האוהל, הבאר והסולם- וישלח

1.

את התמונה הזו, של שתי ידיים עונדות ארבעה צמידי לידה, שלח לי הרב בועז קליין, ועברו כמה שניות עד שהבנתי. כן, רביעייה נולדה לבועז ולפרדי, שליחי חב"ד בברילוצ'ה שבארגנטינה ("הנקודה היהודית הדרומית ביותר בעולם"). הנה כמה דברים שהרב בועז ביקש לומר:

"בפרשת השבוע יעקב אבינו אומר 'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים'. זו ההרגשה שלנו. יעקב אבינו הרגיש שהוא מקבל כל כך הרבה מתנות וחסדים, שיש לו רק מילה אחת מול כל השפע הזה – קטונתי.

אנחנו שליחים כבר 14 שנים, פגשנו אלפי מטיילים ותיירים, ואף פעם לא הסתרנו את קשיי הפוריות. הרי שלוש מארבע האימהות של עם ישראל היו עקרות – שרה, רבקה ורחל. זה מלווה את כל ספר בראשית שאנחנו קוראים כעת. זה לא פשוט להיחשף, אבל אנחנו רוצים לתת כוחות להורים אחרים שנמצאים במצב הזה, וגם לפרסם את הנס הפרטי שלנו.

אז חשוב לנו שכל אחד ידע שגם ילד יחיד הוא נס עצום, לא רק רביעייה. חשוב לנו להודות לכל הצוות הרפואי של 'שיבא תל השומר'. וחשוב לנו להודות למשפחה ולחברים. אין לכם מושג כמה העידוד והעצות הטובות עוזרים לזוגות לאורך הדרך.

הרגשנו את ברכת הרבי מלובביץ' מלווה אותנו בכל המסע. הרבי אמר לדבר תמיד בדרך חיובית. לכן כשפרדי אושפזה עם היריון בסיכון גבוה, מייד קראנו לזה 'היריון בסיכוי גבוה'. אשתי המדהימה נמצאת בשליחות גם כשהיא במחלקת היולדות בשיבא. היא כאילו העבירה את בית חב"ד ברילוצ'ה למחלקה, ופה היא מעודדת ומחזקת את כולן. האמונה שלה מידבקת, וכאן צריך הרבה אמונה.

ארבעת הילדים נולדו בזה אחר זה, בניתוח קיסרי. הרגשתי שותף של הקדוש ברוך הוא ארבע פעמים ברצף. לשתי הבנות קוראים חנה־ליבא ורבקה־מלכה, לבן שנכנס כעת לברית קוראים יוסף־יצחק, והבן הרביעי צריך עוד לגדול קצת לפני שיוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ולקבל שם.

קטונתי".

2.

תחזרו רגע לגן הילדים: מהו הציור שהכי מזוהה עם אברהם אבינו? האוהל. זה הסמל שלו – אוהל שפתוח מכל צדדיו לכל מי שרעב וצמא, אוהל שהוא סמל של הכנסת אורחים, שבו מחנכים את הבריות לאמונה, לצדקה ולחסד. זה מה שאברהם מלמד אותנו, להקים בעצמנו בית כזה.

ומה הכי מזוהה עם יצחק? אם אצל אברהם הציור הוא לרוחב, אל המרחב הפתוח, אצל יצחק הציור הוא לעומק, ציור של בארות מים. יצחק חפר שוב ושוב את אותן בארות ולימד אותנו להעמיק ולמצוא מים מתוקים ולא להתייאש. המסר ברור: למצוא משמעות גם אם הכול נראה מכוסה בחול, עפר ואבק. מיצחק אבינו אנו לומדים על התמדה, מסירות ועמל.

ובשבועות אלה – יעקב אבינו. מה הסמל שלו? אחרי החסד של אברהם כלפי כל הסביבה ואחרי החפירה של יצחק פנימה ולעומק, מגיע החלום המפורסם ובו הסמל של יעקב, סולם יעקב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".

