השבוע נפטר הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, מגדולי העדינים שבדור. בשיעורו האחרון לתשעה באב, לפני כארבעה חודשים, הוא לימד את דברי הראי"ה על התגברות הרוע והאלימות שמשחיתים כל רעיון נשגב, וכשציטט את המילים של הראי"ה, "ואיך אנחם?", נשמע כאומר "ואיך אילחם?", ופרץ בבכי שלא היה אפשר לעמוד מולו. ואיך אילחם. והרי יש אנשים, אולי כולם, שלא נועדו למלחמות, אנשי רוח, אנשי משפחה, נשים שרוצות רק למלא את היום בטוב, וממש כמו יעקב נאלצים להילחם במלחמה שלא בחרו בה!
איך נלחמים באלימות? אנא, מבקש בעל התניא מתלמידיו, לא באלימות! בעל התניא, על כורחו, נכלא בבית הסוהר בפטרבורג על לא עוול בכפו. כשיצא, בי"ט בכסלו, היו תלמידיו, ובצדק, צמאים לנקמה. הם רצו להעניש את מי שהעלילו עלילת שווא על רבם ועל החסידות בכלל.
את הצמא לנקמה ביקש רבם להפוך ל'צמאה' ואת הכלא לפתיחת ארבע בבות, ארבעה שערים שיפיצו את המעיינות חוצה. וזו התורה שלימד מייד עם שחרורו מבית הסוהר, תורה שמילותיה מופיעות בפרשתנו: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת… שבכל חסד שהקב"ה עושה לאדם, צריך להיות שפל רוח מאד… וזו מידתו של יעקב, ובזה התנצל על יראתו מפני עשו … והס מלהזכיר באזהרה נוראה! (שלא תעזו לצאת בפעולת נקם) רק להשפיל רוחם ונפשם ומענה רך ישיב חמה ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים לפנים" (אגרת הקודש ב).
אל תיהפכו קטנים מול הרוע, הוא מבקש, תרגישו מוקטנים לנוכח הטוב שמקיף אתכם כל העת. הרוע יבחין בסוף גם הוא בנוכחות הגדולה הזו שלצידכם, ולא יוכל שלא להיכנע גם הוא לכל הטוב הזה. אבל בעל התניא רצה הרבה יותר. הוא לא הסתפק בזה שה'רעים' לא יהיו אלימים עוד. לא די לו שעשו לא יפגע ביעקב. הוא רצה שהרוע יגלה גם את הטוב שיש בו עצמו, שיתאבל על צלם א-לוהים שלו שהושחת.
מעגלי הרוקדים ב'צמאה' מדי שנה, שירת הנערות עצומות העיניים בניגון 'ארבע בבות', הם בעיניי המלחמה היעילה ביותר נגד האלימות, זו שמחוצה לנו וזו שבתוכנו. אנחנו לא בורחים ממנה או מתעלמים ממנה, אנחנו מכינים עצמנו למלחמה, אבל מי שינצחו בסוף יהיו הדורון והתפילה.
"ואיך אלחם", שאל האדם הרגיש, הראי"ה, והוא נלחם באמצעות היופי, והוא נלחם באמצעות השירה, והוא נלחם עם מעגל חסידים גדול כל כך, קטן כל כך מול כל האמת הזו.
