רוחב אופקים
רבי מנשה נולד בסמרגון בשנת תקכ"ז לאביו הדיין הרב יוסף בן פורת, וממנו קיבל את ראשית חינוכו ולימודו. עוד מימי ילדותו התחילו לספר נפלאות על חוכמתו, וחכמי עיר מולדתו גמרו אומר כי הוא עתיד להיות למופת בעם ישראל. כבר בן 8 ידע את יסודות שולחן ערוך חושן משפט. כישרונו המיוחד וזכרונו המופלא היו לשם דבר. בן 10 קבע את לימודו בבית המדרש הגדול בסמרגון, כי כבר לא נמצא לו מלמד מתאים.
מלבד התעמקותו בתורה היה רבי מנשה מתענה בנפתולי נפש נוראים על אודות שאלות שמחוץ לד' אמות של הלכה. הוא נשא בליבו מחשבות גדולות על דברים העומדים ברומו של עולם. מתוך שאיפה עצומה לאמת הייתה נפשו נאבקת בעצמה ובמחשבותיו על החיים, על סדרי החברה, הנימוס והחינוך, והיה מחפש עצות ודרכים לשנות לטובה את חיי הפרט וחיי הכלל.
לאחר חתונתו התגורר בעיירה איליה, ועל שמה נקרא רבי מנשה מאיליה או בסתמא רֶבּ מנשה, והכול הבינו במי עסקינן. הוא התקרב ליהודי נכבד שגר בעיירה סמוכה, ובספרייתו מצא ספרי מדע, מחקר, פילוסופיה ודקדוק. הוא עיין בהם ורכש ידיעות כלליות לצד בקיאותו וחריפותו בספרות התורנית.
כשאספתי מידע על אודותיו נתקלתי בדבר פלאי. ככל שקראתי את קורות חייו המרתקים, הרגשתי שוב ושוב כאילו מי שעומד מולי הוא הרב קוק! יש דמיון מובהק בין שתי הדמויות, והוא אומר דורשני. בשורות הקרובות אספר לכם בקצרה על רבי מנשה, ותראו עד כמה בבואתו של הרב קוק משתקפת בו. בהמשך ננסה להבין מהי סיבת הדבר.
טוב לסבול בעד הכלל
אף שסבל מעוני ומנגישות עזר רבי מנשה לכל איש צר ומצוק. הוא התפרסם בטוב ליבו והשתתף תמיד בצער הרבים. הוא היה מעורב בחיי הציבור ולא פחד להוכיח את העשירים על עיוותיהם. הוא גם הוכיח את מי שהיו משיאים את בניהם בגיל צעיר ללא ידיעת מלאכה ופרנסה וקבל על שיש מלומדי התורה אשר מאסו בחוכמה והתאהבו בבטלה, וגורמים למצבו הכללי הירוד של העם. בדרשותיו היה מטיף ללמוד מלאכה ולאהוב את ההשכלה. 'תורה ועבודה' גרסת שנות הת"ק.
בשל דעותיו המקוריות שפרסם בספריו ביקשו קנאים להחרים אותו, אך קרוביו ומיודעיו, ובראשם הגר"א מווילנה, הגנו עליו, והחרמות לא הוטלו.
רבי מנשה הושפע עמוקות מנטייתו של הגר"א להתנגד לשיטת הפלפול ומהעדפת הפירוש הפשוט והבהיר של המקראות והסוגיות. ההתחקות אחר פשטי התורה והסלידה מפלפולים הייתה עיקר חשוב בדרכי לימודו
מחזיר עטרת התורה ליושנה
רבי מנשה היה נוסע בכל שנה לשבועות אחדים אל הגר"א והתקרב אליו. ביקורים אלו נתנו מנוח רוחני לנפשו העייפה. רבי מנשה הושפע עמוקות מנטייתו של הגר"א להתנגד לשיטת הפלפול ומהעדפת הפירוש הפשוט והבהיר של המקראות והסוגיות. ההתחקות אחר פשטי התורה והסלידה מפלפולים הייתה עיקר חשוב בדרכי לימודו של רבי מנשה. כאשר הוא מתאר בספריו את רבו הגר"א הוא בוחר לציין שוב ושוב דווקא את הנקודה הזו כחידוש המרכזי של הגר"א.