יעקב מלמד אותנו על חיבור חדש בחיים: לא רק העולם הזה קיים ולא רק העולם הבא. יש קשר תמידי בין הפיזי והגשמי, לבין הרוחני והנסתר. זה מסלול חייו של יעקב: מהמאבק ברחם עם עשיו, דרך סיפור הבכורה והברכה, ועד לבריחה אל חרן, הנישואים, העבודה הקשה אצל לבן, לידת הילדים, המסע בחזרה הביתה והמפגש עם עשיו. אין רגע דל, וכל זה עוד לפני סיפור יוסף ואחיו, שיתחיל בשבוע הבא.

רבי נחמן מברסלב כתב: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – זו כל עבודת האדם". כלומר, עלינו לחבר את היומיום עם הקדושה, את הארץ עם השמיים. זו המשימה שיעקב מלמד אותנו. האוהל, הבאר, הסולם. בהצלחה.

3.

השבוע – ז' בכסלו – ציינו 71 שנים לפטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מבכירי תלמידיו של הרב קוק, הרב של שכונת שערי חסד בירושלים וראש ישיבת מרכז הרב. הנה שלושה סיפורים קטנים על הדמות הגדולה הזו, סיפורים שאסף הנין שלו, יאיר חרל"פ:

• בזמן ההבדלה – כך סיפר נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר שהיה קרוב אליו – כשהיה הרב חרל"פ אומר "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך", הוא היה מדגיש את המילה "אור" בקול רם וחזק, ולעומתה אומר את המילה "חושך" בקול חלש יותר, וכך הלאה: "יום השביעי" בחוזקה, ואז "ששת ימי המעשה" בקול חלש, והיה עושה בידו תנועה ברורה של הבדלה, כאילו הוא ממש מבדיל בין האור לחושך. ניתן היה לראות על פניו את הצער על עזיבת קדושת השבת.
• באירוע לציון מאה שנה להקמת שכונת שערי חסד דיבר הרב שמואל אוירבך על זיכרונותיו כילד מרב השכונה, הרב חרל"פ. הוא סיפר על תפילתו המיוחדת של הרב שנאמרה לאט ובכוונה, ואמר: "יותר משבעים שנה אחרי אותן תפילות, עדיין מהדהדת באוזניי הדרך שבה אמר 'שמע ישראל'".
• בימי מחלתו האחרונים של הרב עבדו כלי חפירה וקידוח ממש מתחת לחלון חדרו. בני המשפחה חשבו להזיז את מקור הרעש למקום מרוחק יותר. הרב חרל"פ קרא להם ואמר: "עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות בבניין ירושלים. עכשיו אני במיטתי ולא יכול עוד לצאת, אבל כשאני שומע את רעש המכונות, אני יודע שירושלים נבנית. אל תיקחו ממני את הזכות הזאת, לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה".

מההבדלה, דרך קריאת שמע ועד לקול הטרקטור – היום לפני 71 שנים נפטר אדם שידע לקדש כל רגע. לזכרו.

4.

יש לנו נטייה להכליל. לפני כמה ימים נדקר יורי וולקוב למוות ברחוב בחולון. זה נורא. אבל מהר מאוד אנחנו קופצים למשפט "זו מדינה שדוקרים בה אנשים ברחובות".

ובכן, השבוע פורסמה בפייסבוק ההודעה שכתב נדיר חובב: "מחפש רכב קטן לאשתי. עד 7,500 ₪, שיהיה במצב מצוין. אשמח שתבואו לקראתי במחיר, אני אדם נכה וכל שקל חשוב לי!"

הפוסט הגיע בתוך זמן קצר ליותר מ־260 אלף (!) גולשים. אינספור שיתופים ותגובות, כאילו הפיד כולו רק רוצה לעזור לנדיר. גל של חסד דיגיטלי: "אני אקנה לך רכב בשמחה", "אם לא הסתדרת צור קשר ואשמח לעזור", "אנחנו סוכנות רכבים שרוצים לתת לך רכב" ועוד ועוד.

סמי סטיירוב זכה לבסוף במצווה: "חבר יקר, תבחר רכב שמתאים לך במחיר, אני קונה לך", הוא כתב, ומייד אחריו כתב דניאל שמואלי: "יש לי מבחר רכבים, תוכל להגיע ולבחור איזה רכב שתרצה, ותשלם כמה שמתאים לך". ביום רביעי השבוע הגיע נדיר מאשדוד, סמי לקח יום חופש מהעבודה וחיכה לו בתחנת הרכבת בחיפה ולקח אותו לעכו, לדניאל. בסוף אפילו התעקש נדיר לשלם על הרכב.

