לא גלי, לא הכול פוליטי, יש כאן פרט שנפגע
עקיבא אליסף
כשקראתי את המאמר של גלי בת חורין בשבת התהפכה לי הבטן, ואנסה להסביר – לפחות לעצמי – למה.
גלי בן חורין כבר תקופה ארוכה מייצגת בגאון את המסרים שמזוהים עם הרב טאו: ראיית התהליכים בחברה כהתערבות של רוחות זרות ממקורות אינטלקטואליים שליליים שמשפיעים על כל מה שזז סביבנו בלי שאנחנו שמים לב. היא לקחת לעצמה את תפקיד הנביא הזועם והמזהיר מהחורבן שמביאה הפרוגרסיביות יחד עם ישיבות הקו, וזו זכותה .ואולם היא בטח לא גורם ניטרלי להתייחס לסוגיה כזו.
בתמצית המאמר שני מהלכים: א. השיח על פגיעות מיניות מעוות בגלל אג'נדות קלוקלות. ב. בעקבות זאת, מתלוננת שתפרסם את פגיעתה כדי לקבל תמיכה, לא תהיה ראויה לתמיכה (וגרוע מכך – בפוסט החמור ביותר של גלי שנמחק בפייסבוק – היא תזכה לזלזול מוחלט).
אנסה לפרק את המאמר ולענות.
טענה א" – השתרשה בנו תרבות שמקורה בהגות ובאידאלים שמאלניים עמוקים, שרואה בפרט תוצר לוואי של הכלל. תאולוגיות מרקסיסטיות רואות בפרט תוצר לוואי של המושג (הערטילאי) 'חברה'", כותבת גלי, "ה'חברה' היא חזות הכול. הפרט אינו אלא השתקפות חיוורת, מקרה פרטי של 'החברה'. האישי והפרטי לא קיימים, אלא כדי לחשוף את פניה של 'החברה'".
נראה לי מגוחך לענות לטענה הזו בהקשר הזה. כי יסוד שיטתו של הרב טאו (אולי בעקבות הרב קוק לפי קריאתו, ואומנם אצל הראי"ה יש הרבה מקום לאינדיבידואל) היא שהפרט בטל לכלל ולתהליכיו.
אחרי הגיחוך ברור שיש מקום להפריד רשויות בין נושאי פרט לכלל. אבל לטעון את זה סביב הפרשייה האחרונה שמתפוצצת אצל אחד הציבורים הכי קנאים לפרטיותם, ורק כשהגיעו מים עד נפש ותחושה שיש פה בירור דחוף והכרחי, פותחים ודנים; או אז באה הטהרנות ומטיפה: "לא, זה נושא שצריך להיסגר אחד על אחד, הוא אפילו לא פנים־קהילתי".
טענה ב' – דחיפת המסרים וההנחות של השמאל הפרוגרסיבי לקריאה הספרותית, לפרשנות הפסיכולוגית ועוד .
כך כתבה גלי: "ספרות נלמדת היום באקדמיה בכלים מתודולוגיים 'דקונסטרוקטיביים', שעיקרם פירוק הטקסט, לא כדי להבין מה התכוון המחבר באומרו, אלא כדי לחשוף את המנגנונים החברתיים המובלעים בתוך היצירה… בעיות נפשיות של נשים מתפרשות כתוצאה של מערכות יחסים דכאניות מצד גברים. בנים הם בנות שהחברה אנסה אותן להיות מזוהים כבנים. גברים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי נאלצים להתמודד מול דעה קדומה מכלילה על היותם בעלי דחפים אלימים."
תמיד מוזר בעיניי להאשים אג'נדה ערטילאית בהפעלת כמות גדולה מאוד של אנשים שאין קשר ביניהם ודעותיהם חלוקות .אבל פה הגדילה הגב' בן חורין לעשות וטוענת שאותה אג'נדה זדונית מפעילה כה הרבה אנשים שונים מתחומים שונים, שכנראה לא יסכימו זה עם זה כמעט על כלום.
