תורה שמחה

 

השמש האירה במלואה עם תחילת הלווייתו של ראש ישיבת הר המור, הגאון הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו בתום מאבק במחלה הארורה. עם תום ההספדים בושה גם השמש וכיבתה אורה, וגשם ניתך על ראשי המלווים, דמעות עצב מן השמיים על הצדיק הגאון שהיה ואיננו עוד עימנו.

אלפים רבים גדשו את הרחבה מול בית הישיבה, ובהם תלמידי ישיבות ומכינות, אברכים ורבנים שבאו מכל קצוות הארץ. שורת האוטובוסים הארוכה שהשתרכה מהישיבה ועד לדרך חברון לימדה משהו על האיש שברח בחייו מכל דבר הקשור לכבוד וזכה שירדוף אותו הכבוד במותו.

שורת רבנים חשובה הספידה את הרב שטרנברג, רֶבּ מרדכי, כפי שנהגו הכול לכנותו, מי שלמעשה היה אחד מגדולי מגידי שיעורי העיון בדורנו, שהצמיח שורה ארוכה של תלמידים, רבנים, ראשי ישיבות, רבני יישובים ודיינים. הכול דיברו על גדלותו הענקית בתורה, על מסירותו לעם ישראל ולישיבה.

ראשונים הספידו הרבנים הראשיים, הראשון לציון הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, ואחריהם עלה אחיו התאום, ראש הישיבה הרב עמיאל שטרנברג, רֶבּ שנותר כעת לבדו. עשרות שנים הם צעדו יחדיו, שני האחים ענקי הלמדנות. באייר תש"ח נולדו, גילם כגילה של מדינת ישראל. בגיל צעיר מאוד איבדו השניים את אביהם, רבה של כפר פינס. יחד הנהיגו את ישיבת הר המור והעמידו תלמידים הרבה.

הרב עמיאל נאנח ארוכות לפני שהצליח לפתוח את דבריו, והקהל העצום בכה מרה לשמע אנחותיו של האח. "אחי, אוי אחי", פתח את דבריו. "כל ימיו תורת ה' שעשועיו. ללא עניין אישי, ללא כבוד עצמי. נפל העמוד שעליו אנו עומדים, שעליו עמדה הישיבה".

"אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לכנסת ישראל", ציטט הרב מספר אורות, מבכה את לכתו של אחיו, "כמה שבורי לב הוא בנה, כמה חולשות חיזק בדבריו, בתפילותיו ומחשבותיו".

גם נשיא הישיבה הרב צבי טאו בכה בעת הספיד את הרב, שצעד לצידו עשרות בשנים. "גאון בעמקות, בעין טובה ובלימוד זכות על עם ישראל, גדול וגיבור רב החסד שהעמיד תלמידים הרבה", אמר הרב.

אחריהם הספידו בין השאר הרב אשר וייס, שהיה מקורב מאוד לרב מרדכי, הרב דב ליאור, שדיבר רבות על מאור הפנים של הרב, והרב שלמה עמאר, שציין את הענווה הגדולה, שבשלה, כך סיפר, טעה בתחילה בהבנת גדלותו של הרב.

אחריו הספיד רבה של ירושלים לשעבר הרב אריה שטרן, שלמד עם הרב מרדכי בישיבת מרכז הרב, ורבה של פתח תקווה, הרב מיכה הלוי, שגם אל ישיבתו שבלב תל אביב נהג הרב לכתת רגליו ולהעביר שיעור בעיון מדי שבוע בשבוע.

לאחר הספדם של הרב מיכה והרב עודד וולנסקי הספידו שניים מילדיו של הרב, הרבנים אביחי ואלישיב שטרנברג, שסיפרו על הצד המשפחתי של אביהם הגדול. בין השאר סיפר הרב אביחי איך אורו פניו של הרב ביומו האחרון, כאשר ראה את הרבנית בבית החולים, וכיצד חי, גם בשנה האחרונה, ממשימה למשימה, תמיד בודק מה המשימה הבאה שאפשר וצריך לעשות. "היית הופעה חדשה של נשמת תורה ארץ ישראל", ספד הבן אביחי, "בכל טיול, בכל חממת עגבניות בארץ ישראל היית רואה חיי נשמה".

