רשות הדיבור ויצא

לקטר לעז

יהושע אודרברג

"תּוֹדָה לְכָל הָעוֹסְקִים בַּמְּלָאכָה

שֶׁנָּתְנוּ אֶת הַנְּשָׁמָה

וּבְּעוֹד אָנוּ פֹּה צוֹפִים, מְשַׁחֲקִים,

הֵם שׁוֹכְבִים מִתַּחַת

לְמַעַן הַמְּשִׂימָה".

 

הָלוֹ קַרְיָן,

יֵשׁ לְךָ אֶת זֶה יוֹתֵר מְכֻבָּס?

חֲתִיכַת שַׁקְרָן,

הֲרֵי אַתֶּם אֲמַרְתֶּם לְחַיֵּיהֶם, שֶׁקֶט, הָס.

הָיְתָה לָכֶם מַטָּרָה,

קִדַּשְׁתֶּם הָאֶמְצָעִים

לְהַכְשִׁיר הַמִּגְרָשׁ

וְעַל הַדֶּרֶךְ אֶת הַשְׁ-רָצִים,

שִׁכּוֹרִים אַתֶּם וְלֹא מִבִּירָה.

קִרְאוּ לְנֵיְמַר מְ'בַפֶּה וַחֲבֵרָיו,

יִרְקְדוּ עַל הַדָּם,

הֲרֵי הַפּוֹעֵל שֶׁמֵּת

לֹא יַרְגִּישׁ עוֹד אֶת כְּאֵבָיו.

אֶת הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ

גַּם קוֹרְטוֹאָה לֹא יַעֲצֹר,

אֲבָל עַכְשָׁו עַל הַכָּבוֹד נִשְׁמֹר,

חֲמֵשֶׁת אַלְפֵי דַּקּוֹת דּוּמִיָּה

נַעֲמֹד, נִנְצֹר וְנִזְכֹּר.

 

פתח של אור

שלומית כץ

אף פעם לא מאוחר מדי,

יש תמיד פתח של אור

שיעזור לך בזמנים קשים

ותוכל דרכו לעבור –

כל יום שנראה קצת קודר,

לא מוצלח ואפור,

כשמשהו לא מסתדר,

ואתה מחכה לשמש שתחזור.

אף פעם לא מאוחר מדי,

לתת לעצמך הזדמנות –

לנסות עוד פעם, להתחיל מההתחלה,

לזכור שצריך סבלנות.

הדברים הטובים ביותר

לוקחים לפעמים זמן,

ואפשר בינתיים ללמוד מהדרך,

לדאוג שהלב יהיה מוכן

לטוב שיגיע, אתה תראה –

תעמוד ותסתכל לאחור,

תחשוב על כל מה שעברת,

בזכות כל זה אתה עדיין פה.

אף פעם לא מאוחר מדי,

בכל יום מחדש לבחור.

אם התעייפת, שב לרגע,

לנשום ושנייה לעצור.

ואז לקום על הרגליים,

להמשיך את החומות לשבור.

לא משנה איפה אתה,

יש תמיד פתח של אור,

תמיד

פתח של אור.

 

אימא לאה

רעותא

מִבְּרֵאשִׁית

עֵת בָּרָא

ה' יִתְבָּרַךְ

אֶת עוֹלָמוֹ,

וְעַד בּוֹאֵךְ,

אִמָּא לֵאָה,

חֲסֵרָה הָיְתָה

בָּעוֹלָם

הוֹדָיָה לַה'.

וּבְתֹם

זְרִימַת נְהָרוֹת

שֶׁל דְּמָעוֹת

מֵעֵינַיִם רַכּוֹת

בְּעוֹדֵךְ בְּכִי רַע

לְשַׁנּוֹת הַגְּזֵרָה

הַשְּׁמוּרָה לַבְּכִירָה

הַפַּעַם זָכִית

לְהוֹדוֹת לַה' וּלְהַלֵּל

עַל הַזְּכוּת לִדְבֹּק בַּצַּדִּיק

אָבִינוּ יַעֲקֹב

וּלְהוֹלִיד

מַחֲצִית

מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

שֶׁיִּזְכּוּ לְכַהֵן בַּכְּהֻנָּה

לְהַעֲמִיד מְלוּכָה

לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה

וּלְהָבִיא לְעוֹלָם בְּרָכָה.