אדם שדרכו היא למצוא בכל פינה את הקשר הפרוגרסיבי והאג'נדות הסמויות, כשהוא מאשים את האקדמיה בקריאה מכורה מראש לפי אג'נדה ואת הפסיכולוגים בהבנת הנפש על פי אג'נדה – הרי הוא ממש כמו גמל שלא רואה את דבשתו.
טענה ג' – בשם אותה תרבות של מחיקת הפרטיות דוחקים במתלוננות שיצאו אל תחום הכלל, תוך כדי רמיסת פרטיותן וכבודן רק כדי לממש את האידאולוגיה 'הכול פוליטי'.
מרגש לראות כמה הגב' בן חורין דואגת לנפגעות, עד כדי כך שהיא דואגת שיחזרו לפינתן הטבעית ולהתמודד לבד בלי תמיכה ציבורית עם התוקף …
כמובן בסוגריים אם אין עבירה פלילית (להזכירך, את כותבת את המאמר על טענות לעבירה פלילית).
טוב, כבר היינו בסרט הזה, וכן גם את כבר כותבת את הדוגמה המצוינת לזה – 'הקיבוצים', שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור אליהם .
אולי במקום תאוריות הזויות תחשבי שיש פה ציבור עצום שפשוט נמאס לו להיות גן עדן לפוגעים? אולי תקראי מחקרים המתארים את כמות הפגיעות המיניות ובכמה אחוזים מהם התהליך מבשיל למשפט? בכמה אחוזים אחרי המאסר הקצר הפוגע חוזר לקהילה?
אולי תחשבי שיש פה מתלוננת שניסתה ללא הרף לעמוד מול התוקף והוא לעג לה, עד שבכוחות לא אנושיים היא אספה את עצמה ופשוט צעקה? כן, כמו בתורה "וצעקה הנערה"!
אולי תחשבי שאם דברים נסגרים כמו שאת מציעה, זה מאפשר לפוגע להתהלך חופשי ולפגוע בלי שאף אחד ידע שהוא פוגעני?
אולי תאמיני לנפגעות שהפרסום והתמיכה דווקא מחזקים אותם מול החולשה שנטע בהם התוקף, שאף אחד לא יאמין להן וקולן לא יישמע?
אולי תחשבי על זה כערבות הדדית שאיש ציבור, מחנך, מורה דרך, רב גדול ונערץ פוגע מינית ומנצל סמכות? זו באמת, אבל באמת, פגיעה בכל הציבור!
אולי תחשבי על זה שהציבור בנוי מפרטים אינדיבידואליים כואבים, חושבים, עצמאיים, ביקורתיים לא פחות ממך, שלא מנהלת אותם איזו אג'נדה מסתורית?
עקיבא אליאסף: אדם שדרכו היא למצוא בכל פינה את הקשר הפרוגרסיבי והאג'נדות הסמויות, כשהוא מאשים את האקדמיה בקריאה מכורה מראש לפי אג'נדה ואת הפסיכולוגים בהבנת הנפש על פי אג'נדה – הרי הוא ממש כמו גמל שלא רואה את דבשתו
טענה ד – הנדוס תודעה מי הקורבן ומי התוקף.
"ואז, אחרי ששודלה ונוצלה שלא בטובתה על ידי סוכני אג'נדת 'הכול פוליטי' לחשוף את כל חייה לשיפוט הציבור", כותבת גלי, "האג'נדה זוכה להזריק לחברה דרכה את כל הארס של האידאולוגיה הכללית שלה. הפרטי שהפך לציבורי אינו באמת פתוח לדיון. הציבור נדרש לשפוט, תמיד לטובת הצד שהוגדר מראש כקורבן, על פי פוליטיקת זהויות ניתנת מראש. אם היא אישה, הגבר הוא האשם. אם הוא מוסלמי, הילדה הנאנסת היא האשמה. מה היה לה לעשות שם, במיטה שלה בביתה בבאר שבע?"
