עריכה: צלה בר-אלי
שני פגעים פוגעים בקמה שבשדות: שידפון וירקון. השידפון בא מרוחות-יובש מבחוץ, והירקון – ממחלות שורש מבפנים. רוחות מהחוץ, מהעולם הגדול, גורמות הרבה נזקים לנוער שלנו, ולא על הכול יש לנו שליטה. אולם קשות מהן המחלות הפנימיות. אם היה הכול בריא בפנים, היה נמצא כוח מספיק לעמוד גם נגד רוחות המנשבות מבחוץ.
אסור להיות מרואי-שחורות. ישנם בנוער שלנו הרבה גילויים חיוביים, וגם כשיש גילויים שליליים אין להתייאש. כך אומר האדמו"ר מגור ז"ל בספרו 'שפת אמת': "יש דורות בישראל שהקדושה נתגלתה בהם פנים-בפנים, ולעומתם יש דורות של תהפוכות, שנראים רע, אבל אין תוכם כברם, ועתידים לחזור למוטב, כי בני ישראל יישארו תמיד חלק ד' ונחלתו". אולם בשעה שמתרבים גילויים שליליים, הרי הם אות אזעקה, והאחראים לחינוך חייבים לחפש דרכים לתיקון המצב – "נחפשה דרכינו ונחקרה".
לא פעם שאלנו את עצמנו האם זה משרד חינוך או משרד לימוד? הלימוד והידע בולעים את החינוך. שמעתי מפי מורה ותיק: "מה אתם רוצים, בית ספר הוא לא בית חינוך…" אנו עם שלימוד וחינוך מלווים אותנו מתחילת צעדינו כעם. אנחנו העם החלוץ בחינוך-הבנים בעולם העתיק. "ושיננתם לבניך – אלו התלמידים". כל אדם בישראל חייב "ללמוד על מנת ללמד".
בימינו מערערים על עניין החינוך, ויש המזהים חינוך עם דיקטטורה. נחלקו הוגי דעות אם חינוך לערכים הוא זכות או חובה. חבר הכנסת (שלום לוין) מזכיר במאמרו המצוין את השאלה אם על המורה לנהוג כמו שופט כדורגל בניטרליות גמורה, או כגנן המטפל בשתיל רך. במקורותינו התשובה ברורה. את הפסוק "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם" (תהלים קמד) מפרש השל"ה הקדוש: "כנטיעה שיכול האדם לנטותה וליישרה כרצונו. אבל אם נתגדלה בעקמימות – אי אפשר ליישרה. כן משפט הנער".
פקפוקים שהעלו אנשי מדע ביחס לזכות המבוגרים לחזק את ערכי הצעירים מסוכנים מאוד. מורים שאינם מתמסרים לחינוך מוצאים בהם לגיטימציה ואידיאולוגיה. יש הקוראים לזה ניטרליזם ערכי, ולי נדמה שראוי לקרוא לזה אנרכיזם חינוכי.
וגם אם לפי מיטב הכרתנו חובה ומצווה לחנך, עומדת השאלה אם חברה בוגרת חומרנית-תועלתית מסוגלת לחנך לאידיאליזם, וישנה ושאלה נוספת: האם יכולה חברה בוגרת המנתקת עצמה מן השורשים היהודיים לחנך את בניה לשורשיות יהודית? בתוכנית הלימודים הנוכחית ישנה תופעה של בריחה מהתודעה היהודית לתודעת תקומת המדינה. במסגרת תודעה יהודית נשארו רק נושאי שואה, מלחמה ושחרור.
במצב הקיים, ההיסטוריה היהודית העתיקה מטושטשת, ואלפי שנים מימי מלחמת בר כוכבא עד לפני שלושה דורות נראים כתם אחד שחור. הכול מתחיל מסג'רה ומבאזל. עם כל הכבוד לגילויי העוז של שלושת הדורות האחרונים – ההיסטוריה היהודית מעוותת עד בלי הכר.
המורה הגדול לנבוכי דורות רבים, הרמב"ם ז"ל, כותב ב'איגרת תימן': "ותחנכו את בניכם על המעמד הגדול ההוא, מעמד הר סיני, כמו שנאמר 'והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בפני ד' א-לוהיך בחורב'". כך חונכנו, וכך חונכו דורות. התחלנו באברהם אבינו, ביציאת מצרים, והמשכנו בישראל. כל הדורות בישראל היו לנו למורה, למדריך – מהאבות ועד לדור אחרון. ימי הביניים לא היו בשבילנו רק ימי שמד וגזרות. הם היו ימי גילויי כוחות נפשיים, חברתיים ודתיים. ימי עמידה מופלאה של יחידים וקהילות.
זמן רב לפני שנתגלו מחשכי ימי הביניים, ספרי הדם והדמעות – חיינו בעולם השלווה של רש"י ותלמידיו, בעולם רגוע שמצא ביטוי כל כך נאה בשירתו הנפלאה של שמשון מלצר 'אשירה לרש"י'. חיינו בעולם ההלכה המוצקה של הרמב"ם ונושאי כליו, בעולם האצילות והסוד של האר"י וגוריו, ורק אחר כך נודע לנו כל הרוע של ימי הביניים, של מסעי הצלב, הגירושים וההשמדות.
לצערנו, מלמדים בבתי הספר בישראל בעיקר כיצד מתו היהודים, ואילו אותנו לימדו בעיקר איך חיו היהודים. בסיפור 'הדרשה' של הסופר הזז טוען יודקה כי אין לנו היסטוריה לאורך הדורות, לא גיבורים ולא גנרלים. התשובה היא – אם תפקידם של גנרלים הוא רק לנצח בשדה הקרב אויבים בנשק – אין לנו גנרלים. אולם אם תפקידם הוא להבטיח לעמם קיום בכל תנאי – הרי יש לנו בכל הדורות גנרלים עטורי תהילה וניצחון, אישים דגולים ולאורם עלינו ללכת.
כולנו תפילה שההיערכות החדשה של משרד החינוך לא תלקה בחדשנות מופרזת בחינת "ישן מפני חדש תוציאו", אלא תדע למזג את היין הישן בקנקן חדש, ויתקיים בנו "והיה אם שמוע תשמעו – אם שמוע בישן תשמעו בחדש".
במלאת ז"ך שנים להסתלקותו של אאמו"ר, הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל
