ד"ר שרון ליפשיץ-אשווגה, פסיכולוגית חינוכית מומחית
שאלה
יש לילד שלי בעיה בהתנהלות עם חברים. הוא ילד מקסים, טוב לב, אבל במצבי קונפליקט עם חברים הוא לא תמיד מצליח להגיב נכון. הוא עומד על שלו, מתעקש, לא מוותר ולא מצליח להתחשב בחברים. הם לרוב נעשים חסרי סבלנות וכועסים עליו או מתרחקים ממנו. התוצאה היא שהחברים מגיעים פחות מבעבר לאסוף אותו לפעילויות, והוא נשאר לבד בבית. קשה לי לראות אותו עצוב ובודד, ואני לא יודעת איך להסביר לו שבהתנהגות שלו הוא מרחיק את החברים ממנו.
תשובה
לא ברור משאלתך בן כמה הילד, וגיל הילד משפיע מאוד על התגובה שלנו. כאשר הילד צעיר כדאי שההורה יהיה יותר מעורב בסיטואציה החברתית. אנחנו קוראים לזה נוכחות שומרת. ילד בעל כישורים חברתיים חלקיים אינו יודע איך להגיב נכון בתקשורת העדינה הנדרשת מול חברים. כאשר הוא יושב איתנו על הספה בסלון, ללא לחץ או גירויים מסיחים חיצוניים, ואנחנו שואלים אותו תאורטית איך נכון להגיב, הוא יודע לומר היטב "צריך להתחשב", "גם אחרים רוצים כמוני". אבל באירוע עצמו הוא לעיתים מתקשה לוותר, מתקשה לראות את העמדה של האחר ומתקבע על הרצונות ועל הצרכים שלו.
נוכחות שומרת שלנו ההורים, נוכחות פיזית באירוע, תאפשר לו להיזכר בכל אותם תרגולים תאורטיים וחשיבה משותפת שעשינו בעבר. לפעמים גם אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד או מנתחים אירוע בדיעבד, ואנחנו מופתעים מעוצמת התגובה שלנו. "זו הייתי אני בתוך הסיטואציה?" "מה גרם לי להגיב בעוצמה רבה כל כך?"
אצל ילדים התחושה הזו מוקצנת אף יותר. היכולת להפעיל שיקול דעת בעת המעשה חלשה יותר, והם זקוקים לנו שנסייע להם בוויסות הרגשות ובוויסות התגובות. אמירות מרגיעות שלנו יסייעו לילד להבין תוך כדי האירוע ולהגיב תגובה מותאמת למצב: "אתה רצית לשחק במונופול, והוא העדיף טאקי. מכעיס ומתסכל שצריך להתחשב, אך כיצד אפשר למצוא פתרון שיתאים לשניכם?"
במשפט הזה יש התייחסות לשלושה מרכיבים: לרגש שלו, "מכעיס ומתסכל", לרצון שלו ולרצון השונה של החבר ולפתרונות האפשריים להתמודד עם הדעות והצרכים המנוגדים. בעת האירוע הקונפליקטואלי, כאשר אני קוראת לו שיבוא להפוגה קלה אצלי, ההורה, עזרתי לו להירגע ולמצוא פתרונות מדויקים יותר המאפשרים לצאת מהפלונטר, פתרונות שלא בטוח שהיה מצליח למצוא אילו לא הייתי שם.
בגילים בוגרים יותר הנוכחות השומרת נעשית מרוחקת יותר. הדבר האחרון שנער רוצה הוא שההורה שלו יהיה בקרבת מקום כשהוא מתרועע עם החברים שלו, ייתן עצות ויתערב. עם זאת מומלץ כי הנוכחות השומרת תמשיך לקרות במתכונת אחרת. למשל, ההורה קשוב לאירוע חברתי, ואם הוא מסלים, הוא קורא לילד באמתלה כלשהי ומציע לו לחשוב על חלופות או סתם לתת חיבוק של הרגעה שייתן לו כוח להתמודד עם הסיטואציה. בהמשך רצוי שוב לשבת יחד על הספה ולדון במה שקרה וגרם לילד להגיב כפי שהגיב, ולדון באפשרויות התגובה.
הישיבה המשותפת על הספה היא לטעמי המפתח להתקדמות במיומנויות החברתיות. היא נעשית באווירה רגועה, ללא הלחצים החברתיים המסיחים הנוספים המופעלים בזמן האירוע. היא מאפשרת חשיבה שקולה, התבוננות על מה קורה לי והשבת הביטחון ביכולת להתמודד. אל תוותרו על הישיבה המשותפת על הספה. כשהילד רגוע ומווסת הוא קשוב יותר ומפנים יותר את הלימוד החברתי.
לא קל להביא את הילד (ולפעמים גם את עצמנו) לשבת יחד. הילד לרוב מתנגד, מתקשה לחשוף את המצוקות והקשיים שלו ומנסה להתחמק מהמפגש. לפעמים נשמע אמירות ישירות כמו "אני לא צריך את החפירות שלך". אני ממליצה שלא לוותר אלא להמשיך לחזר אחריו ולומר בעדינות, ללא התלהמות: "אתה חשוב לי, אני רואה את הקושי שלך, ואני פה כדי לעזור". גם אם הילד לא יסכים למפגש, הידיעה שלהורה אכפת נותנת ביטחון וכוח להתמודד עם סיטואציות עתידיות.
עד כאן נגעתי בעיקר בהתמודדות של הורה עם קושי חברתי של הילד. חשוב להדגיש שכאשר הקושי החברתי ניכר, והילד "מקבל את התפקיד" של הדחוי בקבוצת החברים, כבר לא די רק להגיב בעת האירוע ולשוחח איתו. כאן כבר חשוב לערב גם את הצוות החינוכי, שיש לו עוד מלאי כלים להתמודדות, אבל את זה נפרט אולי בפעם אחרת. בהצלחה!