 

יובל של הרבצת תורה

הרב מרדכי התרחק מאוד מן הכבוד. דירתו פשוטה, כל הליכותיו בפשטות, לא היה מתראיין לכלי תקשורת, לא העמיד עצמו מעולם במרכז הבמה. מסיבה זו בציבור הרחב פחות הכירו אותו ואת גדלותו, אך בעולם הישיבות הכירו היטב את שיעורי העיון העמוקים של הרב, שנחשבו קשים ומורכבים, מציגים שיטת לימוד שסלל לעצמו. בן 24 החל ללמד, בן 25 התמנה לר"ם בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה זצ"ל. חמישים שנה עברו מאז, יובל של הרבצת תורה עמוקה לאלפים רבים של תלמידים.

הרב שטרנברג היה מאוהב בגמרא, ולכל מקום הלך וגמרא קטנה תחת ידיו. בשיעוריו היה דן לעומק בכל דעה ובכל סברה, משוטט בבית המדרש של התנאים והאמוראים כזקן וכרגיל, דן עימם ומולם בסברותיהם, בונה ומעמיד, סותר ומפרק, מיישר ומסדר.

כתלמיד התפעלתי כמו כולם ממידת גאונותו, משיעוריו המיוחדים והמקוריים, אבל לא פחות ואולי הרבה יותר אהבתי את מאור פניו, שאין שני לו, את ההתלהבות שאין שנייה לה שגילה בכל שיעור, בכל סברה, בכל שאלה או תשובה שמצאה חן בעיניו.

אל יהי הדבר קל בעיניכם; הרב העביר בכל שבוע מספר בלתי נתפס של שיעורי עיון, וכל אחד ארך בממוצע כשעתיים, בכל מיני סוגיות בש"ס. חלק מהשיעורים העביר בישיבה לתלמידיו בהר המור, חלק העביר בישיבה לתלמידים מישיבות אחרות, חלק העביר בביתו. בימי רביעי היה נוהג לנסוע למרכז, ואחרי כשעתיים בישיבתו של הרב מיכה הלוי בתל אביב העביר שיעור בישיבת מעלה אליהו בתל אביב. לאחר שסיים שם נהג לנסוע לגבעת שמואל לשיעור נוסף.

היושבים בשיעור לא הרגישו בעומס. לכל שיעור הגיע הרב רענן, שמח, נלהב מדברי התורה כאילו למדם בפעם הראשונה. את שיעוריו לימד ללא ספרים: גמרא מונחת לפניו, כל שאר הראשונים והאחרונים מונחים במוחו, שטף דיבורו מהיר, באצבעותיו כאילו ממשש את הסוגיה. את שיעורי האמונה לימד בעמקות ובעיון כאילו היו סוגיה עמוקה בדיני נזיקין, בהתלהבות ובאש בוערת שמעולם, עד עתה, לא כבתה.

חוכמת אדם תאיר פניו, אמר החכם מכל אדם. לא היה צריך להבין את שיעוריו העמוקים של ר' מרדכי כדי לקבל את תורתו. כל פניו היו תורה, דיבורו תורה, הליכותיו תורה. שמח היה בתורה, והיא שמחה בו.

 

 

"אחי, אוי אחי. כל ימיו תורת ה' שעשועיו. ללא עניין אישי, ללא כבוד עצמי. נפל העמוד שעליו אנו עומדים, שעליו עמדה הישיבה"

 

 

כל מעייניי בך

זרמי זיכרונות קטנים מרבנו הגדול הרב מרדכי שטרנברג זכר צדיק לברכה

הרב ברוך שמחה אפרתי

לפני כעשרים וחמש שנים נסעתי עם הרב לשיעורים שהעביר בישיבה כשעוד הייתה בבית וגן. הרב נוהג ברכב, ואני מביט בכל מעשה חולין של גדול התורה, שואל שאלות של בחור תמים בשיעור ב', והרב עונה ברצינות וכובד ראש, כאילו לא בחור יושב ברכב לידו אלא אדם זקן.

