האם חזון הנגב והגליל של שמעון פרס יחזור הפעם למסלול?

ברלה קרומבי

לדוד בן-גוריון היו שני רגעים של הארה בחיים. את הראשון הוא חווה, לפי עדותו, כשגילה יום אחד שאין לו עוד עם מי להתייעץ. לפני כן היו בני הדור שמעליו, העסקנים הציונים רמי המעלה של דור ההקמה, שאליהם נשא עיניים בהערצה. "כשגיליתי שאין לי עם מי להתייעץ הבנתי שתורי להיות המנהיג", סיפר לימים. מאותו הרגע הוא שאב כוחות כמעט על-אנושיים להקמת מדינה יהודית.

אבל הרגע השני היה מכונן ומוזר לא פחות. יום אחד נסע 'הזקן' בדרכו חזרה מתמרון של צה"ל בנגב, וראה באמצע המדבר צריף וכמה אוהלים. הוא עצר, ירד מרכבו ושוחח עם תושבי המקום, והם סיפרו לו כי הם קבוצת צעירים אשר נלחמו על המקום במלחמת העצמאות והחליטו כי לא די להילחם עליו אלא יש להתיישב בו. להיאחזות שהקימו קראו שדה בוקר.

לאחר כמה ימים קיבלו הצעירים במקום מכתב מראש הממשלה ובו כתוב כך: "במשך 47 שנותי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים, ואני יודע, שרק בזכותכם ובזכות המפעלים החלוציים שקדמו לבואי לארץ עשינו מעט החיל אשר עשינו… ותסלחו לי אם אומר, שלא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר… לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים… אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה".

שנים לאחר מכן עוד מהדהדת בישראל הקריאה של הזקן, "אחריי לנגב", שהייתה לסמל החזון הציוני והפרחת השממה של מרחבי הנגב העצומים, אולם מה שנותר בצד המעשי של הגשמת החזון הוא מעט מאוד.

התפנית הייתה אמורה לקרות בשנת 2006 כשהצטרף שמעון פרס למפלגת קדימה ונולד למענו תיק חדש: המשרד לפיתוח הנגב והגליל. פרס חלם להפוך את הנגב והגליל לאימפריה ישראלית חדשה ולהפריח את השממה, אולם מושג אחד נעלם מדף המסרים של המשרד: ייהוד הנגב והגליל. בעבר מפלגת מפא"י ההיסטורית היא שיזמה את הקמת העיר כרמיאל בגליל כדי למנוע רצף טריטוריאלי ערבי ולשמור על הנוכחות היהודית בגליל, אולם כשקיבל פרס את התיק ב-2006 כבר היה אסור לדבר בקול על החזון הציוני של ייהוד הגליל.

כמו כל אירוע שניהל פרס במהלך חייו הוא חלם להפוך את התיק לגרנדיוזי, להפריח את השממה ולחולל מהפכה בנגב והגליל. בחזונו הוא ראה מפעלי היי-טק, ערים חדשניות וסיפור ישראלי חדש. אבל לא ארכו הימים, ופרס קפץ ליעד הבא כשהתמודד על נשיאות המדינה. החזון נגוז.

השר הבא שקיבל את התיק לידיו היה סילבן שלום, מבכירי הליכוד, שהיה גם ממלא מקום ראש הממשלה. הוא אומנם ראה במשרד פרס ניחומים אחרי שנדחק ממשרדים יוקרתיים כמו משרד החוץ ומשרד האוצר, אבל למרות זאת גם הוא הביא למשרד הזה שאיפות גדולות.

הגדיל לעשות אחד מהשרים האחרונים שהחזיקו בתיק, ששינה את הגדרת המשרד. לא עוד פיתוח הנגב והגליל בלבד אלא הנגב, הגליל והפריפריה. ולא סתם פריפריה אלא כל מה שמוגדר פריפריה חברתית. בקיצור, החזון הציוני של ייהוד הנגב והגליל הופקע מהמשרד, וזה הפך לעוד צינור להעברת כספים לכל אזורי מדינת ישראל לפי ראות עיני השר

במקום פריפריה קופה קטנה

אלא שבשלב הזה בערך נגמר החזון הגדול של המשרד. פתאום המשרד בעל החזון הציוני הפך לסוג של קופה קטנה למפלגות שגילו שיש בו תקציבי עתק שאפשר להסב לצרכים שונים לגמרי מייהוד הנגב והפרחת הגליל. יתרה מזאת, הסיפור האמיתי של תקציבי הנגב והגליל הוא שמדובר בכסף לא 'צבוע', כלומר כסף שלא הוגדר לייעוד ספציפי בלבד שאי אפשר לשנות, וכל שר יכול לנתב את הכסף באמצעות פקידי המשרד לצרכים שנראים לו לנכון.