אִמָּא לֵאָה,

תּוֹדָה שֶׁגִּלִּית לָעוֹלָם

מִתּוֹךְ עוֹלַם הַכִּסּוּי

שֶׁבִּתְפִלָּה וּבְדִמְעָה

נִתָּן לְשַׁנּוֹת אֶת הַצָּפוּי.

 

 

אליל החופש

אבי

בשם דת המתירנות

לתת להרס להשתולל

בשם המשפט

לא לפגוע בחופש

 

לסגוד לכרוע ולהשתחוות

לאליל החופש

להסיר את כל השכבות

לגלח ובתער, כי הכול מותר

הרס במינון גבוה

זה המנון קבוע

 

נראה שמהפכת השחרור

הביאה עימה הרבה עבדים

אולי זקופים ובטוחים

אבל אפילו לא יודעים

 

דם נשפך, דם אדם

ואישיות של בן אדם

 

מוכנים לאבד את הזהות

בשביל הזדהות

שוויון שיוצר משוואה לא הגיונית

בסדום חתכו רגליים

 

מה עם צלם אנוש

סליחה, שכחתי, זכויות הפרט

תהיה פיראט

הראש בקדחת

והספינה טובעת

שוב

תינוקות נזרקים ליאור

הא, שכחתי, צריך להיות נאור

ברצוני להצמית שנאה עצמית

 

 

 

 

אימא, תקראי את זה

רבקה

זוכרת שהייתי פעם כל עולמך?

כשהגחתי לעולם אז השתנק קולך

ובחיבוק הראשון שלנו לא הורדת את עינייך ממני, כאילו את מסתכלת על הדבר הכי יפה שאי-פעם ראית

כשכמעט נעצמו עינייך נלחמת להחזיק אותן שוב

כי מבחינתך שאוכל ואצמח, זה הכי חשוב

כשלמדתי ללכת החזקת אותי שלא אפול

וברחוב ההומה היית לי חיץ ומגן גדול

בגופך עטפת אותי שלא אקבל מכה

שמרת עליי וקפצת מכל צעקה

וגם אחר כך ליווית ותמכת

שום מסיבת סיום שלי לא פספסת

היית איתי ברגעים הגדולים

וגם באלו השפלים

ואם אנסה להתחיל להודות

לא ייגמרו לי השורות

אך דבר אחד כל כך לי חסר…

למה עכשיו אנחנו כבר בקושי מדברות?

למה כבר עינייך בי אינן מביטות

מי זה שכבש אותך כל כך

ולא נותן לך אותי לראות

למה הוא חזק ממני כשאותו אפשר בשנייה לכבות?

וכל התראה והתראה מתחרה בכל צעקה וצעקה

אבל באמת שלא רציתי לצעוק,

אני רק מתגעגעת

ליחד

למבט

לשיחה הטובה

לעניין אותך בחזרה

לחיבוק החם

להיות לך לבת

נכון, אין בי יישומים ולא תמיד מצליח לי, אבל אני רוצה ליישם את הדברים שלך ולכבד אותך

גם אם הנתונים שלי לא מספיק ניידים

גם אם אי אפשר להתחבר אליי בסיסמאות

גם אם אני לא מלאת התראות

וגם אם אי אפשר להטעין אותי כשתש כוחי

אימא

אני רוצה לחזור להיות הבת שלך כמו פעם

אימא?

את זוכרת אותי?

זו אני, בתך.

 

 

שבעת המינים

הרב יוסף סנדו

נִלְמַד מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים

לִהְיוֹת אֲנָשִׁים יוֹתֵר טוֹבִים

בִּזְכוּת הַחִטָּה, שֶׁמַּכְנִיסָה לְאָדָם דַעַת, נִלְמַד תּוֹרָה בְּכֹחַ וּבְלַהַט

בִּזְכוּת הַשְּׂעוֹרָה, שֶׁהִיא מַאֲכַל בְּהֵמָה,

נִזְכֹּר לְרוֹמֵם יַחַד הַגּוּף עִם הַנְּשָׁמָה

בִּזְכוּת הַגֶּפֶן, הַמְּמַלֵּאת אֶת הַחַיִּים בְּשִׂמְחָה,

נִלְמַד לְהוֹדוֹת עַל כָּל הַטּוֹב שֶׁל הַהֲוָיָה

בִּזְכוּת הַתְּאֵנָה, שֶׁאֵין בָּהּ פְּסֹלֶת וְנֶאֱכֶלֶת שְׁלֵמָה

נִבְחַר לְגַיֵּס אֶת כָּל כּוֹחוֹתֵינוּ לְטוֹבַת הָאֻמָּה.