"כל מי שמעז להטיל ספק בקורבן – מוקע כמרושע אטום חסר חמלה כלפי הפרט האחד, האישי" .
אז מה יש לנו כאן? פמיניזם רדיקלי שתמיד מאמין לאישה (עייני תחקיר של רביב דרוקר על שולי רנד) או שטוען שכל הגברים אנסים; שמאלני קיצוני שתמיד מאשים את היהודי (טוב, אין צורך להסביר כמה מופרך להאשים את ציבור הזועקים בפייסבוק עכשיו בטענה כזו); שונאי דת שחושבים ש"כל הדתיים סוטים" (גם קצת קשה להאשים את המתלוננת ותומכיה, שרובם דתיים על הרצף ורובם נשואים); תומכי טרנסג'נדרים. טוב נו…
זאת השיטה – לקחת כל כך הרבה דברים לא קשורים ולפתח מכולם סיפור אחד שיתאים לסיפור שלך על השתלטות עוינת של אג'נדות שמאלניות, ואת כל זה להשליך על המתלוננת שרק רוצה שישמעו אותה, שיראו אותה, על הציבור הכואב שמגיע לו לדעת מיהם רבניו, שמגיע לו לייצר חברה שאין בה פגיעות.
וכן, לדעתי מי שחושב שפלטפורמה כמו פייסבוק היא המקום לחקור אישה מרוסקת שנפגעה, הוא בן אדם לא ממש טוב לב.
אני מוכרח להתייחס למשפט "הציבור נדרש לשפוט". מי דורש? האם הציבור הוא בובה על חוטים??
אם תקראי בעיון, תראי שרוב הציבור לא שופט את הנאשם אלא תומך בנפגעות, מסיבה פשוטה: כל אדם הגיוני רוצה עולם נקי מפגיעות. וכדי שזה יקרה צריך לתמוך בנפגעות ולעודד אותן להשמיע את קולן.
וכן אחוז תלונות השווא נמוך משמעותית מאחוז הפגיעות האמיתיות שבהן הפוגע מתחמק מעונש.
גלי בת חורין: התרבות הזו, שמוחקת את הפרט, את הפרטי ואת האישי – כל כולה תרבות שקר. והיא שקרית, לא בהכרח משום שהמתלוננות בדו את תלונתן – אלא כי כל הסוגיה מעוגנת בתוך זירה שקרית, שבה מותר, מחד גיסא – להטיל באופן ציבורי רפש על אדם בסוגיות אישיות ופרטיות שבהן אין לציבור כל כלים לבצע שיפוט אמת, ואז להדוף כל ביקורת כאילו מדובר עדיין בעניין אישי ופרטי
טענה ה – הואיל והתלונות התפרסמו בצורה הנוכחית, הן פוליטיות ולא אישיות, ולכן המתלוננות לא זכאיות לחמלה.
"לכן, עד כמה שזה לא נעים, נראה לא מהוגן ונתפס כחסר רגישות ונבזי – יש לאמץ את העיקרון שמי שהופך או שודל להפוך את הטרגדיה האישית שלו לעניין פוליטי – מאבד את זכותו לדרוש חמלה. הפוליטיקה היא אינה אישית ועיקרה כוח, לא חמלה."
אם זאת המסקנה שלך אחרי כל תאוריית הקונספירציה ההזויה שבנית – שלא לחמול על מי שנוהג אחרת ממך או שמבין את העולם אחרת ממך או שנקלע לנסיבות חיים אחרות ממך – את פשוט אולי לא ראויה לתגובה.
טענה ו – ותאמרו: אין עשן בלי אש. גם בהעדר יכולת להוכיח מעשה בראיות ממשיות, עצם קיומן של האשמות מעיד על המעשה, וככל שהן רבות יותר כך האשמה אמינה יותר.
