רשות הדיבור- וישלח

 

אם הדרך

רעותא

אִמָּא רָחֵל,

אֵיךְ רָעִית צֹאן,

וְרָאָה בָּךְ אָבִינוּ יַעֲקֹב

אֶת כּוֹחֵךְ

יָפְיֵךְ

וּמִדּוֹתַיִךְ.

וְיֶאֱהָבֵךְ עַד דְּמָעוֹת.

 

אֵיךְ חִכִּית

וְשִׁתַּפְתְּ

וְשָׁתַקְתְּ

וּוִתַּרְתְּ

וְהֶאֱמַנְתְּ,

כַּמָּה הֶאֱמַנְתְּ.

 

אֵיךְ קָרָאת

לַבָּנִים חַיִּים

וּפִלַּלְתְּ

וּבִקַּשְׁתְּ

כֹּה בִּקַּשְׁתְּ.

 

אֵיךְ זָכִית

לְתוֹסֶפֶת וּלְכֹחַ

יוֹסֵף וּבִנְיָמִין.

וְזָכַרְתְּ

שֶׁמֵּאֶת ה'

הַדָּבָר.

 

וּמֵאָז

אַתְּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ,

אֵם עַל הַדֶּרֶךְ אַתְּ.

מַזְכִּירָה בְּקוֹל

אַךְ בְּרָמָה

שֶׁכֻּלָּנוּ בַּדֶּרֶךְ

וְגַם אִם בְּעֵרֶךְ

יֵשׁ דִּמְעָה,

נְהִי וּתְפִלָּה.

 

וְאֵלֵךְ בְּדַרְכֵּךְ

מְצֻיֶּדֶת בְּתוֹרָשָׁה

נֶאֱזֶרֶת בְּמוֹרָשָׁה,

נֶעֱזֶרֶת בַּיְּרֻשָּׁה,

הַזַּכָּה, הַמֻּפְלָאָה.

 

כִּי מָה שֶׁבָּךְ

בִּי

עַמֵּךְ עַמִּי

וְאַתְּ אִמִּי.

 

מן הופעות

יהושע אודרברג

 

לְכָל אֶחָד נְבִיטָה מְיֻחֶדֶת מִשֶּׁלּוֹ:

בַּתְּחִלָּה נִצָּנִים,

בָּהֶם אַתָּה מְבַקֵּשׁ

שֶׁיָּשִׂימוּ לֵב לָרְגָשׁוֹת, לַחֲשָׁשׁוֹת,

הַמְּקַנְּנִים אֶצְלְךָ בִּפְנִים.

 

לְאַחַר הַבָּסִיס,

כְּשֶׁאֵינְךָ בָּסְרִי, קְצָת עָסִיס,

עוֹלֶה אַתָּה בְּמַעֲלוֹת,

מַכִּיר חֲבֵרִים,

מֵבִין נְהָלִים,

וְיוֹתֵר מִכֹּל

רוֹצֶה לְהַעְפִּיל

אֶל הַשְּׁלַבִּים הַגְּבוֹהִים.

 

אָז,

כְּשֶׁהִתְבַּגַּרְתָּ, רוֹאֶה אַתָּה

תַּהֲלִיךְ מָשׁוּךְ כְּקַו

וּמְקַוֶּה

שֶׁמְּקַיֵּם אַתָּה אֶת הַ'קָוֶה' שֶׁלְּךָ

אֶל עַצְמְךָ,

אֶל אֲ-לֹהֶיךָ.

 

נוסטלגיה

נ"מ

רוצה שהרגע יימשך לעולם,

רוצה להציף, לחשוף את הנעלם.

אולי כך את הזמן אפשר לעצור,

לשמור עוד חוויה, עוד רגע לנצור.

מרתק עד כמה קשר חודר עמוק,

מוזר שלעיתים מנסים אותו לדחוק.

לא לצפות כדי שלא להתאכזב,

שווה להסתכן, לפתוח את הלב?

הרי מי יתקן אם יישבר? מי מתחייב?

היה כל כך משמעותי, ועכשיו לקראת סיום

קשה להשלים, הלב מתחיל להלום.

נראה שאת התחושה קשה לעמעם,

אין צורך, צריך להרגיש את השלם.

לא לפחד, יש להתיר את התחושה,

להסתכן, לשחרר הרגשה.

זיכרון הוא שריר גמיש וחזק,

הרגשה היא הדלק אך גם הדבר שנשחק.

כי ככל שמתרחקים לעיתים שוכחים,

אך ככל שמתרחקים גם יותר מעריכים.

