מפרשתנו ניתן ללמוד יסוד גדול בתחום הביטחון וההשתדלות (להרחבה ראו בספרנו החדש 'בחסדך בטחתי' ב, על ביטחון בה' והשתדלות האדם): בפרשה אנו רואים את אברהם שולח את אליעזר למצא אישה ליצחק. כשאליעזר מסתפק אם לא תאבה האישה ללכת אחריו, אברהם אבינו מלמד אותו שתהיה כאן סייעתא דשמיא מיוחדת. שכן הקב"ה הוא שלקח את אברהם מאור כשדים והביא אותו אל הארץ, כלומר כל המהלך של בניין האומה בארץ הוא מהלך א-לוהי ולא עניין אנושי בלבד. ולכן גם במציאת השידוך ליצחק תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת, שכן מציאת השידוך ליצחק היא הצעד הבא בהגשמת המהלך הא-לוהי הזה. ואכן, אנו רואים סיוע מופלא מהשמיים לאליעזר במציאת רבקה.
לאור זאת יש מקום לשאול: אם הקב"ה ישלח מלאך ויצליח את אליעזר, מדוע בכלל צריך לטרוח ולהשתדל? הלא ה' הבטיח, והוא מוביל את כל המהלך הזה. והיה לו לאברהם אבינו להמתין עד שה' יזמן לו את השידוך ליצחק.
אלא שמכאן אנו למדים יסוד גדול מאוד: אף על פי שהביטחון בה' הוא יסוד ושורש גדול מאוד, אין הדבר אומר שהאדם צריך להיות פסיבי מצידו ורק להמתין לפעולה מלמעלה. האדם צריך לעשות את שלו ולבטוח בה'. רק כך תבוא ברכת ה' לאדם. ומצינו מקורות מפורשים לכך שהאדם צריך להשתדל מצידו. לדוגמה, על הפסוק "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט) דורשים חכמים (מדרש תהלים כג, ג): "יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר 'בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ', אם עשה אדם הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך". הרי מפורש כי אי אפשר לשבת בטל ולחכות שהברכה תבוא מאליה, כי ברכת ה' שורה על ידי מעשים.
כיוצא בדבר מבאר רבי יוסף אלבו בספר העיקרים את מעלת ההשתדלות והשבח ששיבחוה ואת העובדה שברכת ה' תחול דווקא עם השתדלות האדם, וזו לשונו (ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו): "ברכת השם יתברך תגיע ותבוא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר (תהלים קנז) 'אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר', אבל אם ה' ישמור עיר – יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר הא-להי".
גם רבי אברהם בן הרמב"ם, בספר המספיק לעובדי ה', מבאר היטב שמידת הביטחון אינה באה לומר שהאדם צריך לשבת בחיבוק ידיים, אלא צריך לעבוד מצידו. וכן מצינו אפילו באבות העולם ומשה רבנו, שהיו עובדים למחייתם, ולא תלו פרנסתם בשמיים בלא מעשה.
יסוד זה, שהברכה מופיעה במעשים דווקא, וללא מעשה האדם לא יהיה לברכה הא-לוהית על מה לחול, ניתן ללמוד גם מדבריו של אלישע הנביא לאשת עובדיה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת, וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב ד, ב). כשהאישה מבקשת פרנסה אלישע שואל אותה מה יש לה בבית, ולאחר מכן השמן שבביתה הולך ומתרבה עד שאוזלים הכלים.
שואלים הראשונים, לשם מה היה צורך שלאישה יהיה דבר מה בבית? האם אלישע לא יכול היה לברך אותה שתקבל מחסן מלא שמן? אומרים המקובלים כלל גדול, שהברכה צריכה שיהיה לה על מה לחול. השפע הרוחני אינו יכול להופיע ללא כלי גשמי. העשייה האנושית היא בבחינת הכלי להמשיך את האור, וללא הכלי לא יוכל האור להופיע. לכן האדם צריך לפעול ולעשות, והעשייה אינה סותרת את עזרת ה' אלא מאפשרת לה להופיע. הקב"ה משפיע את הברכה, והאדם ממשיך את הברכה לעולם על ידי עשייתו.
יסוד זה מופיע פעמים רבות בזוהר הקדוש, וכמעט שהוא היסוד המרכזי בחוכמה הפנימית, והוא עניין אתערותא דלתתא. והיינו, שדווקא מכוח העשייה שלנו למטה עולה כוח פעולתה למרומים ומעורר את הברכה העליונה לחול על מעשה ידינו. על כן צריך האדם לעשות פעולה מלמטה, כדי שיהיה לברכה על מה לחול.
עיקרון זה נכון גם לעשייה של האדם בתחומי החיים בעולם הזה, כמו פרנסה וכיוצא בזה. הפסוק "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט) מלמד שה' יתברך מברך אותך דווקא בכל מעשה ידך אשר תעשה, מה שאין כן במי שיושב בטל ומצפה שה' יפעל ממרומים. זהו יסוד גדול מאוד: הביטחון בה' אינו פסיביות, אלא אדרבה, הוא אמור לתת לאדם עוז ועוצמה לפעול ולעשות ביודעו שה' עימו ומצליח דרכו. שנזכה!