נכון, אין עשן בלי אש. השאלה היא מה אופי העשן ומה אופיה של האש. עשן הוא לפעמים עדות, לא למעשה שנעשה, אלא להלך רוח של תקופה ששולטת בה אג'נדה קלוקלת מהיסוד, שמבטלת את הפרט תחת 'הכול פוליטי'. ששופטת לא על פי מעשים אלא על פי מי עשה אותם, גם בלי שיעשה אותם. אני מריחה את העשן של ההיסטריה הקולקטיבית, שאפף בשנות התשעים את כל חברותיי שהתגרשו בפרק זמן קצר, לאחר שחברה אחת הרעילה אותן בהערה אחת "תראי איך הוא מדבר אלייך! שתדעי לך שזו אלימות מילולית! בקרוב יפעיל אלימות פיסית!
טוב, זוהי כבר האשמת כל מתלוננת שמפרטת 'נ א נ ס ת י 'בדמיון שווא שמיוצר ברוח תקופה של אג'נדה קלוקלת.
נראה לי שגם זה לא ראוי לתגובה.
אני מציע לך ללמוד קצת גמרא. שם תראי שיש הרבה סיטואציות שיצא על אדם קול, וזה נוגע לדין בבית דין (מגילה כה: מועד קטן יז ועוד). כמו כן כדאי שתראי את דברי החפץ חיים (כלל י) על החשיבות של "לא תעמוד על דם רעך" בפרסום פוגעים.
נראה לי שהבעיה במאמרים שלך היא שאת משתמשת בשפה גבוהה מדי ובמושגים שאנשים פשוטים כמוני לא תמיד מבינים, ואז את נראית חכמה וצודקת, אבל אם מכל המלל המתנשא והגבוה שלך מזקקים את הטענות, מגיע כאב בטן, צריך קצת מאמץ כדי להבין למה.
גלי בת חורין:
בעקבות הטור הקודם 'כביסה נקייה מתלכלכת בחוץ', שבו טענתי בעקבות התלונות כנגד הרב טאו, שאין להניח לפרוגרס לטשטש את הגבול בין הפרטי לציבורי ובין האישי לפוליטי, הגיע מאמר הביקורת החשוב של עקיבא אליסף.
אליסף פותח בהתנצלות: "הערות על המאמר של גלי בת חורין (סליחה אם זה יהיה קצת ציני)". ההתנצלות מיותרת לחלוטין, ולדעתי היא עדות לבעיה שניסיתי להציף. שהרי בעצם כתיבת טור דעה מיצבתי את עצמי בחזית הזירה הכללית והפוליטית. אני עקבית בטענה שמי שבוחר לנהל מאבק ציבורי – פותח את עצמו לביקורת ציבורית ומותר לבקר אותו, גם בציניות, גם בתקיפות. בבואך לירות תירה, אל תירא.
זה בדיוק אותו ויתור שאני דורשת מאותן מתלוננות. זו שהכריזה על גבורתה מעצם התלונה לא יכולה להלין על שמטילים ספק בכנותה. אי אפשר לירות בגבורה לכל עבר בתוך הזירה הציבורית ואז להשתיק כל ניסיון לבחון את עדותה או את כשרותה לעדות – בתואנה של מסכנות פרטית ואישית כאילו לא השלכת את עצמך לזירה שבה מתבקשת ביקורת.
להחלטה לצאת לציבור יש השתמעויות לא נעימות. אין חצי־גבורה. הזירה הציבורית היא שחייה במים חומציים, והיא מתאימה רק לדגים בעלי חוסן נפשי, שידעו מול מה הם ניצבים לפני שמזנקים למים. אין משם דרך חזרה אל הפרטי והאישי.
אליסף מזועזע מהעדר החמלה כלפי מי שהופכת מצוקה אישית למאבק פוליטי. אכן, לתפיסתי, ההחלטה לצאת למאבק ציבורי היא ויתור על כך, משום שכרטיס הכניסה לבריכה הרדיואקטיבית שולם מראש: הטלת רפש באדם אחר. עתה הציבור נדרש לשפוט, ולא ניתן לעשות שימוש במסכנות כהוכחת אשמת הצד המואשם. במקרים כאלו רק חקירת משטרה ובית משפט יכולים, אולי, להגיע לאמת. לציבור אין כלים לשפוט מי אומר אמת. חמלה על מסכנות היא הטיה נוספת של הצדק.
