שרהל'ה קוסטינר, בני נצרים
סבתנו לימדה אותנו, בהרבה מאוד דוגמה אישית, שצריך לקבל אחריות, להתמסר ולעשות את הדברים הנכונים שמאמינים בהם.
היא גידלה שמונה ילדים בכפר הרא"ה בבית לא גדול שהיה בדרך כלל מלא אורחים ומבקרים. מפני עיסוקיו הרבים והחשובים של סבא, הרב משה צבי נריה, נשאה היא לבדה בחלק גדול מהעול הטכני והארגוני של הבית. עשתה את כל הנדרש בבית ובחוץ מתוך תחושת שליחות למען בניין המשפחה ועם ישראל, מתוך מודעות נוכחת ומוחשית שהיא וסבא בעלה שניהם חיילים של ריבונו של עולם. היא הייתה שותפה מלאה בתורתו ובפעילותו מחוץ לבית, בישיבה, בפעילות הציבורית וכדומה, וכנ"ל הוא, סבא, היה שותף, גם אם בלתי נראה, בכל מעשיה בבית ובחוץ.
סבתא יזמה ותפעלה בחריצות רבה ובהתמדה פעולות צדקה וחסד, טיפול בקליטת עולים בימי המעברות, אימוץ משפחות במצוקה, חלוקת מצרכי מזון מדי שבוע בשבוע ובאופן קבוע בערבי פסחים, וכן חלוקת בגדים. היא הקימה את המוסד תו"ם – חרב לאת (ישיבה מקצועית, שאז והיום רוב תלמידיה עולים חדשים) – וניהלה אותו, חלק מהזמן בהתנדבות, שתים עשרה שנה.
סבתא הייתה מהמייסדות של המועצה לתרבות המשפחה היהודית – תמי"ד – תנועת המשפחה היהודית, והרצתה בכל רחבי הארץ על חשיבות מוסד הנישואין והמשפחה ועל דרכי ההתמודדות 'מול מבוכת המתירנות', שם ספרה שנכתב בעקבות הרצאות אלה עם הספר 'טל נעורים'.
סבתא הייתה הראשונה שהחלה לעסוק בפומבי בטהרת המשפחה בישראל ועוררה את הלבבות לכך בקרב הציבור הדתי-לאומי. היא כתבה את החוברת 'נישואין של אושר', שיצאה לאור מטעם המרכז לטהרת המשפחה ביותר ממאה אלף עותקים וחולקה במועצות הדתיות לכלות רבות. סבתא הייתה גם הנחשונית בחינוך הדתי שעסקה בנושא חינוך לחיי משפחה.
היא הייתה עקרת הבית, רעייתו של סבא הרב משה צבי נריה, וזו הייתה משרה מלאה בפני עצמה. מכיוון שהבינה שאף אחת אחרת לא תצלח לתפקיד, קיבלה עליה להיות מעין מזכירה של סבא. בעת היותה עם שמונה ילדים קטנים בבית רכשה מכונת כתיבה גדולה, למדה את שיטת ההדפסה העיוורת, דאגה, אף שהם היו רחוקים מרווחה כלכלית, להעסיק עוזרת שתעשה במקומה חלק מעבודות הניקיון בבית, ופינתה לעצמה זמן להדפיס במסירות את כתביו של סבא.
אני זוכרת איך סבא היה מגיה, גוזר חלק מהדפים המודפסים באמצע, בפיסת נייר אקראית שמצא מוסיף פסקה או יותר ומשדך בסיכות מהדק דף לדף עד שהיה נוצר מין גליל נייר מוזר שמורכב מכל מיני דפים וכתבים, ומשימתה של סבתא הייתה להדפיס הכול ברצף כדי שיוכל להמשיך לערוך. בזכותה יצאו לאור לא מעט ספרים.
כשהייתה בת 65, והמחשב והשימוש בו עדיין לא היו נחלת הכול, השתכנעה סבתא שמה שצריך עכשיו הוא לרכוש מחשב וללמוד עיבוד תמלילים (תוכנת איינשטיין. מי מספיק זקן כדי לזכור?). היא לא ויתרה ולא השתמשה בגילה הלא צעיר כתירוץ. היא התגמשה והשתלטה על כל המיומנות הנדרשות. בזכות השתדרגותה והשימוש בפלאי הטכנולוגיה ובזכות הזמן שהקדישו לכך סבא וסבתא, שהיו צוות לעניין והייתה להם זוגיות מיוחדת ומעוררת השראה, נוספו עוד ספרים רבים מפי עטו של סבא והקלדתה של סבתא.
סבתא הייתה אם מסורה וסבתא נהדרת, והדגישה בכל הזדמנות את חשיבות המשפחה והמשפחתיות, השקיעה מאמצים במפגשים משפחתיים ובקייטנות נריה לנכדים וקשרה קשרים עם הצעירים במשפחה באמצעות הפתעות קטנות (צ'ופרים, כפי שקרא להם סבא). היא זכתה בחייה להכיר עשרות רבות של נכדים, יותר ממאה נינים ואף חימשית, כן ירבו.
סבתא רחל נריה, סבתא אהובה מאוד ונערצת שאני מתגעגעת אליה מאוד, נפטרה בכ"ב בכסלו לפני עשור שנים. יהי זכרה ברוך, והלוואי שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתה וללכת בדרכיה. אמן כן יהי רצון.
'משפטי זהב' של הרבנית רחל נריה ע"ה:
[באמצע כזה יפה וגדול יותר:]
- שלוש מילים קטנות
שטמון בהן סוד גדול:
ב"ה, בע"ה ואי"ה.
- הדברים שיש לנו בחיים
הם מתנות יקרות ערך מהבורא
ואינם מובנים מאליהם:
בריאות, בן זוג, ילדים, משפחה.
הם ניתנים לנו במתנה,
ועלינו להודות עליהם.
- כשאני אומרת "טוב"
אין כוונתי לציפיות גדולות
הקשורות במושג "טוב" המקובל,
אלא "טוב" על המינימום:
לחם לאכול ובגד ללבוש.
- שום דבר אינו מוגש על מגש של כסף.
כל דבר תלוי בנו –
איך מקבלים את הדברים
ואיך מתמודדים.
איך אתה רוצה להתנהג
כשמשהו לא נוח קורה.
- כשיש כלים בכיור
לא שואלים במה אפשר לעזור.
- כשמשהו לא נוח קורה
אמור לעצמך:
התגברתי פעם,
אתגבר בע"ה גם הפעם!
- יש להתרכז רק באותם דברים
שיש סיכוי לשנות או לתקן.
- כולנו בני אדם בעלי חולשות.
הבה נתייחס בסבלנות
לחולשות של אחרים.
- לא כל מה שקל זה טוב,
ולא כל מה שקשה הוא רע.
- אצל האדם המאמין אין מקום לגאווה כלשהי –
לא על הכוח, לא על החוכמה, לא על היופי, לא על העושר וכדומה.
יש רק להודות לבורא על שעשה אותי
כלי לכל מה שהעניק לי.
- איפה שצריך אותי –
אני שם.