אלו העובדות: בתוך שנים אחדות הצליחו בתנועת חב"ד להפוך את יום חגה של החסידות, יום שחרורו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי מבית הכלא ברוסיה, שאירע בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798), לחג הגאולה של תורת החסידות כולה וליום חג בלוח השנה היהודי. שיאו בהפקת הענק של שבוע אירועי 'צמאה', הכוללים הופעות למבוגרים, גברים ונשים בנפרד, התוועדויות לנוער ולבני ישיבות גבוהות, מופעי ישיבות תיכוניות ואולפנות ואפילו מופע מיוחד לבני ישיבות חרדיות ליטאיות. לזה מתווספים יריד ספרים ענקי ומבחני עיון בספרי חסידות חב"ד, שמשתתפים בהם אלפי בני ישיבות מדי שנה.
ארבע עשרה פעמים הופיע השבוע ענק הזמר אברהם פריד במופעי 'צמאה'. בשנה שעברה נפגשנו לקראת שבוע החסידות והסתקרנתי: איך הוא מצליח לעלות על הבמה שוב ושוב ולהתלהב בכל פעם מחדש? פריד משך אז בכתפיו: "הקהל והאש של 'צמאה' עושה לי את זה".
הרב משה שילת: "החוקרים שאלו אותו שאלות רציניות. לדוגמה, מדוע התפילה חשובה לחסידים יותר מלימוד התורה. והרבי ענה להם שעל ידי התפילה מתחברים לאינסוף, ובלי תפילה גם לימוד התורה לא שווה, כי על ידי התפילה מתחברים לאינסוף"
באש של 'צמאה' קשה להתחרות: הכיסאות באולם משמשים רוב המופע, שאורך יותר משעתיים, תפאורה בלבד. הרגליים מקפצות מעצמן באנרגיה מחשמלת. השנה הופיע על הבמה הרכב עם עקיבא תורג'מן, אומן רגש ענק בעל קול מיוחד. הוא ומוטי שטיימנץ ביצעו יחד את 'צמאה לך נפשי', וגם שטיימנץ הוכיח שהוא מסוגל להרקיד באותה עוצמה שהוא פותח לבבות בשירת הנשמה שלו.
אברהם פריד, שלא נס לחו, ביצע דואט עם עידן עמדי, שהצליח להביא את הקהל לשיא בשירת 'והריקותי לכם ברכה'. עמדי עצמו לא הצליח להסתיר את התרגשותו. את המופע עתיר האורות והאפקטים, שמאתגרים במקצת את תפיסת 'הכול הבלים הבלים' החב"דית, חתמו ניגון ה'צמח צדק' בביצוע משותף של כלל האומנים ושירת 'הושיעה את עמך' מרגשת במיוחד של עמדי.
אני כשלעצמי מבכר את שירת הנשמה על הפופ, הרוק והבסים, אבל רגע אחד בכל זאת תפס אותי: רוב הקהל אינו בני ישיבות אלא בעלי בתים, ורבים מהם באים עם ילדיהם. לא רחוק ממני ישב קשיש עטוי מסכה, ולצידו נכדו או נינו בן ה-10. הקהל רקד, והקשיש התרומם בקושי מכיסאו, אחז בכוח ביד נכדו, ורגליו התחילו גם הן לרקד. מצידי האחר אדם כבן 40 בכיסא גלגלים, משותק ברוב גופו, רקד בהנפת יד אחת כלפי מעלה. ראיתי את השמחה על פניו של הקשיש ואת ההתרגשות שניכרה באיש המשותק, והתרגשתי גם אני.
הרב משה שילת: "אם לא תגידו לחיים אני לא יכול להמשיך. הפסוק אומר: אנוכי ה' א-לוהיך המעלך מארץ מצרים – הרחב פיך ואמלאהו'. זה הצימאון. חושב שאתה מצפה? צפה יותר"
התוועדות
להצלחה שותפים רבים, אבל המושך הראשי בחוטים הוא הרב משה שילת, בן הציונות הדתית וחסיד חב"ד נלהב. שיאו של השבוע בליל י"ט בכסלו, שבו מארח הפסטיבל כחמישה עשר אלף איש. בסך הכול עברו בבנייני האומה השבוע יותר משישים אלף איש! במהלך שעות הבוקר צפו בהופעות 'צמאה' אלפי בני נוער מישיבות תיכוניות, והשתתפו גם בתחנות הפעלה מגניבות על רעיונות החסידות, חב"ד וספר התניא בהובלת מדרשת מעיינותיך.
