"ויבוא עשו הביתה מן השדה והוא עייף". הוא פשוט עייף, ולמי מאיתנו זה לא קורה? אז למה התעקשו חז"ל לבאר: "עייף מרציחה… באותו יום בעל נערה מאורסה ואכל אבר מן החי וכפר בתחיית המתים"? כולה עייפות! איפה כתוב בתורה שהוא כזה איש שלילי?!
חז"ל לא זוזו ממה שנכתב בתורה. לעשו שתי האובססיות של העייפים: צריכה מוגזמת של אוכל ("הלעיטני!") ובגדים ("בגדי עשו החמודות… וירח את ריח בגדיו… ותיקח את בגדי עשו בנה הגדול"). כשהפיצוי הוא אוכל ובגדים זו עייפות אחרת. עייפות של ייאוש נורא. ואז? עשו הופך אדם לא כלכלי. תמורת נזיד עדשים הוא מבצע עסקה שהוא עתיד להתחרט עליה כל כך לטווח הארוך!
מהי העייפות המיואשת הזו?
"הנה אנוכי הולך למות ולמה לי בכורה", אומר עשו. באותו יום מת אברהם, הסבא הגדול של עשו. זו הסיבה שיעקב מכין נזיד עדשים. עשו עומד בייאוש שכולנו מכירים, הייאוש מהמוות, מהסופיות, ואם אברהם מת, הנה גם אנוכי הולך למות ו"אכול ושתה כי מחר נמות".
תלמידותיי יודעות היטב שאני מלמדת באדיקות שביהדות אוכל הוא נחמה, ממש כמו מרק עדשים, וזה בסדר, ובגדים גם הם נחמה: הקב"ה מלביש את אדם וחוה לאחר החטא באהבה אינסופית. חטאתם? תתלבשו. אבל הצריכה המוגזמת של שניהם תגרום בסופו של דבר לייאוש ולא לנחמה.
"עשרה קבין שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים". למה? מפני שעייפות היא סימפטום של נפש משועבדת. בדרך כלל כוחות הנפש והגוף מאוזנים, אבל כשהנפש מרגישה שכופים עליה, כמו בגיל ההתבגרות, האיזון מופר והגוף כבד על הנפש. הוא מבקש לישון.
אז מה עושים? נכון. ישנים.
"שהעסק בחודש זה, חודש כסלו, הוא השינה וכל חודש יש לו עסק בפני עצמו ובספר יצירה נכתב שאות החודש הוא ס', והמליך אות סמך – בשינה שנאמר: ויפל ה' תרדמה על האדם, ושינה, אחת משישים ממיתה ואז אין זה מוות, רק נפילה לצורך עלייה וסומך ה' לכל הנופלים" ('פרי צדיק' לפרשה).
הלילות הארוכים של כסלו עלולים למלא את הלב בתחושת סופנות חלילה, בייאוש, ואז נשב מול מסכים, נרכוש בגדים שאנחנו לא צריכים ונאכל. אבל אם נישן, יתחלף המוות בנפילה זמנית שסופה אור, אתם תקומו סומכים פתאום, סומכים על העולם שהוא לטובתכם, סומכים על הקב"ה, סומכים על עצמכם. עכשיו קנו לכם בגד משמח, תאכלו ארוחה טובה וברכו את העולם: "ועשה לי מטעמים… בעבור תברכך נפשי".