כשהיינו מגיעים לישיבה היה מלמד את ספר אורות התורה. צורת ההעברה של הרב מרדכי הייתה מלאה במתיקות רוחנית שאינה שייכת לכל דבר אחר שחוויתי מאז ועד היום. פלא, נס. אדם שכולו אחוז בקודש, מלא ממנו, שמח בו, משתוקק אליו. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

בחנוכה לפני כמה שנים הגעתי לביתו לביקור. הרב קיבל אותי בידיים נוטפות שמן זית מסידור החנוכייה, כולו מאיר ושמח, ואמר: "זכיתי לסיים היום את ספר אורות". השיעורים של הרב התרחשו במשך שנים ובנו אלפי נפשות של תלמידי חכמים. לסיום ספר אורות, בקצב המדוקדק והיסודי של הרב, נדרשו שנים רבות. נזכרתי במה שכתב המהר"ל על המצוות כבניין העצמות הרוחניות והתורה כבניין הבשר והגידים הרוחניים. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

בפעם אחרת קבענו להיפגש בבית המדרש מתחת ביתו. הגעתי למקום וזיהיתי את הרב יושב באחד הספסלים, לומד בעיון בספר קטן של אחד מראשוני האחרונים בנושא שמיטה. ישבתי צמוד לרב והמתנתי שירים ראשו מהספר. אולם עשר דקות הרב לא שם לב כלל שמישהו הגיע ויושב לידו. העיון שלו היה במלוא האישיות, כולו בתוך התורה הקדושה. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

באחד הכנסים של 'רבני דרך אמונה' ירד גשם רב ורוחות נישבו. הכנס היה בגוש עציון, והרב היה צריך ללכת לאחד המקומות לכמה דקות. הציעו לרב מטרייה, והוא סירב בענווה ובתוקף לקבל מטרייה מאדם אחר, שמא יצטרך לה אותו אדם. הוא הלך בגשם וחזר בחליפה ספוגת מים, ובנשמה הספוגה במידת הקדושה של מסילת ישרים. גם כלפי כבוד האדם היה בבחינת כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

בכנסים אלו הרב מרדכי היה קול דומיננטי ביותר. בהיר, עמוק, אנליטי, קדוש, ישר, מוסרי ועניו. כשהרב דיבר היה שקט, וכולם התרכזו. גם רבנים זקנים ממנו בהרבה שנים, מאד החשיבו את תפיסתו ועמדותיו המדויקות, אשר נבעו תמיד מהגדרת המטרה והגדרת הדרכים כלפיה. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ. בלי שיור.

בזיכרון אחר הגעתי לחדר שלו בישיבה בדרך כרמית. הרב יושב בחדרו קטן במבואה. חדר נקי וריק זולת כיסא, שולחן ומנורה, רכון על גמרתו הצהובה, בלי שום ספר אחר. כולו מרוכז רק בה, מחייך מדי פעם כשמבהיק בו חידוש בהבנה. חדר שבעבורו היה עולם הבא, 'חדר ייחוד' עם התורה ונותן התורה. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

באחד השיעורים בביתו סביב אלול זכור לי כמה התעכב על המילים "ד' אורי וישעי". שיעור שלם נסב על הגדרת המילה אורי, על ההבדל בינה ובין המילה ישעי ועל שד' הוא האור והישועה עצמה, ולא רק דרך וכלי אליהן. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

עשרות פעמים שמעתי מהרב דיבורים, תורות, בשלהבת קודש, בנוגע ליהדותה של המדינה, בנוגע לקדושתה של התורה באומה. כל מעייניו של הרב מרדכי היו באומתנו ובתורתה.

בחודשים האחרונים שוחחנו על המחלה קצת. אני רועד ומלא צער על מחלתו, והרב מצידו איתן וחזק, מאיר ושמח. הרב, אני שואל, איך יהיה עולם בלי ירח? אנחנו צריכים אותך בעולם, אנו נטועים בך. והוא מנחם אותי ומעודד.

שיחה שבה התהפכו היוצרות, החולה מנחם את הבריא. מורי ורבי, כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.

הרב מרדכי זצ"ל, כל הפורש ממך כפורש מן החיים. כל מעיינינו בתורתך וביראתך. כמה קדוש היית, כמה עניו, כמה למדן ושקדן, כמה בעל מידות, כמה אנושי, כמה ציוני, כמה בעל חסד. עליך אמרו רבותינו כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.

