1.
השבוע אנחנו מקבלים את השם שלנו, 'יהודים'. בפרשה מסופר איך לאה נותנת שם לבנה שנולד, יהודה, והיא מסבירה: "הפעם אודה את ה'".
בתלמוד נכתב כי מאז בריאת העולם לא היה אדם שהודה לאלוקים, עד שבאה לאה ואמרה תודה. התודה הזו נשארה לנצח. אנחנו יהודים על שמו של יהודה, ואמורים לחיות גם אנחנו לפי תפיסת עולם כזו. להודות, לשבח, להכיר טובה, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
בסידור התפילה המילה הראשונה שאומרים בבוקר, עוד לפני שמתחילים את היום, היא 'תודה': "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". קודם כול תודה על שקמנו בבוקר, שהנשמה שלנו ממשיכה לחיות בתוך הגוף שלנו. כל השאר זה בונוס. זו לא אמורה להיות התודה האחרונה לאורך היום, אלא רק הראשונה.
הרב יונתן זקס הגדיר זאת במשפט קצר באנגלית: We thank before we think.
תודה שקראתם.
2.
סליחה על השאלה, אבל כמה שעות ישנתם הלילה? אתם עייפים עכשיו?
כשמדברים על מכירת הבכורה ועל הברכה מיצחק אבינו, רואים עד כמה הנושא הזה חשוב. מה גורם לעשיו לוותר על הבכורה למען יעקב? זה פרט שהוא לכאורה טכני, אבל הוא בעצם רוחני מאוד:
"וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹוכִי".
עשיו היה עייף. המילה הזו חוזרת פה פעמיים. וכשהאדם עייף הוא לא מרוכז, לא מדויק, אין לו יישוב הדעת ויכולת לפעול באופן שקול. עשיו לא מצליח אפילו לומר "נזיד עדשים", אלא רק "האדום־האדום הזה". במצב הזה הוא מוכן לוותר על הבכורה ולמכור את ההנהגה, הרוחניות והקדושה רק עבור מנה טעימה אחת.
פרשנינו מסבירים שהמצב הזה משקף דילמה נצחית שניצבת מולנו: האם לבחור ברוח או בחומר, בבכורה או באוכל, בנצח או במה שמול העיניים שלנו כאן ועכשיו?
גם כשעמלק, צאצא של עשיו, מגיע לתקוף את עם ישראל, המילה הזו חוזרת על עצמה: "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹוקים". עייפות עלולה לדרדר אותנו למקומות לא טובים. לעומת זאת ערנות, חיוניות ורעננות הן ברכה של ממש. שינה היא לא רק צורך גופני אלא חלק מהותי בעבודתו הרוחנית של האדם.
3.
בשבוע שעבר צוין ה'סיגד'. הנה שלושה קולות נשיים, צעירים, מתוך קהילת יהודי אתיופיה, שכתבו לי על היום הזה:
הבטם אבבה: "רוב הישראלים חושבים שזה החג שלנו, יוצאי אתיופיה, לא שלהם. אבל יש פה הזדמנות לכולכם להתחבר לאנשים שיצאו למסע בלתי נתפס, שפשוט קמו והלכו ברגל לארץ ישראל, שחלקם קברו בני משפחה בדרך. הכיסופים לארץ הם הרי דבר שמשותף לכל היהודים, בכל מקום ובכל דור. רק לפני כמה שבועות קראנו בפרשת לך לך על הניסיון הזה, לעזוב את הבית המוכר וללכת ברגל לארץ ישראל. אז יש אנשים שעשו את זה כפשוטו והמשיכו את אברהם אבינו, גם בדורנו".
הודיה מקונן: "סיגד – מלשון סגידה, השתחוות. מתי לאחרונה עצרנו והקדשנו יום שלם לחשוב על הקשר שלנו עם אלוקים ועם הארץ? מתי חשבנו על הגעגועים של כל הדורות לירושלים? מתי סגדנו למשהו?"
מזל ג'מבר: "חמישים יום בדיוק אחרי יום הכיפורים מגיע הסיגד. יהודי אתיופיה מתכנסים ליום תפילה וחשבון נפש. קיבלנו תזכורת לכולנו שחמישים יום חלפו מהיום הקדוש. אתם זוכרים את כל ההבטחות וההחלטות? מה קרה איתן? אולי לא סתם ביום הזה אנחנו מכבסים את הבגדים הלבנים, כי גם הנשמה שלנו התחילה קצת להתלכלך מאז יום הכיפורים, וצריך להתנקות".
4.
לא תמיד החיים מתנהלים כפי שתכננו. פיטורים, פרדה, משבר כלכלי ואילוצים נוספים יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו לעבר עתיד לא ידוע.
זה קורה גם בפרשה שקראנו בשבת, פרשת תולדות: יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים, שנאלץ פתאום לעזוב את ביתו מפני שאחיו עשיו רודף אחריו ורוצה להרוג אותו. הוא בורח אל חרן, עני ובודד.
אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה: לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה, תקים משפחה, תנהיג, תוביל.
יעקב הופך מפליט נמלט לאדם שבונה את העתיד שלו ושל העם כולו. הוא כבר לא 'בורח מ…' אלא 'הולך אל…'
את ההסתכלות הזו כדאי לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. תמיד אפשר לשנות את זווית הראייה. כאשר לאנשים שעובדים איתנו או לילדים שלנו נותנים תפקיד, שליחות וייעוד – הכול נראה אחרת.
מוזמנים לנסות. שבוע טוב.
5.
שני פסוקים מדהימים מופיעים בפרשת השבוע, ושניהם מלמדים המון על כוחה של זוגיות וחברות.
בתחילת הפרשה מסופר על אבן כבדה שהונחה על פי הבאר. אבל מה קרה כשיעקב רק ראה את רחל, בפעם הראשונה? "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". פתאום האבן הגדולה, שבדרך כלל צריך כמה רועים כדי להרים אותה, הופכת קלילה. המפגש העוצמתי עם רחל כמעט מבטל את כוח הכבידה.
אחר כך יעקב עובד שבע שנים כדי לזכות להתחתן עם רחל, והתקופה הזו מתוארת בפסוק המפורסם והיפה: "וַיַּעֲבוֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ".
שבע שנים ארוכות הופכות לימים אחדים. אם קודם כוח הכבידה כמעט התבטל, עכשיו גם מישור הזמן מאבד את משמעותו.
הקשר בין יעקב לרחל מזכיר מה הכוח של אהבה, של קשר אנושי, של דמויות שמעוררות בנו השראה ונותנות כוחות. יש אנשים שמקצצים לנו את הכנפיים, ויש כאלה שפשוט נותנים לנו כנפיים. לצידם של אילו אנשים אנחנו בוחרים לחיות?
