רשות הדיבור חיי שרה

עשיתי שנת שירות בבית ספר שדה כפר עציון

אופיר

החוויה שלי משנת השירות היא פשוט טירוף. הרגשתי כאילו אני ילד בקניון שעכשיו גילה קומה שלמה של חנויות ממתקים והוא רוצה לאכול מכולם. בעיקר הרגשתי שהיו כמה דברים שליוו את כל השנת שירות ונהניתי מהם: 

טיולים – תמיד טיילתי עם המשפחה בחופשות, אבל השנה גיליתי מחדש כמה כיף זה לטייל. מקומות שלא דמיינתי שאני אגיע אליהם, נופים מדהימים, שקיעות, זריחות, פריחות מטורפות ובעיקר פשוט לקחת תיק, מים וכובע ולצאת להכיר את ארץ ישראל. 

למידה – אם אתם אנשים סקרנים, שנת השירות פותחת לכם חלון לעולמות עצומים ומעניינים ובעיקר נותנת לכם אפשרות לשבת ללמוד באמת וברצינות. גאולוגיה, תנ"ך, בוטניקה, היסטוריה, מלחמות ישראל ועוד ועוד. כל נושא חדש שנפתח, כל תקופה שלא הכרתי, פשוט לשבת בספרייה ולפתוח ספר ולקרוא כי אני רוצה לדעת!

חינוך – לאורך כל השנה הדרכתי קבוצות ממגוון רקעים, גילים ואזורים. יום אחד הדרכתי חבר'ה דתיים בכיתה ח', ולמחרת טיילתי עם חילונים מעפולה בכיתה י"ב. ההיכרות עם מגוון רחב כל כך של אוכלוסייה נותנת אפשרות לנסות לתת להם קצת ממה שאני יודע או רוצה להעביר. וכשזה עובד, כשהתלמידים קצת פחות מפחדים לטייל או שואלים עוד שאלות על האזור, אין תחושה יותר טובה מזו. 

אין מקום שאני חושב שמתאים יותר לשנת שירות שכוללת את כל הדברים האלו, ואם קראתם אפילו חלק מהדברים ואמרתם 'ואללה מעניין', בית ספר שדה יכול להיות המקום בשבילכם.

 

 

פִרְגּוּן

נועם אודרברג

תִּלְמַד לְעִתִּים לְפַרְגֵּן

זֶה לֹא דָּבָר שֶׁעוֹבֵר בַּגֵּן.

עַל אֵיזֶה אֵגוֹ אַתָּה מֵגֵן?

דַע שֶׁזֶּה פָּשׁוּט לֹא הוֹגֵן.

מִלָּה אַחַת טוֹבָה מִמְּךָ

תַּעֲשֶׂה טוֹבָה גַּם לְעַצְמְךָ.

עוֹלָמוֹת מִשְׁתַּנִּים בִּגְלַל זֶה

אָז תַּפְסִיק וְצֵא מִזֶּה.

גַּם כֶּסֶף זֶה לֹא עוֹלֶה

אַתָּה פָּשׁוּט תַּרְגִּישׁ מְעֻלֶּה.

אַל תְּקַנֵּא בְּמָה שֶׁלֹּא שֶׁלְךָ

הֲרֵי מֵהַשָּׁמַיִם קָבְעוּ שֶׁזֶּה לֹא יִעוּדְךָ.

אֲנָשִׁים מְחַכִּים לְמִלָּה טוֹבָה

שַׂמֵּחַ אֲנָשִׁים, זֹאת מִצְוָה חֲשׁוּבָה.

קַל לִרְאוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּכָל אֶחָד

אֲבָל טוֹב יוֹתֵר לְהַרְאוֹת שֶׁהוּא מְיֻחָד.

עֲשֵׂה לְךָ מִנְהָג בְּכָל יוֹם

לְפַרְגֵּן לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת בְּאַהֲבָה וּבְחֹם.

מַבְטִיחַ שֶׁהַכֹּל מִסְּבִיבְךָ יִהְיֶה יוֹתֵר מוּאָר

וְגַם עוֹלָמְךָ יִהְיֶה מְפֹאָר.

יֵשׁ בְּךָ הַרְבֵּה טוֹב

קָשֶׁה אוֹתְךָ לֹא לֶאֱהֹב.

 

אֹהֶל שָׁרָה

רעותא

 

אַל תְּוַתְּרִי עַל הֶעָנָן.

לֹא זֶה שֶׁל הַנְּתוּנִים

שֶׁזּוֹרְקִים אֵלָיו

זכְרוֹנוֹת וּפְתָקִים.