משה ויהושע, רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא, אביי ורבא, הרמב"ם ורבנו תם, הרשב"א והריטב"א, הקצות והנתיבות, הרב זצ"ל והרצי"ה, כולם מקבלים פני רבנו בעולם העליון, כמי שעסק בתורתם כל ימיו בטהרה וקדושה ובעמקות.

רבנו, יהי אורך נטוע בנו כמעיין חיים עד ישועת עולמים.

 

הרב יושב בחדרו קטן במבואה. חדר נקי וריק זולת כיסא, שולחן ומנורה, רכון על גמרתו הצהובה, בלי שום ספר אחר. כולו מרוכז רק בה, מחייך מדי פעם כשמבהיק בו חידוש בהבנה. חדר שבעבורו היה עולם הבא, 'חדר ייחוד' עם התורה ונותן התורה. כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 

סיפורים קטנים מאדם גדול

גרתי כל חיי בצמידות לרב מוטי. ממש בניינים צמודים. בסוף שנות השמונים זכיתי להתנדב כמה שנים ב'קרן אור', מוסד לעיוורים עם מגבלה נוספת, לרוב פיגור קשה ונכות יחדיו ל"ע.

לרב מוטי יש בן מופלא ששמו שלומי. שלומי נולד עם נכות קשה ביותר בשילוב עם עיוורון ומגבלות נוספות. שלומי גם היה חניך שלי בקייטנות קרן אור מעבר להיותו שכן.

אם הייתם רואים את הטיפול שהעניק לו הרב מוטי, את לימוד התורה שהיה לומד איתו, כיצד היו הולכים יחד ברחוב, איזו אהבה עצומה הייתה ביניהם. באמת, ילד נפלא שנולד עם מוגבלויות אינסופיות אך זכה לטיפוח בתקופה שרק החלו להבין את אופי העבודה עם ילדי החינוך המיוחד.

 

ב.

אירע שהיו שני אבלים בבני ברק. מילאנו בישיבה רכב. כשבאנו לנחם הבחנו ברב. חמקתי לתחנת האוטובוס כדי לפנות בעבורו מקום. כעבור כמה רגעים הגיעו חברי והזמינו אותי להיכנס לרכב בעודם צוחקים. "אמרנו לרב: 'הרב, אתה רוצה לנסוע לירושלים?' 'נהדר! תודה! יש לכם מקום?' 'כן. יש מקום אחד'. 'רגע, כשבאתם גם היה לכם מקום פנוי?'" אכן גאון בתורה ובמידות.

 

ג.

פעם נסעתי לחתונה שערך. חשבתי לתומי להשתתף בהוצאות הנסיעה, והנחתי לצידו של הרב, שנהג ברכב, שטר של כסף. הרב הזדעזע ודרש ממני מייד לקחת את הכסף. ניסיתי להתווכח, אך הבעת הגועל והסלידה של הרב משטר הכסף לא הותירו לי כל ברירה.

בפעם אחרת רציתי להעניק לו מתנה בתודה על השיעורים הרבים ששמעתי ממנו. הרב סירב אך הסכים לקבל תרומה לישיבה. הבאתי מעטפה עם כמה שטרות. הרב מיאן לקבל ממני וביקש לקבל רק צ'ק חתום לפקודת הישיבה, שמא ישכח את הכסף אצלו.

 

ד.

כשהגעתי לישיבת מעלה אליהו אמרו לנו שהזמן הכי חשוב בשבוע הוא יום רביעי בשעה חמש אחר הצהריים בבר כוכבא. "אז יתחיל שיעור בעיון של הרב מרדכי, אבל אל תיכנסו עדיין. חכו קצת, אולי בשנה הבאה". אכן, בהתחלה לא נכנסנו, אך בכל זאת הצצנו וכבר למדנו שיעור חשוב: גם רבנים שכל היום מלמדים צריכים ללמוד בעצמם!

הרב מרדכי בראש השולחן, וקרוב אליו יושבים מצד אחד ראש הישיבה הרב חיים, מצד שני הרב יורם, ואז הרב משה ור' אמציה וגבל וכל החבר'ה.

והרבנים-תלמידים האלה, ותיקים ומסורים, יושבים ומקשיבים בצמא, ואחר השיעור מתלבטים על דקוּת ההבדל בין הבנת הסוגיה על ידי הרב היום לבין מה שאמר לפני שבע שנים, ארבע עשרה או עשרים ואחת שנה.