הגדיל לעשות אחד השרים האחרונים שהחזיקו בתיק, ששינה את הגדרת המשרד. לא עוד פיתוח הנגב והגליל בלבד, אלא הנגב, הגליל והפריפריה. ולא סתם פריפריה אלא כל מה שמוגדר פריפריה חברתית. בפריפריה החברתית בישראל נמנים שש עשרה ערים, תשע עשרה מועצות מקומיות ושבעים וחמישה יישובים השוכנים בתשע עשרה מועצות אזוריות. וכן, יש שכונות ורחובות מסוימים הנקראים ״אזורים סטטיסטיים״ ומוכרים כפריפריה חברתית בעשרים ואחת רשויות מקומיות. בסך הכול מתגוררים באזורים אלה כ-31% מכלל האוכלוסייה בישראל. בקיצור, החזון הציוני של ייהוד הנגב והגליל הופקע מהמשרד, וזה נעשה לעוד צינור להעברת כספים לכל אזורי מדינת ישראל לפי ראות עיני השר.

כך קרה שבעוד ברוב משרדי נקבעת חלוקת התקציבים לפי מטרות התואמות להגדרת המשרד, דווקא הבעיה הלאומית מספר אחת של ישראל אינה מטופלת במשרד שנועד לכך.

רמת ארבל היא אבן הבוחן. היא מזכירה יותר מכול את המראה הציוני שפגש דוד בן-גוריון כשהגיע למדבר וגילה צעירים יהודים מקימים אוהלים וצריפים כדי להפריח את השממה. אומנם חלפו מאז עשרות שנים, אבל תוקף החזון לא פג. זה בדיוק מה שעושות כיום המשפחות היהודיות שבחרו לגור בקרוניות על גלגלים ברמת ארבל: מבקשות להיאחז בקרקע ולייהד את הגליל

רמת ארבל: קו פרשת המים?

וכאן אנחנו מתחברים לסיפור של רמת ארבל, ההיאחזות היהודית החדשה בגליל שמטרידה מאוד את גורמי אכיפת החוק על הבנייה הבלתי חוקית במדינת ישראל. השבוע זכיתי לבקר שם, בכביש הראשי של הגליל, קצת אחרי צומת גולני המיתולוגי.

כמה משפחות מהגליל החליטו לעשות מעשה ולקבוע יתד בשטח. הן עלו לקרקע, שחלקה אדמות מדינה וחלקה אדמות פרטיות יהודיות, באזור שיועד כבר לפני עשרים שנה להקמת יישוב יהודי חדש. כמה לא מפתיע שבמקום יישוב יהודי שהיה אמור לקום בשטח שוכן שם כיום מאהל בדווי. במדינת ישראל אין ריק. בכל מקום שהיהודים לא נמצאים, הבדווים משתלטים על השטח.

זה המצב כשהתקינות הפוליטית מנצחת את השכל הישר. זה קרה כשדת הליברליות אסרה לפני שנים להגיד את המילים "טרור אסלאמי", ואז, דווקא כשכיהן נשיא שהקפיד על כך, ברק אובמה, קיבלנו את האביב הערבי. בכל מקום שבו אנחנו מסרבים להגדיר את הבעיה מקבלים אותה בממדים גדולים בהרבה.

רמת ארבל היא אבן הבוחן. היא מזכירה יותר מכול את המראה הציוני שפגש דוד בן-גוריון כשהגיע למדבר וגילה צעירים יהודים מקימים אוהלים וצריפים כדי להפריח את השממה. אומנם חלפו מאז עשרות שנים, אבל תוקף החזון לא פג. זה בדיוק מה שעושות כיום המשפחות היהודיות שבחרו לגור בקרוניות על גלגלים ברמת ארבל: מבקשות להיאחז בקרקע ולייהד את הגליל.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תראה בייהוד הגליל יעד לאומי. לא רק בפיתוח הנגב והגליל, כפי שהגדירו מקימי המשרד שנועד לעסוק בכך, אלא בחזון של שמירת הנוכחות היהודית בגליל ובנגב. לכן טוב שמפלגת עוצמה יהודית התעקשה לקבל את המשרד הזה לידיה והפקידה אותו בידיו של יצחק וסרלאוף, צעיר אידיאליסט ומוכשר, מלא נכונות לעסוק במלאכה. כעת חובת ההוכחה עליהם.