מנסים לשחזר, לראות מחדש,

זה לא פשוט, זהו דבר מקודש.

תחיית זיכרון מתהום נשייה,

צריך להאמין, לפלל הללויה.

הרגשה צריכה שקט, ללא תוכנית או אסטרטגיה,

תחושה חדשה-ישנה תצוף – תחושה ששמה נוסטלגיה.

 

במה אתה מאמין

עמנואל הרוניאן

ש: במה אתה מאמין?

ת: בעם ישראל

ש: מוזר. כאדם דתי חשבתי שתגיד שאתה מאמין בא-לוהים.

ת: בא-לוהים של עם ישראל. נכון.

ש: מה הכוונה? אם יש א-לוהים, הוא לא של כולם?

ת: הוא כן. אבל הוא התגלה לעם ישראל ביציאת מצרים ובמתן תורה ובבית המקדש. לכן מבחינתי הוא קודם כול א-לוהי ישראל.

ש: ואולי אלו רק סיפורים שאתה מספר לעצמך?

ת: אכן, אלו סיפורים שאני מספר לעצמי. סיפורים שמאז ומעולם סיפרו לנו הורינו, ואנו לילדינו, וילדינו לילדיהם.

ש: אבל אלו סיפורים על התגלות שהייתה לפני הרבה מאוד זמן.

ת: נכון. מאז היא באמת יותר נסתרת. אבל בכל זאת היא עדיין קיימת. אפילו צועקת.

ש: מה הכוונה עדיין קיימת?

ת: הכוונה שעם ישראל כתופעה ממשית הוא כל כך לא הגיוני, עד שהדרך המסתברת ביותר מבחינתי להבין את התופעה הזו היא להניח שיש לו א-לוהים חי שמשגיח עליו ופועל מתוכו.

ש: אתה מדבר על השגחה פרטית?

ת: אני מדבר על השגחה לאומית.

ש: אז אתה מאמין בא-לוהים מכוח זה שאתה מאמין בעם ישראל?

ת: אמת.

ש: מוזר. מבחינתי עם ישראל הוא רק מקבץ אינדיווידואלים שאין ביניהם קשר מהותי מלבד זה שחלקם נולדו כיהודים.

ש: עם ישראל שאני מדבר עליו הוא לא רק החברה הישראלית של היום אלא בעיקר הדורות הקודמים והדורות הבאים. אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת הדורות.

ש: אבל מה זה אומר שאתה מאמין בא-לוהי ישראל?

ת: זה אומר שכל הקיום הדתי שלי בנוי על המסורת הלאומית.

ש: אז אתה מסורתי?

ת: אני דתי כי אני מסורתי.

ש: תסביר.

ת: אני מסורתי בזה שאני משתדל ללמוד ולקיים את התורה, וכחלק מזה אני גם משתדל להאמין.

ש: זה לא צריך להיות הפוך? שהאמונה בה' מובילה לקיום המצוות?

ת: האמונה בה' היא מדרגה גבוהה שלא תמיד אני זוכה להרגיש במלוא העוצמה שהייתי רוצה.

ש: ואז מה אתה עושה?

ת: אני פשוט יודע שיש תקופות שבהן אור האמונה מאיר בי יותר ויש תקופות שפחות.

ש: וכשפחות – אתה מקיים מצוות פחות?

ת: לא. האמונה בנויה על שמירת התורה, וזו בנויה על הבסיס המסורתי של האמונה בעם ישראל.

ש: והאמונה הזו עומדת על הדגשת הפלא שבעם ישראל.

ת: בדיוק. על היסטוריה המופלאה, על ההווה הפלאי של העם הקטן הגדול הזה. על שרידותו, על מוסריותו, על השפעתו שאי אפשר לתאר ועל תחייתו הניסית.

ש: והאמונה הלאומית הזו שלך לא סוגרת אותך בתוך בועה?

ת: אולי באמת היא כן סוגרת אותי בתוך בועה. בתוך זהות. אבל מי לא נמצא בתוך בועה? דווקא מתוך הבועה הזו העמדה הנפשית הבסיסית שלי היא אהבה כלפי כל ברייה וברייה בעולמו יתברך.

ש: ואין לך שום שאלות באמונה וספקות על אמיתות התורה?

ת: יש. אבל דווקא הבסיס הלאומי המסורתי מאפשר לי לחיות איתם, לברר אותם בנחת, לתת לדברים להתחדד עם הזמן ואף להיפתח לכיוונים יצירתיים.

ש: מדוע?