 

עובד ה' כמלאך

יהודה ולד

 

• למדתי אצל הרב מרדכי כמה מסכתות בגמרא, והדבר הכי מובן שיצא לי מהשיעורים שלו הוא כמה אני לא מבין. הרב במשך שעה היה מסביר את סברת הרמב"ם ולמה היא הכי נכונה, ואז במשך שעה מסביר למה האמת היא בכלל עם הריטב"א שחולק עליו. והוא היה לוקח אותנו איתו כמו למסע בראשם של התנאים והאמוראים, והוא היה שמח איתם ומקשה וחולק עליהם ומשלים איתם, והכול היה תמיד כל כך מסופק, והכול היה תמיד כל כך ברור. והכול היה כל כך עמוק, והכול היה כל כך פשוט. התורה הייתה השעשוע שלו, מהות חייו, עם הגמרא הקטנה שלא משה מידו. בעת מחלתו שאלתי אותו פעם לשלומו ואיך הוא מגיב לטיפולים הקשים, והוא אמר לי: "עכשיו מצוין, אני מצליח להעביר שיעור. אני לא יודע מה קורה בתוך הגוף, אבל אצלי טוב". "לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי".
• לרב היה חיוך כזה, נבוך לעיתים, שלא מש מפניו. הוא סיפר פעם ששמע משפט יפה בשם הרב יעקב גלינסקי, שהיה ראש ישיבה בחדרה, אדם מיוחד במינו שהיה גם נמוך קומה מאוד וגם מלא שמחה והומור מאוד. הוא היה אומר: "אתם יודעים שאני נמוך, אני לא רואה את מחצית הכוס הריקה, אני לא מגיע לשם". והרב מרדכי אמר שהמשפט הזה מאוד מצא חן בעיניו. אדם נמוך, אדם עניו, לא רואה את מה שחסר אלא את מה שיש. הרב היה מאוד אופטימי, בשיחה שהעביר לחיזוק בני זוג בזמן התמודדות עם המחלה שב ואמר בפניהם כל הזמן שבבית צריכה לשרות אווירה של אופטימיות, לחיות בנחת ובשמחה, לא לשקר שאין קשיים אבל להרגיל למבט של אמונה שאנו עושים רצון ה' ובשביל זה באנו לעולם. והרב היה עניו מאוד, ללא שום גינוני כבוד. גאון כזה עם פשטות אדירה. הוא הקשיב וענה על שאלה של בחור בשיעור א' כמו שנשאל על ידי ראשי ישיבות.
• לא כולם יודעים, אבל לרב יש בן אהוב עם צרכים מיוחדים, שלומי, החבר הכי טוב של אחי אריאל ז"ל, וכמה הרב אהב אותו ודאג לו, כמה היה שותף לדאגה לו ולחבריו ב'אבוקת אור'. התמונה הזו של הרב צועד איתו יד ביד לעבר בית הכנסת בקריית משה לא משה מזיכרוני. כמה עשרות שנים של טיפול ומסירות, כמה תורה גדולה, תורת חסד, של רגישות ואנושיות, של חמלה ודאגה. תורה של חיים.
• זכורני שפעם סח לי הרב מרדכי מה הפירוש של מאמר חז"ל "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו": הרי מעולם לא ראינו מלאך, אז איך אפשר לדעת? "מי הרב שתבקש ממנו תורה?" שאל הרב מרדכי, וענה: "אם אתה רואה את הרב שלך ואומר – ככה צריך להיראות מלאך, בקש תורה מפיהו".

הרב מרדכי לא היה מלאך. הוא היה בן אדם. עבד ה' אמיתי, ולוואי שככה ייראו מלאכים.

 

הרב היה מאוד אופטימי, בשיחה שהעביר לחיזוק בני זוג בזמן התמודדות עם המחלה שב ואמר בפניהם כל הזמן שבבית צריכה לשרות אווירה של אופטימיות, לחיות בנחת ובשמחה, לא לשקר שאין קשיים אבל להרגיל למבט של אמונה שאנו עושים רצון ה' ובשביל זה באנו לעולם