1.
איך להגיב כשמישהו חושף לפנינו מצוקה? אפשר רק לעשות 'וי' ולטפל בזה, ואפשר לבדוק אם הוא לא זקוק לעוד משהו. בואו נלמד מרבקה אימנו: בפרשת השבוע אליעזר מבקש רק מעט מים, אבל רבקה עושה מעל ומעבר. היא נותנת לו לשתות בנדיבות ומשקה גם את כל הגמלים שאיתו וכמובן מזמינה את כולם להתארח בביתה.
הרב מיכי יוספי אומר שזה כלל נפלא ביחסים עם הזולת, ולא רק כשהוא מבקש משהו פיזי: כשמישהו מספר על קושי או חוסר מסוים, אנחנו נוטים רק לעשות מה שביקש, 'לסתום את החור'. אבל עלינו לחשוב – אם הוא כבר הסכים לומר שחסר לו דבר מה, אולי הוא זקוק לעוד משהו? איך עוד אפשר לעזור? הרי לא תמיד מגלים לנו את כל הבעיה. צריך לחשוב ביצירתיות ובאכפתיות ולסייע בשפע, ברחבות, מכל הלב והנשמה. הנערה רבקה הופכת ל'רבקה אימנו' בזכות יכולתה לעשות לא רק את מה שביקשו ממנה במפורש.
2.
איך מנצלים היטב את הזמן? חז"ל מדגישים שגם אברהם וגם שרה חיו חיים מלאים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", נאמר בפרשה על שרה, שניצלה היטב את כל שנותיה. על אברהם נאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". בא בימים – בא לעולם הבא עם כל יום מימי חייו, שכל אחד מהם היה מלא בעשייה.
כך מסביר הרב ירוחם לייבוביץ' ממיר: כידוע, שלושה מלאכים באו לאוהל של אברהם ושרה. אחד הגיע כדי לבשר לשרה על לידת יצחק, אחד כדי להפוך את העיר סדום, ואחד כדי לרפא את אברהם אחרי ברית המילה. "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות", כותב על כך רש"י. למלאך יש שליחות אחת, שליחות חיים, משימה שהוא מרוכז בה. אם עכשיו הוא עושה חסד – עכשיו הוא עושה חסד. אם כעת הוא לומד תורה – כעת הוא לומד תורה. בכל מעשה ומעשה צריך האדם להיות כולו מונח שם, מרוכז, כמו מלאך ממש, ו"אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות", אין לבלבל את עצמנו במטלות רבות בבת אחת. כך ניצלו אברהם ושרה כל יום ויום מימי חייהם.
3.
בכל העולם ציינו בשבוע שעבר 84 שנים לליל הבדולח. אצל הרב אליעזר חיטריק, שליח חב"ד בעיר נירנברג שבגרמניה, התרחש סיפור יוצא דופן (ותודה לישראל גרובייס, שהעביר אליי את הפרטים):
בליל הבדולח ב־1938 נהרסו אלפי בתי כנסת, בתי מגורים וחנויות בפוגרום נורא ברחבי גרמניה. באותו לילה נחרב גם בית הכנסת הגדול של נירנברג. צעירים גרמנים רבים התפרעו שם. אחד מהם, ילד גרמני, לקח חנוכייה גדולה מבית הכנסת ושמר אותה אצלו. לפני כמה שבועות פנה לפתע לרב חיטריק האחיין של אותו הילד והעביר אליו חנוכייה מוזהבת עם המכתב הבא:
"הדוד שלי לקח את החנוכייה הזו מבית הכנסת הבוער שלכם. הוא היה אז בן עשר ושילם על הגנבה הזו בשעתו במכות שקיבל מאביו. האב דרש להחזיר את החנוכייה לשכנים היהודים, אבל עם השנים הקהילה ברחה, נעלמה, הושמדה. הייתי שמח להחזיר כעת את החנוכייה לעם שאליו היא שייכת. אני רוצה שתקבלו אותה כאות של שלום ופיוס, ומאחל הצלחה לך ולקהילה שלך בנירנברג".
שאלתי את הרב חיטריק הנרגש מה משמעות הסיפור הזה לדעתו, וכך הוא ענה: "שמונים וארבע שנים חלפו, אבל הגזלה הושבה למקומה. זה סמלי בעיניי, כי זו בדיוק השליחות שלנו היום בנירנברג: להחזיר את אור היהדות לכל מי שהאור הזה נגנב ממנו לאורך השנים".
4.
שמתי לב השבוע לסמלים, לאייקונים, שמלווים את ספר בראשית עד כה. דמיינו רגע את תיבת נח: אטומה, סגורה, בחוץ משתולל מבול ורק מי שבתוכה ניצל. זו כמובן לא דרך לניהול העולם.
