ, שנת צהריים קצרה, שהיא הספיקה ביום שישי, אף שהשבת נכנסת מוקדם בתקופה הזו.
אבל העניין הוא לא רק "לסיים את ההכנות", אלא להסתכל עליהן אחרת. שמעתי על עולה ותיקה מאתיופיה שסיפרה שאצלם נהגו לרחוץ בנהר ולהיטהר לפני שבת. אבל הם לא עשו זאת בתום ההכנות לשבת, אלא דווקא לפניהן. כלומר, הם ראו את ההכנות כחלק מן השבת. גם להכנות צריך לבוא נקיים וטהורים. זו גישה שלא רואה במשימות האלה טרחה או עונש, אלא הכנה שגם בה כבר מאיר האור של שבת.
אתם מוזמנים לנסות ולחשוב: איך אפשר להתכונן לשבת מוקדם יותר?
4.
עמיחי הריסון הוא עובד סוציאלי בבית כלא בדרום. השבוע הוא כתב כך, על אחד האסירים בכלא – וגם עלינו:
"א' יושב בכלא על סחר בסמים. לפני כמה ימים דיברנו על השינויים הקטנים שהוא מרגיש בחייו:
הוא התחיל לקום כל בוקר קצת יותר מוקדם כדי להתארגן, הוא כבר לא דוחף את הבגדים לארונית בלי סדר אלא מקפל ומסדר אותם, הוא מכבס את בגדיו בסוף כל שימוש ולא מחכה שתצטבר אצלו ערמת כביסה גדולה, ונוסף על כך הוא יוצא בזמן לעבודה במפעל ובחזרה.
הוא גם סיפר לי על שיחות הטלפון הקבועות עם אימא שלו. פעם בכלל לא היה אכפת לו מה שלומה, ועכשיו הוא מקפיד להתקשר.
התרגשתי ואמרתי לו שבפרשת וישלח מסופר על יעקב שמעביר את כל משפחתו ואת כל רכושו לצד השני של נהר הירדן, בדרך חזרה לארץ ישראל.
אחרי שכולם כבר בצד השני, הוא חוזר לאחור. למה? חכמינו מסבירים: 'בגלל פכים קטנים'. מדובר על חפצים קטנים ופריטים זעירים שהוא שכח מאחור וחזר לקחת אותם.
למה אדם עשיר כל כך צריך לחזור אחורה בשביל כמה פכים קטנים? למי אכפת? יעקב אבינו מלמד אותנו את סוד הדברים הקטנים. הוא מעניק חשיבות לכל דבר ביקום. הוא יודע שכל מה שיש לו הוא מתנת שמיים, ולכן הוא מעריך אותו ולא מזלזל בו. זוהי הדרך. האכפתיות לפרטים הקטנים בונה אדם גדול".
אתם מוזמנים לחפש בשבת את הפרטים הקטנים בחייכם ולתת להם יותר חשיבות ותשומת לב.
5.
פעם יכולנו להשוות את עצמנו רק לכיתה שלנו. אני זוכרת היטב מי הייתה מלכת הכיתה או מי היה הספורטאי המצטיין. היינו רק שלושים ומשהו ילדים. אבל היום, בעידן הרשתות החברתיות, ה'כיתה' היא אינסופית, היא כל העולם. תמיד יש מישהו יפה, חכם ומוצלח יותר. ההשוואות האלה מחלישות. הרי לעולם לא נהיה הכי טובים, ואפילו לא נתקרב לזה.
בפרשות השבוע האחרונות יש פירוט ארוך שנראה, לכאורה, מיותר. אחרי עקדת יצחק מספרים לנו על הבנים שנולדו לנחור, אחיו של אברהם. בסוף פרשת תולדות מספרים לנו על כל הבנים של ישמעאל והנשיאים הרבים שנולדו שם, דור אחרי דור. וגם בשבת הזו קראנו בסוף הפרשה על הצאצאים של עשיו, כל האלופים והמלכים.
המחנך הרב איתמר חייקין מסביר שיש כאן מסר עמוק: מדובר בניסיון חוזר שכל האבות והאימהות של האומה היו צריכים לעמוד בו. בעוד הם נאבקים על בן אחד שימשיך את דרכם, על ביסוס של משפחה אחת בארץ בתקופה של נדודים קשים – האח המתחרה כבר מקים לעצמו משפחה, עם וממלכה.
זה ניסיון לא פשוט, להביט בזולת המצליח בלי להתבלבל, בלי לפזול, בלי לסטות מהדרך שלך. הסטורי של השכן תמיד ירוק יותר. זה קשה, אבל זוהי הדרך האמיתית של מי שנאמן לעצמו ולאמת ולא משווה את עצמו כל הזמן לאחרים.
לכן, אומר הרב חייקין, בפרט בדור שלנו, צריך לספר לעצמנו בכל שנה מחדש על הניסיונות האלה של אבותינו. הם מלמדים אותנו לא להתייאש מהצלחות נוצצות של אחרים, אלא להתמקד בשליחות שלנו. בסוף – הדרך שלהם הפכה לנצחית.
בהצלחה.