למרות העומס הרב שילת מתפנה בין הופעה להופעה להתוועדות עם בני כיתה י' מהישיבה לצעירים שליד ישיבת מרכז הרב. השולחן עמוס בקוגל ויש גם מעט שתייה חריפה, בכל זאת התוועדות, והרב שילת פותח בניגון הידוע של חב"ד למילות ההגדה 'ממצרים גאלתנו'. הנערים מצטרפים, ושילת עוצר כדי לחזור על הדרוש החסידי: מצרים מסמלים את מצרי הנשמה, את המצר והגבול שהחסידות מסייעת להשתחרר ממנו. "אנחנו מרגישים לפעמים תקועים בעולם", הוא אומר. "אדם מרגיש תקוע כשהוא מרגיש אחראי או אשם. אבל בספר התניא מוסבר שכיוון שהאדם לא עשה את עצמו, אלא ה' רוצה שנהיה בעולם הזה, תקועים בו, הוא גם רוצה שנצא מהמצרים.
"אבל בפועל זה לשבת ולשתות או לשיר ולרקוד", מקשה תלמיד. "יש גם גויים שיושבים ושרים ונהנים. ומה ההבדל?" מקשה חברו.
"לפעמים לא מצליחים לקום בבוקר", הוא אומר, והתלמידים מגחכים, מבינים על מה הוא מדבר. "אדם קשור לגשמיות, אבל הקב"ה נותן לנו יכולת לנסות ולצאת משם ולהיות במקום אחר".
אחד התלמידים תוהה כיצד הפך יום שחרור מהכלא לחגה של תנועת החסידות כולה. שילת מסביר בלהט: "האדמו"ר הזקן לא היה אדם פרטי, היה קטרוג על החסידות כולה! הרבי מביא ברשימותיו שהאדמו"ר הזקן לא רצה לצאת מהכלא בי"ט כסלו. זה היה כלא קשה, שאנשים רבים לא יצאו ממנו בחיים. הרבי הואשם בבגידה בשלטון ובסיוע לאויב".
שילת מספר כי תיק החקירה של הרב נתגלה לפני כמה שנים, והחומרים מרתקים. "החוקרים שאלו אותו שאלות רציניות. לדוגמה, מדוע התפילה חשובה לחסידים יותר מלימוד התורה. והרבי ענה להם שעל ידי התפילה מתחברים לאינסוף, ובלי תפילה גם לימוד התורה לא שווה, כי על ידי התפילה מתחברים לאינסוף".
שילת חוזר לשאלת הנער ומספר מדוע לא רצה האדמו"ר להשתחרר: "זה היה יום ההילולה של המגיד ממעזריטש, רבו של האדמו"ר הזקן ותלמידו של הבעל שם טוב. באותו יום הגשמיות לא תופסת מקום, והם הגיעו מהעולם העליון והתפללו שחרית, מנחה וערבית עם האדמו"ר הזקן בבית הכלא ועשו איתו התוועדות. כאשר נפתח פתאום השער הרבי לא רצה לצאת. זה היה היום המאושר בחייו!
"אם יש לך רוחניות, הגשמיות לא תופסת מקום. זו החסידות. היא מביאה אותנו למקום שמבחינה רוחנית הגוף דומה רק לבגד, לבוש לנשמה".
תלמיד אחר שואל את שילת אם זה אפשרי בכלל, ושילת מודה: "המטרה היא לשאוף להיות שם קצת, חלקית. יציאה ממצרים זה לא הכול או כלום! גם אם יצאתי לכמה רגעים זה כבר דבר גדול". הנער הראשון אינו מוותר ומנסה להבין מדוע מציינים חג גאולה כללי על נס שאירע לאדם פרטי, ואיך מחב"ד זה הגיע גם לחסידויות אחרות.