אליסף טוען: "…ברור שיש מקום להפריד רשויות בין נושאי פרט לכלל", אלא שלטענתו מוצו כל ההליכים הנורמטיביים: "אבל לטעון את זה סביב הפרשייה האחרונה שמתפוצצת אצל אחד הציבורים הקנאים לפרטיותם, ורק כשהגיעו מים עד נפש ותחושה שיש פה בירור דחוף והכרחי, פותחים ודנים; או אז באה הטהרנות ומטיפה: לא, זה נושא שצריך להיסגר אחד על אחד, הוא אפילו לא פנים־קהילתי".
ובכן, על פי הפרטים שידועים לי, הוגשה תלונה במשטרה (עשרות שנים לאחר המקרה שנטען שקרה). במשטרה לא נמצאה עילה לחקירה, בין אם התלונה לא נשמעה אמינה או בשל חוק ההתיישנות, ואז, על פי השמועות – המשטרה עצמה רמזה למתלוננות לפתוח במאבק ציבורי ולהפגין 'כנגד' המשטרה כדי שתוכל לפתוח תיק חקירה. אם זה נכון, המושג 'מדינת משטרה' קטן על האירוע הפשיסטי הזה. השכל הישר אומר, שאם המשטרה עצמה לא מוצאת עילה לחקירה – יש לקבל שאין כזו.
וזה נאמר מתוך ידיעה ודאית שלא ניתן לסמוך על המשטרה שתעשה את הדבר הנכון. אבל התרופה גרועה מהבעיה. מאבקים ציבוריים לא יכולים להיות עילה לפתיחה בחקירה משטרתית משום שכך איש אינו מוגן עוד מפני רדיפה משטרתית. לכל אחד יש יריבים, פוליטיים, כלכליים, אישיים – שיכולים להתארגן ל'מחאה' למען פתיחת תיקים במשטרה (יש האומרים שכל זה כבר קורה). ואכן, קיימים היום כמה מאבקים כאלו בדיוק: על חפותו של זדורוב; כנגד תפירת תיקי נתניהו; ובקרוב – העמדה לדין של התופרים. אלא שכל מנהלי המאבק הציבורי הזה ידעו היטב שברגע שהם יוצאים למאבק ציבורי הם יחטפו – ומכל הכיוונים האפשריים. אין מכך מנוס, כי כשפונים לשיפוט הציבור יש לקחת בחשבון שחלק מהציבור ייטה להאמין לצד השני, ויהיו כאלו שיפעלו בכל האמצעים העומדים לרשותם בזירה הציבורית כדי לנהל מאבק ציבורי נגדם. זו הזירה, זה המשחק, זה המחיר של עמידה מאחורי מה שאדם מאמין בו. חמלה אינה חלק מהמשחק, והיא נועדה רק להטיית רגשות. וסליחה על ההערה חסרת הרגישות, אך הנדרשת: דיון ציבורי הוא משחק של טיעונים ועובדות. רגש הוא רק מניפולציה. ממש כשם שהקהל ביציעים לא יכול לדרוש מהשופט לפסוק ניצחון לקבוצה שיותר נוגעת ללב. זה לא אותו משחק.
וכאן אני מצטרפת לקריאה של הרב טאו, כמו גם של הרב קלנר, הרב לוינשטיין ועוד – ללמוד ולהכיר את ההגות הפרוגרסיבית ואת מושגיה. ואז, אם תמצאו אותה טובה ומועילה – אמצו אותה (על אחריותכם בלבד) אבל עליכם לפחות לדעת בשם אילו רעיונות משדלים היום ילדים להפוך לילדות ולהפך, לאן נעלמה חזקת החפות, איפה נמצא היום המרחב הפרטי והאישי
בניגוד לטענות המשתמעת של אליסף, הקשר בין המאמר שלי לרב טאו, שלדעתו אני תומכת בו משום ששנינו הוזים קיומה של אג'נדה סמויה, מקרי בלבד. אני תמיד טוענת כנגד ההטיה הלא־הוגנת, לא הגונה ולא הגיונית – "להאמין לקורבן".
