עד כמה בן אדם מסוגל לפספס את הרגע? אומנם עברו כמה שנים מאז, אבל הזיכרון, כמו שאומרים, עדיין טרי טרי: אני יושב בגינת הילדים עם הילד הקטן שלי, שזוחל על משטח הגומי. הוא בשלו. אני בשלי. ואז אימא אחת אומרת לי: "הילד שלך הולך יפה מאוד".
אני מסתכל עליה ומתקן אותה אוטומטית: "תודה, אבל התכוונת זוחל. זוחל יפה מאוד".
"לא", היא התעקשה, "התכוונתי הולך. לפני רגע הוא הלך".
"הילד שלי הלך?!" שאלתי בהתרגשות.
"כן", היא ענתה לי, "ממש עכשיו. לא ראית?"
"לא", עניתי לה, "הייתי שקוע בסמארטפון". ואיך שסיימתי להגיד את המילים הללו הרגשתי כזה טמבל. ה' ישמור. הילד שלי הלך בפעם הראשונה, ואני פספסתי את זה בגלל הסמארטפון. כמה נמוך אפשר לרדת?
***
בואו. כולנו מתמודדים עם התחושה המוכרת שהקשב והזמן שלנו נשאבים לסמארטפונים. על זה בדיוק כתב ד"ר מיכה גודמן את 'מהפכת הקשב'. שעות על גבי שעות נשרפות לנו מול העיניים במקום שנבלה עם הילדים והמשפחה שלנו. באמת אין מה לעשות?
ואז נתקלתי בפוסט שכתבה אורה אליאסי והובא גם בדף של סיון רהב מאיר על ה'מדף הלבן' של קרן אורה יוסקוביץ' ז"ל, שנהרגה בתאונה סמוך לצומת רחלים שבשומרון, ומתברר שיש מי שהצליחו להימלט ממלתעות הסמארטפון ולהוכיח לכולם שבסוף בסוף זה לגמרי שלנו:
"אימהות ישראל, הכירו את המדף הלבן של קרן אורה ז"ל. עוז והמשפחה קמים היום מהשבעה, שבוע אחרי התאונה בצומת רחלים. קירות הבית שלהם שמעו השבוע כבר מאתיים פעם את התיאור הזה מבעלה, שאישר את הפוסט הזה וביקש לספר ולשתף עליה כמה שיותר:
"קרן הייתה חוזרת הביתה אחרי העבודה ואיסוף הילדים מהמסגרות, זורקת את הפלאפון על המדף הלבן הזה בסלון, למעלה, במקום לא נגיש לילדים, והייתה אומרת להם: זהו, מתוקים, אני עכשיו איתכם, ושום דבר אחר לא חשוב יותר מזה. אני מתייחסת רק אם אבא מתקשר או אם סבא וסבתא מצלצלים פעמיים וזה כנראה דחוף.
"ואז במשך שעות! משחקים, יצירות, שיעורי בית, סיפורי כה עשו חכמינו… בית, בית, בית.
"עשרות מטופלים, סידורים ומשימות היומיום נדחקו הצידה בשעות של קודש עם הילדים שלה, שזכו בעשר שנים קצרות מדי לתמצית הכי טהורה והכי מסורה של אימא שלהם".
ואז עוברת אליאסי לעשייתן וכותבת: "איפה המדף הלבן שלנו בבית? עד סוף השלושים על קרן, בעוד שלושה שבועות, שעה נקייה ביום בלי נדר המכשיר יהיה על מדף קבוע והפוקוס על הילדים שלנו. יש מישהי שרוצה להצטרף אליי במנהג המקסים הזה? אשמח לעדכן את עוז על המון נשים שממשיכות את האור שלה, ותהא זו עוד נחמה קטנה".
***
אז אף אחד לא ביקש מאיתנו לזרוק את המכשיר לפח. לא כי זה לא מתבקש אלא כי זה גדול עלינו. אבל באמת אין לנו שעה אחת ביום שבה נעביר את המכשיר למצב טיסה או נשים אותו על המדף הלבן? שעה אחת שתמשיך את הרוח והעוצמה של קרן אורה בעולם ותחבר הורים לילדיהם.
רק שעה, אבל איזו השפעה.
לעילוי נשמת קרן אורה ז"ל