"קשה להסביר את זה למי שלא לומד חסידות חב"ד", עונה שילת. "בעל התניא היה מבכירי תלמידי המגיד. הוא ביקש ממנו לחבר את שולחן ערוך הרב, ספר פסיקה חשוב מאוד. כלומר, המגיד זיהה שהוא גאון בנגלה ולא רק בנסתר. הספר הראשון בחסידות הוא ספר התניא. היו ספרים של וורטים של אדמו"רים ועוד ליקוטים שלא תמיד קשורים זה לזה. הראשון שישב לכתוב את תורת החסידות מילה במילה, אות באות, הוא הרב בעל התניא".
הרב משה שילת: "התוועדות אמיתית זה בשבת אחר הצהריים. החסידים בבוקר שבת לומדים חסידות כמה שעות, לומדים מאמרים של בעל התניא, מתפללים אחר כך כמה שעות, ואז יש התוועדות של כמה ניגונים, וזה משהו אחר לגמרי! יש פה עבודה ויגיעה"
אהבה בצימאון
בקבוק משקה מחולק בין הצעירים, ושילת מרים 'לחיים'. "אם לא תגידו לחיים אני לא יכול להמשיך", הוא גוער בהם. "הפסוק אומר: אנוכי ה' א-לוהיך המעלך מארץ מצרים – הרחב פיך ואמלאהו'. זה הצימאון. חושב שאתה מצפה? צפה יותר. מצרים הייתה מקום שנראה חסר סיכוי לצאת ממנו. אומר הקב"ה: הרחב פיך הרבה יותר ממה שחשבת שאתה יכול לפתוח, ואמלאהו. כל עבודת ה' שלך תצא מהמצרים אם תרחיב את פיך".
אחד הנערים מקשה את השאלה העתיקה על רעיון החסידות: "נשמע שלא צריך להתאמץ. כאילו הכול יבוא מעצמו?"
"זו נקודה עמוקה", משיב שילת. "המטרה היא לא להיות סטלן. חב"ד זה לא סגולות אלא עבודה נפשית קשה מאוד. חלק מהתוועדות זו עבודה של ממש! אפשר לדבר על כל נקודה ולהעמיק בה עשר שעות. זה לחשוב לעומק, לעקור מקרבי משהו לא טוב.
"השאלה שלך בול במקום", הוא מפרגן לנער. "זו יגיעה ועבודה, לעבוד, לשנות ולעבד, כמו עיבוד עור, שדורש גם מליחה.
"אבל בפועל זה לשבת ולשתות או לשיר ולרקוד", מקשה אחד. "יש גם גויים שיושבים ושרים ונהנים. ומה ההבדל?" מקשה חברו.
"התוועדות אמיתית זה בשבת אחר הצהריים", מסביר שילת. "החסידים בבוקר שבת לומדים חסידות כמה שעות, לומדים מאמרים של בעל התניא, מתפללים אחר כך כמה שעות, ואז יש התוועדות של כמה ניגונים, וזה משהו אחר לגמרי! יש פה עבודה ויגיעה".
הרב משה שילת: "אם אני צמא אני במקום הנכון, הצימאון הוא האהבה. לא בטוח שתצליח להרוות את עצמך, אבל העיקר שאתה צמא"
"אז מה הקטע של 'צמאה'?" הם שואלים מייד.
"יש כאן שלושת אלפים איש שמקפצים בהופעה. האם זו חסידות? כן! גם זו חסידות, כי אנחנו מדגישים את השמחה, והדור שלנו עצוב ושקוע בעולם הזה. זו התחלה, ולמי שיש יותר מוח ויותר לב יש עוד עבודת נפש. היה כאן אדם שעומד להיות שר בממשלה. הוא בכה מהתרגשות. זה דבר גדול.
"יש לנו ראש, גוף ורגליים. הראש מעמיק, הלב משתוקק והרגליים מקפצות ועושות מעשים טובים. זה לא חידוש של החסידות, ובכלל החסידות לא ממציאה דברים אלא מדגישה דברים. אדם צריך להיות מושלם בכל החלקים הללו. אתם טוענים שיש כאן רק לב ורגליים ולא ראש? זה כבר משהו. אם אדם בעל תאוות ומשיכות יבוא ויקפוץ כאן את החיים שלו, זו חסידות. חד-משמעית.