עֲנַן הַשְּׁכִינָה

שֶׁבָּא עִם הָרוּחַ,

מוֹרִיד לָךְ גֶּשֶׁם

וּבְעִקָּר מְגוֹנֵן.

דַּאֲגִי שֶׁתִּזְכִּי

שֶׁהַשְּׁכִינָה תִּשְׁרֶה בֵּינֵכֶם.

 

אַל תְּוַתְּרִי עַל הַנֵּר,

אַל תְּכַבִּי 

אֶת נִשְׁמָתְךָ הַבּוֹעֶרֶת.

וְהַדְלִיקִי אֲחֵרוֹת

קְרוֹבוֹת וּרְחוֹקוֹת,

לֶהָבָה לֹא מִתְמַעֶטֶת

כְּשֶׁמַּדְלִיקָה אֲחֵרוֹת.

הָאִירִי סְבִיבֵךְ

בְּמִלִּים טוֹבוֹת.

 

אַל תְּוַתְּרִי עַל הָעִסָּה,

סַעֲדִי אֶת בְּנֵי בֵּיתֵךְ,

סַעֲדִי עַצְמְךָ.

פִּתְחֵי בֵּיתְךָ לִרְעֵבִים

לְמַאֲכָלִים גַּשְׁמִיִּים וְרוּחָנִיִּים.

אַךְ שִׁמְרִי עַל הָאֹהֶל –

חָזְקִי יְרִיעוֹת .

נָקִי מִסְּבִיבֵךְ טְרָדוֹת אֶפְשָׁרִיּוֹת.

כַּסִּי מָה שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ גִּלּוּי,

וְאָז תְּגַלִּי כַּמָּה מָתוֹק.

אַךְ בְּתוֹךְ כָּל זֶה

אַל תִּשְׁכְּחִי לִצְחֹק.

 

אָב חַנָּה דַּקָּה

יהושע אודרברג

 

לִפְעָמִים מַרְגִּישׁ

זְמַן תְּפִלָּה,

רַק שְׂפָתַי נָעוֹת

וְקוֹלִי אֵינוֹ נִשְׁמָע.

כְּלַפֵּי מַטָּה הַדְּבָרִים אֲמוּרִים,

הֲרֵי כְּלַפֵּי מַעְלָה אֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים.

 

וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר אֶחֱנֶה

אוּלַי אָב אֶהְיֶה

לַנַּעַר שֶׁבִּי

לְהִתְעוֹרְרוּת,

לַהֲבָנַת הַלֵּב, הִשְׁתּוֹקְקוּת,

עָלָיו תְּפִלָּה אַרְבֶּה.

 

הַנִּתּוּחַ הֶצְלִיחַ הַחוֹלֶה מֵת

ידין עמר

 

זוֹהִי תְּחוּשָׁה שֶׁאַתָּה מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמְךָ

אֲבָל בְּעִקָּר עַל חֶשְׁבּוֹן מַצְפּוּנְךְ.

 

לְדֻגְמָה, כְּשֶׁרוֹצִים שֶׁתֵּצֵא עִם מִישֶׁהִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל הַמַּעֲלוֹת,

אֲבָל אַתָּה בְּלִבְּךְ מָלֵא סְפֵקוֹת.

 

זֶה לְמָשָׁל שֶׁאַתָּה עוֹבֵד בְּמָקוֹם יֻקְרָתִי,

אֲבָל אַתָּה מַרְגִּישׁ בְּאוֹבֶר דְּרַפֶט נִשְׁמָתִי.

 

אוֹ לְמָשָׁל שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ כֻּלָּם

בִּזְמַן שֶׁהַרְגָּשָׁתְךָ הַפְּנִימִית מְנַסָּה לָרֶדֶת מֵהַסֻּלָּם.

 

אוֹ זֶה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַגִּיעַ לְכָל אֵרוּעַ וּמְסִּבָּה

לַמְרוֹת שֶׁבַּתַּכְלֶס אֵין שׁוּם סִבָּה.

 

זֶה כְּאִלּוּ לִחְיוֹת בְּתוֹדָעָה שֶׁל אִישׁ טוֹב לַסְּבִיבָה

שֶׁאֶת סְבִיבָתוֹ שֶׁלּוֹ תְּחוּשָׁתוֹ מַחְרִיבָה.

 

לָכֵן אָסוּר לִשְׁכֹּחַ מָה הָעִקָּר,

כִּי מָה זֶה שָׁוֶה אִם בַּיּוֹמְיוֹם תַּרְגִּישׁ מְעֻקָּר.