כך כתב רבי מנשה על שליחותו של הגר"א דווקא לדור עקבתא דמשיחא: "אשר לפי הנראה, לפי רוב המשך גלותינו שהוא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות דרך לפניו, דרך האמת, כפי שכתבתי, שעיקר השתדלותינו שנהיה כלי הכנה לקבל אורה וטובה… וכפי הנראה ששלח לנו ד', עיר וקדיש מן שמיא, הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מוילנא שהתחילת קצת להחזיר עטרת התורה ליושנה, ע"פ דרכו דרך האמת והפשוט. ואנן נעני אבתריה, ונוסיף עליו כהנה וכהנה, עד שיגיעו הדברים לתכלית התיקון, עד שנהיה ראויים לחול עלינו אור ושפע אלוקי על ידי משיח צדקנו" (אלפי מנשה, סימן קעז).
בקצירת האומר אציין כי החזרת העטרה ליושנה שעליה מדבר רבי מנשה היא אבן יסוד גם במשנת הרב קוק, חלק בסיסי בתחיית הקודש, אשר למענה הקדיש הרב את חייו. ועוד ארמוז כי אותה שיבה לחלק הפשט שבתורה קשורה קשר הדוק לשיבת עם ישראל לארצו, לעומת הגלות, שבה התפתח מאוד חלק הדרש. "כי תצא למלחמה" – במלחמה כפשוטו הכתוב מדבר, מצוות כיבוש הארץ.
משגילה המדפיס שיש בספר דברי ביקורת וחידושים לא מקובלים, שרף את כתב היד. רבי מנשה נאלץ לכתוב מחדש את כל הספר
ספריו וחיבוריו
כדרכו המקורית של רבי מנשה בלימוד התורה, כן היו גם ספריו: מקוריות וייחודיות ניכרת לעין המעיין בהם, אך כגודל מקוריותם כך מועטה ההבנה בהם לציבור הרחב.
בעת נדודיו ביקש להדפיס את חיבורו 'אלפי מנשה', אולם משגילה המדפיס שיש בו דברי ביקורת וחידושים לא מקובלים, שרף את כתב היד. רבי מנשה נאלץ לכתוב מחדש את כל הספר, ובסופו של דבר יצא הספר לאור בווילנה (תקפ"ב, 1822). אף בהדפסה זו עורר את רוגזם של כמה רבנים, והם ציווהו לשנות דברים מספר בסגנון הספר, ואלמלא כך ידונוהו לשרפה. מאה שנה לאחר מכן עמדו קנאי ירושלים וגזרו פסק דין לשרוף את ספרי הרב קוק.
עושה שלום
רבי מנשה היה פעיל למען השלום. בשנת תקס"ז (1807) פרסם את הקונטרס 'פשר דבר'. חזונו היה להשכין שלום בין המתנגדים לחסידים, והוא אף פעל לשם כך. אף שלא הזכיר בחיבורו במפורש את מחלוקת החסידים והמתנגדים, כוונתו הובנה היטב, והדבר עורר עליו כעס בקרב אנשים מסוימים מחוג תלמידי הגר"א. הוא נרדף בעקבות זאת; ספרו הנ"ל נידון לשרפה, ורוב עותקיו הועלו באש.
גם בנושא זה הקדים רבי מנשה את זמנו. לימים הגיע הרב קוק ופעל בעניין זה של השלמה בין המתנגדים לחסידים הן בתורתו, ששילבה את שני הזרמים, הן במעשיו ובאורח חייו, שבהם ספג גם מעולמה של החסידות לצד דרך בית אביו המתנגד. ובכלל, כל כתביו של הרב קוק מלאים בשאיפה להשכנת שלום בין איש לרעהו, בין כיתה לרעותה ובין עם לעם. אף כאן בולט הדמיון בין הרב קוק לרבי מנשה. מנקודת מבטם הכללית על המציאות ראו שני הצדיקים הללו את החשיבות של כל זרם בעם ובעולם.
