חנוכה הוא חג של המקדש, וקרוי על שם חנוכתו. דבר זה מלמד שהימים הקדושים הללו מסוגלים לתקומת המקדש. כבר בפעם הראשונה, במשכן שבמדבר, הסתיים בניינו בכ"ה בכסלו. אהרן קדוש ה' חנך את המשכן בהדלקת נרות המנורה וכיוון להמשיך כוח למצווה זו בכל הדורות, שבאמצעותה יחנכו בניו את המקדשות. ואכן, חנוכת המקדש השני התקיימה בכ"ה בכסלו, וכן החשמונאים חנכוהו וטיהרוהו ביום זה. ומאז כן עתה, בכל דור ודור מתחדשים ימים אלו כסגולה עצומה לקומם חורבות עולם ולבנות מקדש.
זוהי נשמת חג החנוכה, ולכך מכוונת מצוות הדלקת הנרות. החנוכייה, אף שהיא מייצגת כלי אחד מתוך המקדש, היא מקפלת במהותה את כללות המקדש. כי מהות המקדש היא אור, 'אורו של עולם' (בבא בתרא ד ע"א), והחנוכייה היא בחינת האור שבמקדש.
במובן זה סוד ההדלקה מכוון ממש לחנוכת המקדש ומבשר על תקומתו המהירה. זהו עניין ההדלקה והוספת הנרות מיום ליום, הפועל את עילוי האור והגברתו עד היום השמיני, היום שבו אנו קוראים בתורה "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז, פד), שבו מגיעה הפעולה לתכליתה: הנחת אבן נוספת לבניין המקדש. כך בכל שנה אנו חונכים אבן אחת במקדש, ומשנה לשנה מצטרפת אבן לאבן עד שנעשה הבניין שלם. אור קדושת המקדש, שנקרא אורו של עולם, אורם של ישראל שיפציע ויבשר לנשברי לב בשוב ה' ציון. השלהבת המרצדת מבשרת בשורת גאולה בכוח אדיר שנעלם בגופה הקטן, הנראה שברירי ודל, אך כוחו גדול לא-לוהיו.
מכאן נוכל להבין את הביטוי המיוחד במינו שאנו מוצאים בנרות חנוכה: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם"! לא מצווה בלבד אלא קודש, שהוא מדרגה מעל המצוות (ראו מגילה כו ע"ב). כי נודע שהמצוות הן אור היורד אל מסגרת החומר, אך החומר נותר בעינו. לכן מותר לזרוק חפצי מצווה כשופר ולולב, כי עצמותם לא התקדשה (ראו מגילה שם). מה שאין כן חפצי קודש, כספר תורה וחפצי מקדש, שעלו והתקדשו בקדושת האור שבהם להיות לבוש מוחלט לאור ולהתעצם בקדושתו.
כיצד זכו נרות חנוכה למדרגה עצומה זו, להיות 'קודש'? מה מבדיל אותם מן השופר, הציצית, הלולב, הסוכה והמצה? מדוע קודש הם, ומהו הסוד שבהם?
באמת יסוד זה פשוט וברור: החנוכייה עצמה היא המפתח להבין את ממד הקודש. כי כל מהות החנוכייה היא להיות כדוגמת המנורה שבמקדש.
משם, ממעון השכינה, נמשכת הארת המנורה ונחקקת בחנוכיות של כל ישראל. ובאמת אין שום מצווה אחרת שהיא ממש מעין 'העתקה' של אחד מכלי השרת, שנעשית כדוגמת המצווה שנעשתה במקדש. השולחן, המזבח החיצון וקורבנותיו, המזבח הפנימי והקטורת אשר עליו – להם אין רמז וביטוי במצווה שנעשית בקרב בית ישראל. אורם עליון, נעלה מכל התלבשות בעולם הזה, מיוחדים הם למקדש. ואדרבה, ההקרבה אסורה מחוץ למקדש, ורקיחת קטורת שלא בקודש אסורה באיסור מיתה בידי שמיים. יש הבחנה ברורה בין הקודש ובין החול, בין עבודת המקדש ובין חיי עם ישראל בכל ארץ ישראל.
המנורה הטהורה, הכלי המזוכך ביותר, למעלה מקורבנות ודם ואף למעלה מריח בשמים, שאינה אלא אור רוחני וזך, היא היא החנוכייה בעוז רוממותה, בוקעת מן החלונות, מציצה מן החרכים ונמשכת אל כל ישראל אפילו בגלות המרה, אפילו במחשכי סיביר ובמרתפי האינקוויזיציה. אלומת אור מהמקדש המקודש, כלי שרת ממקום הקודש היוצא אל ישראל בשלמות אורו, במדרגה של קודש, ומתייחד לקדש את ישראל ולקשרם אל מקום המקדש.
זהו הפלא של מצוות הדלקת נרות חנוכה, זהו מעוז צור הישועה. כי המלך עצמו, ממקום מגוריו, בשלמות אורו, בא לשכון אצלנו ובקרבנו, ומכוחו הגדול אנו מתרוממים מעל כל המשברים, מעל כל הררי החושך, ומקרבים בפועל את אור המקדש, את אור הגאולה ואת יום הישועה. לכן על אף היותו חג מתקנת חכמים יש בחנוכה עצמות אור שהיא מעל כל החגים כולם, אפילו מעל חגי התורה.
בחנוכה מתנוצץ אור שהוא מושרש לעילא, ממעל לבחינת 'מצווה'. החנוכייה שלנו היא נטף ושביב ממנורת הקודש שבמקדש. היא שואבת את כוחה ממנה וממשיכה את פעולתה. אומנם נחרב הבית, אך זיק הקודש, נקודת האור שבו, לא כבה לעולם. זהו סוד חנוכה ואור הנרות הדולקים בו, נרות שהם קודש. נמצא שהחנוכייה היא זכר למקדש כולו, כי היא השריד הקטן שנשאר מכלל המקדש, ומכוחה ישובו ויתחדשו המנורה וכל כלי הקודש עם המקדש כולו בשלמותו. שנזכה לתקומת המקדש במהרה, אמן. חג שמח!