 

הַתּוֹצָאָה לִפְעָמִים חֲשׁוּבָה כְּמוֹ הַדֶּרֶךְ, זוֹ הָאֱמֶת

כִּי מָה שָׁוֶה נִתּוּחַ שֶׁהִצְלִיחַ אֲבָל הַחוֹלֶה מֵת?

 

ללמוד או לחיות?

עוז דיעי

אני עושה עבודה עצמית.

ומשתדל שלא לעבוד על עצמי.

מה ההבדל?

כמו לחלל בכרמים ולחלל את השבת.

להיות אישיות לדוגמה ולא רק דוגמה אישית.

כן להבין מה בין רגשות לריגושים.

ואפילו

יש הבדל יותר דק.

מבחוץ זה נראה אותו דבר.

אבל זה טמון עמוק בכוונה.

השקפות עולם שונות.

שיתוף השם והחיצוניות בלבד ותו לא.

זה בין סינון לשתיקה כהודעה דמי.

היסטוריה והסתר-יה.

תורה ועבודה שבמשרד או עבודה שבלב?

להתבאס בגלל מאורע גשמי או כי לא הצלחתי לכוון בתפילה?

לשאול "יש לך אש?" ברחוב או בבית המדרש?

לענות בכנות, אתה יהודי של שבת או יהודי של מוצ"ש?

זה שורש ההבדל בין לימוד תורה שנשארת בספר לבין תורת חיים.

זה ללמוד או לחיות מסילת ישרים.

 

 

לא מושלמת

תהילה

אז עוד לא עשיתי טסט למרות שאני לומדת כמעט שנתיים, ולא קיבלתי מצטיין במעורבות אישית, ואני לא יודעת אנגלית ברמה טובה, ואני לא משחקת מספיק עם אחותי הקטנה, ולא נמצאת כמעט עם דודה שלי, ולא עוזרת כל כך במלאכת הבית ומוצאת את עצמי מגיבה בצורה לא נעימה, ולא מצליחה לענות על הרבה שאלות בפסיכומטרי.
אבל אני יודעת שאני מנסה, אני יודעת שאני משתדלת, שבכל פעם שנסגרת דלת נפתחת אחרת. שבכל פעם שאני נתקלת במחסום אני מתאמצת לדחוף חזק יותר כדי לפתוח. לפעמים צריכה רק למשוך כי פשוט התבלבלתי בכיוון, ולפעמים בכלל מחפשת חור בגדר בצד, ודווקא שם המעבר קל יותר, אבל אני לא מתייאשת, כי אני מאמינה שאם רוצים משהו מספיק חזק, מאמינים ולא מפסיקים לנסות, לא רק שמקבלים כוחות אלא ברוב המוחלט של המקרים מצליחים.
אז נכון, אני לא מושלמת. הרבה דברים לא מצליחים לי בקלות, ואני מרגישה לפעמים ברייה מאכזבת, שלא מספיק תורמת, שלא מספיק עושה, ואולי נדרש ממני מאמץ גדול יותר?
אף אחד לא יוכל לענות לי תשובה, רק אני אנסה להרגיש ולראות איפה נדרש תיקון, שיוף ושיפוץ כדי להיות אני טובה יותר, כי הרי כל האחרים כבר תפוסים. בבקשה ה' תן לי את הכוחות להיות פועלת למען הדברים החשובים באמת.
ואולי כשישאלו אותי מה אני מעריכה בעצמי, לרגע אעצור ואומר בלב שלם שהכי אני מעריכה את אלף שיעורי הנהיגה, את הלמידה מבוקר עד ערב למען העתיד, את הריצה בשעה מתישה, את המשחק עם אחותי הקטנה אחרי הארוחה, את הדברים שלאו דווקא רואה בהם תוצאה מיידית, אלא שהדרך שלהם הייתה כל כך משמעותית כי היא בונה בי עולם פנימי שלא מוותר בקלות, מין עקשנות לפעול, להתאמץ, להאמין בתהליכים שדווקא הם יותר מוערכים מהמתנות שבאות בקלות, כי אותם אני ארוויח ביושר, הם יהיו שלי כי זכיתי בהם בעמל רב, כך אעריך אותם יותר וארגיש מחוברת אליהם ביותר.
אז אם תבואו ותשאלו אותי עכשיו מי אני, אספר לכם שאני נכשלת ולא תמיד מצליחה, נופלת שוב ושוב וקמה ומנסה עוד פעם, לא מתייאשת ולמרות הקנאה בחברות המוצלחות, ממשיכה ומבינה שלכל אחד יש דרך המיועדת רק לו.

אני הכי לא מושלמת בעולם, וזה מה שעושה אותי בן אדם, כי בסוף יש לנו משימה גדולה על הכתפיים, ואם היינו מושלמים, לא היה לה כל מטרה.