"מאוד מרגש לראות כמה הגב' בן חורין דואגת לנפגעות" (מעניין מה דעתו על הריאיון של אחת המתלוננות עם גיא פלג – שנראה קשוב במיוחד, אמפתי יותר מפסיכולוג קליני – כשהוא שומע את מצוקותיה של אישה חרדית, מזרם שהוא בז לו, שונא מן הסתם, ולא בטוח שרואה בהם בן אנוש במלואם) "עד כדי כך שהיא דואגת להם שיחזרו לפינתם הטבעית ולהתמודד לבד בלי תמיכה ציבורית עם התוקף".
אז ככה: ראשית, הטענה שלו שהן צריכות "להתמודד לבד עם תוקף" – כל עוד לא הוכח שהן אכן קורבן – מהיכן צץ לו "תוקף"? האג'נדה, שלדעתו אני הוזה את קיומה, דומה שכבר שבתה אותו עצמו. "אנחנו מאמינות לקורבנות" היא אחת הטענות המרכזיות ב"אג'נדה שהמצאתי". וזו טענה מגוחכת שסותרת את עצמה. כל אחד מאמין לקורבן, בתנאי שהוכח שהוא אכן קורבן. ואם הוכח, לא נחוצה אמונה. אם לא הוכח, אין לדעת אם להאמין לה, כי טרם הוכח שחל עליה הצו להאמין ל"קורבן"…
בשימוש במושג "תוקף" אליסף מוכיח שהוא עצמו כבר עמוק בתוך האג'נדה. הוא מאמין לקורבנות. (אלא אם הוא מקורב, ואז היה ניאות לבצע גילוי נאות).
מאחר שטעה להניח שהטור קשור ישירות לרב טאו, הוא ממשיך לטעות בסתירה שמצא בדבריי כנגד הרעיון הפרוגרסיבי ש"הכול פוליטי": "כי יסוד שיטתו של הרב טאו (אולי בעקבות הרב קוק לפי קריאתו, ואומנם אצל הראי"ה יש הרבה מקום לאינדיבידואל) היא שהפרט בטל לכלל ולתהליכיו".
אני לא מתמצאת בהגותו של הרב טאו. ואם הפרשנות נכונה, גם לא הייתי מאמצת תורה המבטלת את הפרט.
ראוי לציין, שיש הבדל תהומי בין הצגת משנה סדורה שמציעה את האמת שלה (אידאולוגיה, תאולוגיה וכדומה) לבין ביקורת כלפי משהו שלא יכול להיות אמיתי בשום מצב עניינים. אמת אמורה להיות אחת, ומעולם לא התיימרתי לרגע לטעון שאני יודעת מהי. שקר, לעומת זאת, ניתן לסתור בהרבה מאוד דרכים שונות. הרב טאו, כשמו כן הוא, מציע דרך. אני לעומת זאת מצביעה רק על שבילים – שאל לו לאדם להלך בהם. לא רק, אבל גם משום שאני עצמי הייתי וחזרתי בי מהשביל הזה, המוביל רק לאבדון.
התרבות הזו, שמוחקת את הפרט, את הפרטי ואת האישי – כל כולה תרבות שקר. והיא שקרית, לא בהכרח משום שהמתלוננות בדו את תלונתן (אישית, אני סבורה שאלו הבלים מוחלטים. וזכותי לדעה הזו משום שמרגע שזה נפתח לשיפוט ציבורי, כחלק מהציבור, ביצעתי את שיפוטי שלי) – אלא כי כל הסוגיה מעוגנת בתוך זירה שקרית, שבה מותר, מחד גיסא, להטיל באופן ציבורי רפש על אדם בסוגיות אישיות ופרטיות שבהן אין לציבור כל כלים לבצע שיפוט אמת, ואז להדוף כל ביקורת כאילו מדובר עדיין בעניין אישי ופרטי.