עכשיו דמיינו את מגדל בבל. גבוה, חזק, מנסה להגיע עד לשמיים, עד לכישלון הצפוי ולהתפזרות לכל עבר. גם זה לא המבנה שיצעיד את האנושות קדימה.
ואחרי שני המבנים החזקים האלה מופיע השבוע בפרשה מבנה רעוע, זמני, מתנופף ברוח: האוהל של אברהם אבינו ושרה אימנו. הוא פתוח מכל צדדיו לאורחים, ואפשר להקים ולפרק אותו בכל פעם מחדש, כשצריך לנדוד.
יש באוהל הזה משהו שעוד לא היה בעולם, מבראשית ועד אברהם ושרה – בית. נר של שבת, ריח של אוכל שבוקע מהמטבח, הכנסת אורחים נדיבה.
אלפי שנים אחר כך, כשמברכים את ברכת המזון, צאצאיו של אברהם מבקשים שהשולחן שעליו אכלו יהיה "כשולחנו של אברהם אבינו, כל רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה". זה המסר מהפרשה אלינו: להשקיע בבית פנימה, אבל להקים בית שיקרין אור וישפיע גם החוצה.
החידוש הזה, המבנה הרעוע הזה, הבית הראשון בתורה – הפך להיות נצחי.
5.
שלום מסן דייגו. "האם יש משהו שהייתם רוצים שיימשך לנצח?" כך שאל הרב משה פרידמן, שהגיע במיוחד לקהילת 'אש התורה' בסן דייגו, במסגרת אירועי 'השבת העולמית', שבה גם אני התארחתי.
הקהל הגדול והמגוון שהגיע לקבלת השבת הסתכל על הרב בסקרנות, והוא המשיך:
"יש הרבה דברים נחמדים ונעימים בחיים, אבל לא היינו רוצים לאכול שוקולד לנצח, או להיות על מתקן כיפי בלונה־פארק לעולמים.
השבת מוגדרת 'מעין עולם הבא', כלומר היא טעימה מגן עדן, מהעולם שיימשך לנצח. לכן צריך לנסות ולהבין מה ההנאה המיוחדת בה. נדמה לי שאנחנו משקיעים בה בשלוש מערכות יחסים, שהן נצחיות, שאין להן סוף, שאפשר להמשיך ולפתח אותן עוד ועוד:
מערכת היחסים שבין אדם לחברו. תסתכלו מסביב: יש פה עוצמה של קהילה, של משפחה, של ביחד, של סולידריות. שבת היא היום לחזק את הקשר הזה.
מערכת היחסים של אדם עם עצמו. אין סוף לעומק של הנשמה שלנו, של האישיות. זה היום להביא לידי ביטוי את הרבדים העמוקים יותר שלנו.
מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים. שבת היא לא רק יום של מנוחה אלא יום של קדושה, של תפילה, יום של קשר בין הנבראים לבין הבורא.
אז תודה לכל מי שהגיע לכאן השבת, כדי לטעום מהנצח. שבת שלום".
6.
בכל קהילה שפגשתי בימים האחרונים בארצות הברית, בכל בית ספר, בכל פורום, כששאלתי מהם האתגרים, חזרה המילה הזו – התבוללות. אבל השבוע ציינו שנתיים לפטירתו של הרב פרופ' יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה ואחד הקולות היהודיים הבולטים בדורנו. כשניסיתי לשחזר את כל המפגשים שלי איתו, נזכרתי במילה אחרת לגמרי – "גְּדֻלָּה".
הרב זקס לא צעק על אנשים: "אל תתבוללו!" הוא ידע שזה מתחיל הרבה קודם, בחינוך יהודי איכותי מגיל אפס, והקדיש לכך מאמצים רבים.
הוא האיר לאנשים בעוצמה כל כך גדולה את הזהות שלהם, שהם פשוט רצו להמשיך אותה הלאה, לדור הבא.
הוא בחר לעורר בנו השראה, גאווה יהודית. לכן הוא סיפר לנו כמה מופלאה הירושה שקיבלנו מהדורות הקודמים, וכמה עלינו לפתח אותה עוד יותר. "כששמים את היהדות בראש סדר העדיפויות – לא מפסידים. העולם מכבד יהודים שמכבדים את יהדותם", הוא נהג לומר. "אני יהודי – כדי שקולם של מאות הדורות שלפניי ימשיך להישמע. אני מעריך תרבויות אחרות, אבל אני דבק בעמי, במורשתי ובאלוקיי".
זה עיקרון גדול בחיים בכלל: לא רק להגיד בזעם מה לא, אלא להגיד מה כן, ליצור מוטיבציה ומשמעות.
לזכרו של הרב יעקב צבי בן דוד אריה.