בִּזְכוּת הָרִמּוֹן, שֶׁמַּעֲנִיק לָנוּ בְּשֶׁפַע גַּרְעִינִים,

נְנַסֶּה לִרְאוֹת בְּכָל אָח אֵינְסוֹף מַעֲשִׂים טוֹבִים.

בִּזְכוּת הַזַּיִת, שֶׁסּוֹבֵל בְּאֹמֶץ אֶת הַכֹּבֶד שֶׁל הַבַּד,

נִתְמַלֵּא בִּגְבוּרָה לַעֲבֹר נִסְיוֹנוֹת וְלֹא לְהַרְגִּישׁ לְבַד.

בִּזְכוּת הַתָּמָר, שֶׁמְּמַתֵּק אֶת הַמְּרִירוּת שֶׁל הַחַיִּים,

נִשְׁתַּדֵּל לְעוֹדֵד אֶת מִי שֶׁסּוֹבֵל וְלִהְיוֹת יוֹתֵר רְגִישִׁים.

 

דו פרצופין נברא

חיים

 

האדם עולם קטן,

ניתן להביט עליו משתי זוויות,

אחת הרואה מערכת פיזיולוגית

של גירויים ותגובות, של פעילויות חשמליות.

ממילא אין מקום להחלטות אנושיות

או לבחירות חופשיות במבנה כה סגור וחתום.

האדם מורכב על פי סך איבריו, ואין איבר נע אלא בכח חבריו שנעו לפניו.

האדם הוא המערכת עצמה,

שנקראה בשם אחד, רק ״כלשון בני אדם״,

לעזרת הבנה,

היא איננה טומנת בתוכה איזו אמת לאמיתה.

 

אך האמת לאמיתה גורסת להביט על האדם מכיוון שני,

שבו יש איזו נקודת אני,

איזה משהו

(או מישהו ליתר דיוק)

שמרחף לו מעל כל המערכת הסגורה,

(או ליתר דיוק נמצא בתוכה)

והוא יכול להניע כרצונו את האיברים השונים.

 

מובן שיש מבחוץ דחפים רוחות אשר נושפות על המערכת

ומטות אותה לכיוון מסוים,

אך אם המשהו הזה ממש ירצה

או יחליט לנכון אחרת,

יצליח הוא לשנות את כיוון הרוח,

הבחירה תהיה משוחררת.

 

ואולי כך נכון להביט על העולם הסובב,

משתי זוויות מקבילות,

האחת על הנראה והמוחש

והשנייה מכוונת אל המעבר,

אל המשמעות של כל הנתפס.

הראשונה מאמינה במכניקה עיוורת, בדטרמיניזם של דומינו תהליכי חסר פנייה.

האחרת רואה פנים חומלות מסתתרות מאחורי המציאות הגלויה.

להביט על הקיום כפסל מת או ככזה שיש לו נשמה,

שיש רצון טמיר שמתגלה בהוויה,

שזרועותיו נשלחות עד תהום ארץ,

וראשו ברקיע הנעלה.

להביט על החיים כאל מישהו שאפשר לדבר איתו.

לשפוך את נפשך לפניו,

למצוא את הדוד מתהלך בשדה לקראת רעיית הנשמה הצמאה.

 

אני ישנה?

יצחק

 

שלשום צחקתי אל מול הזמן

אתמול רקדתי כילד קטן

היום חשבתי נגמר כבר מזמן

ומחר יתגלה עוד יום מוקטן

 

אני ער, וליבי

 

איי

איפה אבד לי כבוד האדם

ואיה השינה, אותה כמו מפעם

היכן הם הספרים וקולי שנדם

וגוף לבדו נותר, ממשש את הטעם

 

אני ער, וליבי

 

גורל התשוקה עומד על פתחי

לא מלחמה ולא אהובי

שלל הימים ינוחו כך על כתפי

חודשים במספר, לא לנצח תאכל חרבי

 

אני ער

וליבי