את שקר הזירה הזו אני מזהה בכל מקום בשיח הפרוגרסיבי: אגודות להט"ב וארגוני נשים מנצלים תדיר מצוקה אישית, הופכים אותה לעניין פוליטי, וכשהציבור מגיב – נמלטים בחזרה לתחומי הפרט להסתתר מאחורי גבם של אלו שאת מצוקתם ניצלו פוליטית, לאחר שדלת האורווה כבר נפתחה והסוס ברח.
כך למשל כפתה אג'נדה פוליטית על בית ספר לקלוט ילדה המזהה עצמה כילד, ולאחר שנתגלתה הפרשייה, הדפו ביקורת, שעיקרה התנגדות פוליטית לכפייה פרוגרסיבית בתואנה של התאכזרות לילד/ה.
כך נראית תרבות שקר. מצד אג'נדה שפועלת נמרצות לחסל את היושרה, את דרך הישר ואת השכל הישר. את זה אני משתדלת תדיר להציף בקתדרה הנכבדה הזו, ואני עושה זאת בין היתר באמצעות שימוש במונחים הפילוסופיים של ההגות הקלוקלת הזו לא כדי להישמע מלומדת – כטענת אליסף – אלא כדי לעודד את הקורא להכיר את המושגים שהשתלטו על המציאות שלנו.
וכאן אני מצטרפת לקריאה של הרב טאו, כמו גם של הרב קלנר, הרב לוינשטיין ועוד – ללמוד ולהכיר את ההגות הפרוגרסיבית ואת מושגיה. ואז, אם תמצאו אותה טובה ומועילה – אמצו אותה (על אחריותכם בלבד) אבל עליכם לפחות לדעת בשם אילו רעיונות משדלים היום ילדים להפוך לילדות ולהפך, לאן נעלמה חזקת החפות, איפה נמצא היום המרחב הפרטי והאישי. מדוע כמות הנישואים בצניחה ומדוע רוב המשפחות מתפרקות. כל זה נובע בין היתר מתוך מושגים 'אקדמיים' כמו 'דקונסטרורציה' (פירוק).
וגם את עצמי איני פוטרת מלימוד. כמי שחיה במדינת ישראל, חובתי היא לרכוש ידע בתורת היהדות (וזאת אני עושה בסיועם הנדיב של הרבנים שמניתי). הכותב אולי חש בור נוכח ההתמצאות שלי במושגים ובתורות ההרסניות הזרות: "איני מתיימר לכתוב ברמה של גלי, היות שאני פחות משכיל ממנה כנראה, ואוצר הידע הכללי שלי פחות משלה (בכל אופן ביני"ש כבר תשע שנים), אבל עדיין, כשקראתי את המאמר בשבת התהפכה לי הבטן".
לידיעתו, בורותי שלי שלחה אותי לברר מה זה 'ביני"ש'. לכולנו יש הרבה מה ללמוד.
והערה אחרונה: אני בהחלט מזדהה עם הזעזוע ו"הבטן המתהפכת". עצם העלאה בעיני רוחנו של אירוע תקיפה מינית מעורר חלחלה. גם כשמדובר בבדיון ספרותי, בסרט קולנוע או בהאשמה שאינה עדיין מתוקפת. אבל חייבת להיות הבחנה ברורה לגמרי: התחושה העמוקה של הזעזוע דומה לפעמים לתחושת ה'אמת' – שבה דברים נחווים כאמיתיים באופן ברור, מובחן ובלתי אמצעי. אך לעולם אין לבלבל בין שתי התחושות: דבר יכול להיות מזעזע עד עמקי הנשמה, אבל לא אמיתי. וה'אמיתי' נבחן מול עובדות מוכחות ולא על פי תחושת בטן.