ת: כי הבסיס הוא לא האמונה המרוממת וההרגשה הממשית בקרבת ה'. זו אולי המגמה. אבל הבסיס הוא ההכרה בפלא שבעם ישראל.

ש: אז בתקופה אישית של ספקות לא תתפתה לחלל שבת למשל? או לרדת מהארץ המדממת הזו?

ת: אלו דברים שנתפסים אצלי כבגידה בעם שלי יותר מאשר כחטא לא-לוהים.

ש: עד כדי כך?

ת: זה חטא לא-לוהים כי זו בגידה בעם שלי. במסורת שלו. ובגידה כזו היא למעשה בגידה בי עצמי.

ש: אז כל מי שאינו שומר מצוות הוא בוגד בעם שלו?

ת: אני מדבר על עצמי. לגבי האחר אולי מה שאני רואה ומגדיר בגידה נובע אצלו מתפיסת עולם אחרת לגמרי, ואז אין כאן כוונת בגידה אלא זו פשוט מחלוקת בין תפיסות.

ש: מחלוקת לשם שמיים?

ת: מחלוקת כואבת. כי מה שהראשון רואה בו אור השני רואה בו חושך. ומה שהשני רואה בו נאמנות הראשון תופס כבוגדנות. מה שזה מגדיר חירות זה רואה בו שעבוד.

ש: אז מה עושים? אפשר או להתווכח לכעוס ולשנוא או להתעלם באדישות לכאוב ולהתעצב. מה עוד אפשר לעשות?

ת: לנשום עמוק. להתאזר בסבלנות, לבטא דעות בשיקול דעת ולהתמלא באהבה.

ש: אהבה?

ת: שלא לוותר זה על זה. להקשיב ולהשמיע. לקבל את הדברים כפי שהם ולהאמין.

ש: להאמין?

ת: להאמין בבחירה החופשית של האדם. ולהאמין בעם ישראל ובא-לוהי ישראל הפועל מתוך כל הוויכוח הזה ומכוון אותו לטוב ולעומק גדול יותר ממה שהכרנו עד עכשיו.

ש: אשרי המאמין.

 

 

לא רק הקרביים

אריאל

לכבוד מורי ורבותיי, זקני הציונות הדתית.

תקווה עלתה בליבי כאשר ראיתי את מלחמתכם למען השריונרים. אולי כעת כאשר מנסים אתם לסתום פרצה בגדר, תפעלו למען הבני"שים הג׳ובניקים, שהם כבר דרך כבושה לרבים.

כמי שנאלץ לשרת בתפקיד עורפי בהסדר אני מכיר את השטח, והרגשתי חובה להעלות את הנושא לפניכם.

אציין שבטירונות הקצרה שמשותפת לכל הבני"שים העורפיים המעטפת התורנית בשיאה, לאחר מכן מתחילה ההידרדרות.

בלא מעט תפקידים שדורשים קורס נוצר מצב שלמרות שיש מחלקה רק לבני"שים, הם מופגשים בתדירות גבוהה עם כיתות מעורבות, סגל חיצוני ואפילו מדריכות כושר. מה שקורה הרבה זה שלא מעט בני"שים לא מתנגדים לתנאים האלה (וגם המפקדים הבני"שים שלהם חסרי אונים) כי הם לא רוצים שיסמנו אותם כבעייתיים.

בסדיר המצב גרוע הרבה יותר, שם יש עירוב מלא עם בנות, הן חיילות והן קצינות. בהתחלה הבני"שים, שמטבעם צנועים, מגובשים בתוך עצמם, אך לאחר מעט זמן הלכידות התורנית נסדקת, ויש נפילות בשיחה בטלה, ייחוד ושמירת נגיעה. ברור כמובן שלבני"ש שדיבר אתמול עם חיילת מהצוות עד שתיים בלילה יהיה קשה בבוקר להגיע למניין. עם הזמן הוא גם לא יתפלל שחרית בכלל, מנחה וערבית לעיתים רחוקות יותר, ובטח שלא ילמד בזמנו הפנוי.

לצערי על אף שירותי הצבאי עם קבוצה של בני"שים נאלצתי במהלך השירות להיאבק לא מעט על צרכים בסיסיים כמו תפילה במניין והימנעות מפעילות מעורבת. אף שבסוף קיבלתי את זכויותיי על פי הפקודות, תחושת החמצה רבה ליוותה אותי. לכן אני קורא לרבותיי בעת הזו לנסות לסייע גם לעורפיים, שכן אילו היינו חיילים מהציבור החרדי, הייתה המעטפת וקדושת המחנה שלנו בשירות טובה הרבה יותר.