"היה כאן אירוע מיוחד לתלמידים ליטאיים. באו שלושת אלפים וחמש מאות בחורים מפוניבז', מישיבת מיר, מבית מתתיהו ועוד. הם אמרו שחסר להם לב, שיש הרבה מוח אבל אין לב. בחב"ד יש פתרונות גם למוח וגם ללב.
"יש מצווה שאנחנו ממלמלים בכל יום בתפילת שחרית. ואהבת! מצווה לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. איך אוהבים אותו? אומר האדמו"ר הזקן, וזה הסוד של 'צמאה': 'אהבה בתענוגים', אהבה עליונה, יש לצדיקים בזמנים מסוימים. אבל איזו אהבה יש לי, מה אני מצווה ליצור בכל יום מחדש? זה קל מאוד! צימאון. 'צמאה לך נפשי לא-ל חי'. זאת אהבת ה', זו מצוות האהבה. לחיים!
"אם אני צמא אני במקום הנכון, הצימאון הוא האהבה. לא בטוח שתצליח להרוות את עצמך, אבל העיקר שאתה צמא. זה אומר גם לנגן ולשמוע חסידות וגם ולהתפלל מכל הלב ולומר תהלים, אבל הכול בצימאון".
"איך אפשר לשמר את הצימאון?" התלמידים שואלים שאלה שמטרידה רבים, גם אותי.
"בכל יום מחדש: בניגון, בלימוד חסידות, באמירת תהלים. דוד המלך הוא שיא הצימאון. והכי חשוב להשפיע על עוד יהודים, זה הכי מעורר אותנו. לקלף מהם את הקליפה ולהוציא אור וחום".
החבר'ה מישל"ץ לא באו רק לשמוע, והם שולפים גיטרה ושרים 'צמאה'. לאחר כשתי דקות בא אורח, הזמר יאיר אליצור (אלייצור), ראפר חסידי צעיר שפאותיו מתבדרות וחיוכו ענקי, ולו כישרון מופלא לחבר ברגע, על רקע מנגינה, משפטי חיזוק בעבודת ה' ברוח רבי נחמן מברסלב: התבודדות, תפילה והודאה לה'. "הדבר הכי פשוט זה לעבוד את ה'", הוא טוען. "קל לראות ולהבדיל בין מי שהולך עם הבורא ומי שהולך בלעדיו. מי שהולך בלי ה' מפוחד כל הזמן, הוא בטוח שהכול תלוי בו.
אלייצור: "אדם מופיע בצמאה ומזייף. הוא מוטרד, הוא חושב שהכול הוא: זייפתי, אוי ואבוי, איך עשיתי דבר כזה? אבל אם אני בן של מלך, היום המלך לא נתן לי הכול. יש לי דין ודברים איתו, זה בכלל לא תלוי בי, כי הכול בהשגחה פרטית, אין רע יורד מהשמיים, והכול לטובה"
"ברגע שיודעים שהוא אבא, הבוס של כל העולם, הכול הרבה יותר קל", הוא ממשיך. "אדם יודע: אני הבן של המלך, יש לי כתובת! אדם מופיע בצמאה ומזייף. הוא מוטרד, הוא חושב שהכול הוא: זייפתי, אוי ואבוי, איך עשיתי דבר כזה? אבל אם אני בן של מלך, היום המלך לא נתן לי הכול. יש לי דין ודברים איתו, זה בכלל לא תלוי בי, כי הכול בהשגחה פרטית, אין רע יורד מהשמיים, והכול לטובה.
"בואו נמציא ניגון", הוא אומר ומבקש מהבחור האוחז בגיטרה לפרוט כמה אקורדים. הנער מנגן, ואלייצור פולט בשנייה רצף של משפטי אמונה לפי המקצב. מרשים בהחלט.
מורי ורבי הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל היה מדבר רבות על הקושי שלנו כיחידים וכמגזר לדבר על ה'. "אנחנו מלאי אידיאלים", היה אומר, "אבל שוכחים לדבר על ה'". ב'צמאה' מדברים על ה', על בית מקדש ועל גאולה בלי תקינות פוליטית ובלי כוכביות.