אז אם אנחנו "מדינה שבה רוצחים ברחובות", אפשר להכליל לכיוון השני ולומר שאנחנו מדינה שבה עשרות אלפי אנשים עוזרים לאדם נכה שהם לא מכירים, להשיג רכב לאשתו.

5.

אני רגילה לפגוש תיירים בקבלת שבת בכותל המערבי, אבל לתיירות כאלה לא ציפיתי: בליל שבת שמעתי פתאום כמה נשים מאחורי מדברות רוסית שוטפת. הסתובבתי לאחור וראיתי עוד ועוד נשים כמוהן, ממלאות את הרחבה ומסתדרות במעגל גדול. הן החזיקו סידורים והחלו לשיר ביחד, לאט לאט, את שירי קבלת השבת.

ואז אחת המדריכות של הקבוצה הסבירה לי, שזה אפילו יותר מרגש ממה שנדמה: "החלק הזה של המעגל, כמאה נשים, הגיע מרוסיה", היא הצביעה לצד מסוים, "והחלק הזה, כשישים נשים, הגיע מאוקראינה. פרויקט 'מומנטום' מביא לישראל נשים יהודיות מכל העולם, ועבדנו קשה מאוד כדי להצליח להביא נשים ישר מאזורי הלחימה. הנה, היא מגיעה מדנייפרו", היא הצביעה על אחת מהן, שעמדה מחובקת במעגל עם חברותיה, בעיניים עצומות.

המשלחת המיוחדת הזו מתנהלת ברגישות רבה: הנשים מרוסיה ואוקראינה לא נוסעות באותו אוטובוס וגם ללא דגלים של שתי המדינות. הן מלוות בישראליות שעלו בעצמן, דוברות את השפה ומבינות את המנטליות. הן נמצאות בישראל שמונה ימים: מהמדבר לחרמון, מתל אביב לצפת ועוד ועוד. לב המסע הוא השבת בירושלים. "לפני שירדנו לכותל הן ערכו היכרות ראשונה עם סידור התפילה", הסבירו לי, "ולכל אחת מהן היה הרבה על מה להתפלל…"

הסתכלתי עליהן כשהן שרו "לכה דודי". המילים התאימו מאוד: "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה"… "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי…".

אני לא יודעת איפה הן יהיו בשבת הבאה, במוסקבה או בקייב, אבל לכמה רגעים הן לא היו נשים מרוסיה או מאוקראינה, אלא נשים יהודיות, בקבלת שבת מול הכותל המערבי.

6.

איך מתמודדים עם אתגר, עם איום? יעקב אבינו חוזר בפרשת השבוע לארץ ישראל ומתכונן לפגישה המתוחה עם אחיו, עשיו, שהוא גם האויב שלו. רש"י מספר על שלוש דרכים שבהן הוא פועל לקראת המפגש: דורון, תפילה ומלחמה.

דורון – מתנה. הוא שולח לאחיו משלוח מכובד של צאן ובקר כדי לרצות אותו. הגישה הראשונית שלנו צריכה להיות נעימה ואופטימית. לנסות להתפייס ולעשות שלום.

תפילה – יעקב אבינו יודע שההשתדלות והעשייה בעולם הזה חשובות, אבל לא מספיקות. צריך להוסיף גם השתדלות ועשייה רוחניות. לא הכול תלוי בנו. יעקב מבקש ומתפלל מעומק הלב בפסוקים המפורסמים: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים… הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".

מלחמה – אנחנו לא רוצים להילחם, אבל לפעמים חייבים להילחם. לפעמים חייבים למגר את הרשע. יעקב נערך גם לאפשרות שעשיו ינהג באלימות ופועל בחוכמה כדי להתכונן לכך.

זה לא סיפור היסטורי, אלה כלים אקטואליים. הרמב"ן כותב שעלינו ללמוד את הפרשה הזו כדי לדעת לפעול בחיים שלנו בכל שלושת המישורים: "ראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק". כלומר, צריך להתבונן מתי בחיינו מתאים דורון, מתי תפילה ומתי מלחמה. בהצלחה.