בשנת תרמ"ג עברה עגלה רתומה לסוסים בדרך הראשית בעיר סמרגון. לפתע נשבר אחד הגלגלים, והעגלה נאלצה לעצור. נער בהיר שיער ירד ממנה ונכנס לבית המדרש כדי לנצל את הזמן ללימוד
תורה, עבודה והשכלה
רבי מנשה כתב גם ספרי לימוד במכניקה, במתמטיקה, באסטרונומיה ועוד, חלקם ביידיש, כדי להפיץ את ההשכלה בקרב היהודים. בשנת תקפ"ז (1827) הסכים רבי מנשה לקבל עליו את תפקיד רב העיר בעיר הולדתו סמרגון. לאחר כשנה וחצי התפטר משום שנדרש שלא לדבר נגד גזרת הקנטוניסטים. בד' באב תקצ"א (1831) נפטר רבי מנשה ממגפת כולרה, והוא בן 64.
הקיבוץ בסמרגון
שלושים וארבע שנים חלפו מאז פטירת רבי מנשה ועד שנולד הרב קוק, פרק זמן ארוך בהחלט. גדולה פליאתנו על הדמיון הבולט באורחות חייהם ובמשנתם התורנית של שני אישים דגולים אלו, אשר שנות דור שלם הפרידו ביניהם.
עשרות תלמידים היו לו לרבי מנשה מאיליה, אך אנו יודעים כיום רק שמות אחדים מהם. אחד הגדולים שבהם היה רבי אריה ליב שפירא. לאחר שוויתר רבו רבי מנשה על רבנות העיר סמרגון, שימש רבי אריה ליב רבה של העיר כשתים עשרה שנה. בשנת תר"ט (1849) התמנה לרבה של קובנה, ושימש בה ברבנות עד מותו בשנת תרי"ג (1853). בתקופה זו התפרסם שמו של רבי לייבל'ה קובנר בעולם התורה, והוא נחשב אחד מגדולי הרבנים בליטא.
רבי לייבל'ה קובנר, מתלמידיו של רבי מנשה, למד מפיו במשך יותר משנתיים. מלבד שקידתו על הש"ס והאחרונים "רכש ידיעה יסודית בהנדסה ובאסטרונומיה, מקצועות שרבי מנשה היה ידען גדול בהן". תופעה של שילוב תורה והשכלה הייתה מקובלת באסכולה של רבי מנשה, ובכלל בחוגו של רבו הגר"א מווילנה.
בנו של רבי לייבל'ה קובנר היה רבי נח חיים אברהם שפירא, יליד העיירה איליה. לאחר פטירת אביו ישב על כיסאו ברבנות העיר סמרגון ושימש גם ראש ה'קיבוץ' של תלמידי החכמים שפעל בבית המדרש בעיר. הרח"א שפירא היה גאון מופלג בתורה, דמות טיפוסית מבית מדרשו הרוחני של רבי מנשה. על מצבתו של רא"ח נכתב: "חכמה, תורה ויראה פה חברו חבר".
בשנת תרמ"ג עברה עגלה רתומה לסוסים בדרך הראשית בעיר סמרגון. לפתע נשבר אחד הגלגלים, והעגלה נאלצה לעצור. נער בהיר שיער ירד ממנה ונכנס לבית המדרש כדי לנצל את הזמן ללימוד. הוא פגש שם את הרא"ח שפירא ופתח עימו בשיחה ערה על סוגיית מוכני (גלגל) שנשמט מהעגלה במסכת טהרות. הרב שפירא התרשם מאוד מלמדנותו של הנער, מבקיאותו הרבה ובעיקר משקיעתו בתורה, והזמין אותו להצטרף ל'קיבוץ' הבחורים בבית מדרשו. הנער הסכים לשנות את תוכניותיו ולחנות בסמרגון. שמו של הנער: ר' אברהם יצחק קוק, או כפי שכינוהו אז: איצ'לה.
הרב שפירא וזוגתו הרבנית גידלו את הנער הצעיר כאילו היה בנם שלהם. כשנחלה הנער מרוב מאמץ בלימוד הייתה הרבנית מבשלת לו מרק עוף ושולחת לו, ובארוחות אחרות הכינה לו שמנת וחמאה עד שהתאושש.
לימים אמר הרב קוק לתלמידו הרב נריה: "במידת הישרות בלימוד הושפעתי מרבי חיים אברהם שפירא, שהצטיין מאוד ביושר הגיונו".
המשך יבוא בשבוע הבא
לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com
Leads:
