"בתקופות חמות אני נוהגת כשהאקדח מתחת לירך", אומרת לי עדי אטינגר בדיוק כשהיא יוצאת מעוד מטווח שהשיגה בו מקבץ מעולה. אטינגר, תושבת כוכב השחר, היא חברה טובה זה שנים. היא נשואה, מלמדת במדרשת בינת בשבות רחל ואם לשישה, "בעיקר אימא ועקרת בית", היא מגדירה את עצמה.
לראשונה בשנות חברותנו היא מספרת לי את תולדות רישיון הנשק שלה, והיא מוותיקות נושאות הנשק, כך מתברר לי: "לפני עשרים שנה, סביב גיל 27, כשעברתי מפתח תקווה לגור בעפרה, היה לי ברור שכשאני נוסעת בכבישים עם בני הדודים שיש להם נטייה מוזרה לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה ולפעמים גם לירות החלטתי בטבעיות גמורה להוציא רישיון לאקדח כדי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי".
לימים היא הכירה את בעלה, ואיך הוא קיבל את האקדח? "בטבעיות. אולי אפילו קצת שמח לדעת שיש עוד מישהי נושאת אקדח בבית, שאם אני נוהגת עם הילדים בכבישים יש לי דרך להגן ולשמור עליהם".
עדי אטינגר: "אני נהנית מהעיסוק ומהירי במטווח, אבל לא מצאתי דרך נשית לשאת אותו עליי למרות שבעבר כשהסתובבתי בחברון עשיתי את זה"
מה אני, שריף?
האקדח של אטינגר נשמר בתיק ולא חגור על המותניים, ואי אפשר לגלות בקלות שהיא נושאת אותו. "אחת הסיבות שאני לא נושאת אותו עליי היא שאני לא מתחברת למהות של האקדח. מה אני, שריף?" היא שואלת וצוחקת אבל גם מוסיפה שהיא חשה קורטוב של הנאה מהעניין: "אני נהנית מהעיסוק ומהירי במטווח, אבל לא מצאתי דרך נשית לשאת אותו עליי למרות שבעבר כשהסתובבתי בחברון עשיתי את זה.
"כשמגלים שיש עליי אקדח מגיבים במין התפעלות מהולה בהפתעה", היא אומרת, ומספרת שבני משפחתה המורחבת מוודאים איתה שהאקדח עליה לפני שהיא יוצאת לדרך. "בשבילם האזורים שלנו זה המערב הפרוע".
"אם בעלי לא היה דוחף ומשכנע, לא היה לי אקדח", אומרת לי טובה גדות, אם לשבעה, זמרת ויוצרת מקדומים. "בעלי צודק, אבל הרישיון לאקדח לא בא ממני. אני לא אוהבת את זה. האקדח עליי לא כי זה אידיאלי אלא כי אין ברירה.
"אקדח מתאים ללוחמה, ואני לא לוחמת ולא חושבת שזה תפקידי, אבל אנחנו במציאות לא אידיאלית, וזה יכול להציל חיים במקרים מסוימים שבהם לא יועיל גז מדמיע ולא שום דבר אחר".
את הרישיון לאקדח הוציאה גדות לפני שבע שנים, כשבעלה שירת בצבא קבע. "זה בעיקר בשביל הדרכים ובשביל כל מיני מציאויות שבהן שימוש באקדח הוא המוצא האחרון. בבחירה בין זה לבין למות, אני אבחר להציל חיים. אני מקווה שלעולם לא איתקל בזה".
טובה גדות: "אני לא נהנית במטווח, וזה אפילו מתיש אותי נפשית. אני מרגישה לא קשורה ולא שייכת לעולם הזה. הפער בין הנהיגה כשהאקדח עליי לבין ההגעה להופעה, שבה אני נשית ואימהית, בין המתח של הנסיעה לבין מי שאני באמת, גדול"
את מרגישה מיומנת בירי באקדח?
"לא נדע עד רגע האמת איך נתמודד. אני לא נהנית במטווח, וזה אפילו מתיש אותי נפשית. אני מרגישה לא קשורה ולא שייכת לעולם הזה, אבל מתגברת ועושה את זה כי צריך". כיום נסיעותיה של גדות מוקדשות ברובן להגעה להופעות. "הפער בין הנהיגה כשהאקדח עליי לבין ההגעה להופעה, שבה אני נשית ואימהית, בין המתח של הנסיעה לבין מי שאני באמת, גדול".
"אם לא הייתי מרגישה בסכנה לנסוע, הייתי משאירה את האקדח בבית", היא מסכמת, "אבל המציאות רק הולכת ונהיית חמורה יותר ויותר. מחדל עד כמה חיינו הפכו להפקר, לצערי".
כמו עוד ילד
הודיה אלברט מיצהר היא אם לעשרה ובעלת החנות הבגדים הוד. את הרישיון לאקדח היא הוציאה לפני כשתים עשרה שנים, לאחר הפיגוע הקשה בבית משפחת פוגל שבו נרצחו אהוד ורות ושלושה מילדיהם. "ביצהר שוללים לגברים רבים את רישיון הנשק מסיבות פוליטיות, ומצאנו את עצמנו בלי נשק בבית. זה היה הזמן שהבנו שחייבים נשק גם בבית וגם בדרכים. בכל נסיעה כמעט אנחנו עוברים דרך הכפר חווארה, ואני יכולה למצוא את עצמי בפקק לבד מוקפת בגברים ערבים עוינים. קרו מקרים רבים שבהם תקפו אנשים באמצע הפקק, וכשיש לי אקדח התחושה היא שיש לי מה לעשות אם קורה משהו".
על תהליך הוצאת הרישיון היא מספרת: "זו לא החלטה פשוטה. להחזיק נשק זה כמו עוד ילד. אני צריכה לקחת אותו לכל מקום ולשמור עליו, אני נושאת אותו עליי, הוא כבד ולא נוח ויש לעשות מטווח כל כמה זמן. גברים נהנים מזה, ואני לא. אני צריכה להכריח את עצמי אבל מבינה שאני יכולה ככה לשמור על חיי ועל חיי ילדיי, אז אני עושה את זה".
על הזהירות בשימוש באקדח בפועל אומרת אלברט: "בעלי תמיד אמר לי: אם תוקפים אותך בחווארה, אוי ואבוי אם את שולפת נשק רק בשביל לאיים, כי הם יכולים גם לחטוף לך אותו. את מחזיקה משהו ביד שיכול לשמש לרעתך.
"גם בבית זה מסקרן את הילדים, והם יודעים שהנשק קיים ויודעים מה הוא יכול לעשות. סיפרנו להם והפחדנו אותם שזה כלי הרג שהיו איתו תקריות", מסבירה אלברט, ששומרת את הנשק זמין בבית ולא בכספת: "אם את דפנה מאיר הי"ד תקפו באמצע היום בצהריים, אני צריכה שזה יהיה נגיש, ומצד שני זה מוסתר".
בכניסה לקניונים שואלים השומרים אוטומטית את הנכנסים אם יש להם נשק, והשאלה הזו כמעט לעולם אינה מופנית לנשים. "נורא מצחיק להיכנס לקניונים, כי שואלים את בעלי אם יש לו נשק, ואז הוא מצביע עליי".
היית רוצה לראות עוד נשים נושאות נשק?
"לגמרי. לצערנו אנחנו לא מרגישים בטוחים שהמדינה והצבא עושים את תפקידם. יש לי חנות בגדים, והנשיות היא חלק ממני, אני מאוד רגישה וקצת פחדנית, אבל אם חס ושלום משפחתי תהיה בסכנה, ברור לי שאין מצב שאנחנו מתים והמחבל חי. זה צריך להיות הפוך, ואני אשתמש באקדח על מנת להרוג. אני משננת את זה לעצמי".
איריס יפרח: "יש הבדל עצום בין לירות ברובה לבין לירות באקדח. זה אומנם בקטגוריה של כלי ירייה, אבל רובה או נשק ארוך הוא הרבה יותר נוח לירי, ולעומתו אקדח מצריך קואורדינציה של כל הגוף, מוח, ידיים ועמידה נכונה. לכן מי שירו באם-16 לא יודעים יותר ממישהי שאין לה ניסיון כזה. זו הכשרה חדשה מאל"ף ועד תי"ו"
לירות עם ילד ביד אחת וקניות ביד השנייה
רינה אריאל, אימה של הלל אריאל שנרצחה במיטתה בקריית ארבע, קידמה עוד צעד אחד את שיפור מיומנות הנשים בירי בנשק חם. "לפני שנתיים פתחנו קבוצת נשים מקריית ארבע–חברון שמטרתה לאמן אותנו להיות מיומנות בנשק על ידי אימונים קבועים בכל מיני רמות כדי שאישה תישא נשק בביטחון".
את הקורס המבצעי, שעלותו גבוהה, הם ייסדו לזכר הלל הי"ד. בימים אלו עומד להסתיים מחזור נוסף של חצי שנת אימונים ובו למדו נשים ירי מתקדם, ירי ביד אחת, ירי בסביבה הומה וירי בלילה בהדרכתו של אבי תפוז, מדריך ירי מקצועי.
לקורס מגיעות נשים בטווח רחב של גילים, מ-70 ומטה, ולמרות הסטיגמה אריאל מספרת כי הנשים גויסו לקורס בקלות: "מי שנוסע בציר 60 חשוף לירי על רכבים, לזריקת אבנים ולעוד אירועים שלא יוצאים החוצה לתקשורת כי זה לא מעניין אף אחד. אנחנו כחברת נשים רוצות להיות בטוחות שאפשר לשאת נשק, לדעת לירות ולהשתמש בו. אומנם בפיגוע שלנו שבו נרצחה בתנו הלל זה לא היה עוזר, אבל יש מצבים אחרים שבהם המיומנות ותחושת הביטחון יוצרות את ההבדל הגדול.
"יש סוגיות שמעניינות אותנו כנשים, כמו איך לשאת נשק אם אנחנו לובשות שמלה, איך הוא ייראה אסתטי, איפה מחזיקים את הנשק כשאני בקניות ועם ילדים בידיים ובמצבי היריון, ויש עליהן מענה. נשיות זה ללכת עם ילדיי ולהגן עליהם, לא רק אסתטיקה ולבוש יפה. אני לא יכולה לסמוך על זה שתמיד יהיה שומר ראש שישמור עליי בכביש, ואני מאמינה שאנחנו יכולות להגן על עצמנו. זה לא סותר נשיות, שהיום אינה רק תלות וחוסר אונים אלא יכולת להגן לשמור, להילחם בטרור וגם לדאוג לעצמנו".
ואיך אפשר בלי מילה מהאישה שהתחילה את הדיון הסוער על נשים נושאות נשק? "בשבוע שעבר נקלעתי לסערה ברשתות החברתיות, שמהר הגיעה גם לתקשורת", אומרת אילה בן גביר, שהגיעה לפגישה של נשות הקואליציה חמושה באקדח.
"בשנה האחרונה, מאז הקמת הממשלה הקודמת שהקימה קואליציה עם תומכי טרור, המצב הביטחוני הידרדר באופן מובהק. נשיאת הנשק נצרכת יותר מאי-פעם. לצאת בבוקר ולשוב הביתה שלמים ובריאים זה נס, ואין סומכים על הנס. מתוך הרגל קמתי בבוקר וחגרתי את חגורת האקדח כרגיל ובתפילה שלא אזדקק לו. אולי הוא פריט לא אופנתי, אבל הוא בהחלט יכול להציל חיים. שאו נשק אם תוכלו", היא מבקשת.
הודיה אלברט: "ביצהר שוללים לגברים רבים את רישיון הנשק מסיבות פוליטיות, ומצאנו את עצמנו בלי נשק בבית. זה היה הזמן שהבנו שחייבים נשק גם בבית וגם בדרכים. בכל נסיעה כמעט אנחנו עוברים דרך הכפר חווארה, ואני יכולה למצוא את עצמי בפקק לבד מוקפת בגברים ערבים עוינים"
לתפעל נשק בביטחון
"כעשרה אחוזים מהמגיעים אלינו למטווח הם נשים, מעריכה איריס יפרח, בעלת 'מטווח הגבעה' הוותיק בגבעת זאב, המקבלת אליה גם נשים לאימוני נשק לפני הוצאת רישיון לאקדח וכן לצורך חידוש הרישיון. "ההדרכה זהה לגברים ולנשים, וכולם באים אלינו כדי ללמוד איך להשתמש בנשק וגם כדי לרכוש נשק. לנשים יש מוטיבציה גבוהה מאוד ללמוד, הן קשובות יותר מגברים ומבינות לעיתים אף יותר מהם.
"המודעות בימים אלו גבוהה מאוד גם בקרב גברים וגם בקרב נשים. המצב הביטחוני גורם לעלייה בהגעה לאימונים בימים אלו.
"נשים זכאיות להוציא רישיון לאקדח אם הן עברו הכשרה של רובאי 07 בצבא או מתגוררות ביישוב זכאי או עובדות ביישוב זכאי. למשל, מגיעות אלינו ממטה בנימין הרבה מאוד גננות ועובדות משרד המחזיקות נשק".
אילה בן גביר: "לצאת בבוקר ולשוב הביתה שלמים ובריאים זה נס, ואין סומכים על הנס. מתוך הרגל קמתי בבוקר וחגרתי את חגורת האקדח כרגיל ובתפילה שלא אזדקק לו. אולי הוא פריט לא אופנתי, אבל הוא בהחלט יכול להציל חיים. שאו נשק אם תוכלו"
יש הבדל בין ההכשרה של גברים שירו בנשק בצבא לבין נשים שלא ירו?
"יש הבדל עצום בין לירות ברובה לבין לירות באקדח. זה אומנם בקטגוריה של כלי ירייה, אבל רובה או נשק ארוך הוא הרבה יותר נוח לירי, ולעומתו אקדח מצריך קואורדינציה של כל הגוף, מוח, ידיים ועמידה נכונה. לכן מי שירו באם-16 לא יודעים יותר ממישהי חסרת הניסיון הזה. זו הכשרה חדשה מאל"ף ועד תי"ו".
בעלה של איריס בא מתחום הירי: הוא שופט בתחרויות ירי ומאמן בירי מעשי. לאחר שפתחו את מטווח הגבעה גילו בני הזוג שאיריס צריכה תעודת מדריכת ירי כדי לנהל את העסק המשפחתי, ובשנת 2014 היא עברה קורס של מפקחת מטווח. בשנה שלאחר מכן עברה קורס של מדריכות ירי. "אני מחזיקה נשק יותר מעשרים ושבע שנים ונושאת אותו תמיד", אומרת איריס, אם לשלושה ששירתו כולם בתפקידים חשובים בלוט"ר, ביחידת עוקץ ובמג"ב.
אחרי המטווח, לאחר שעות ההכשרה, איריס היא שחותמת ומאשרת את המעבר לשלב קבלת הנשק וגם מסייעת בבחירת כלי הנשק המתאים לכל אחת. "אין מצב שבן אדם יצא מכאן בלי להרגיש ביטחון בתפעול הנשק", היא אומרת ומספרת על מקרים שבהם נשים צריכות כמה מילים מרגיעות וסבלנות כדי להיכנס לעולם הירי. "אבל בסופו של דבר אין הבדל בין נשים לגברים, שני המינים עושים את זה מצוין".
