ניסיון העקדה נועד לבחון אם אברהם אבינו ירא שׁמיים, כפי שהמלאך מסיק מעמידת אברהם בניסיון, ומכריז ואומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים" (בראשית כב, יב). אך הדבר תמוה מאוד: וכי עד עכשיו לא היה הדבר ברור כשמש? וכי נאמנותו המוחלטת של אברהם אבינו בכל צעדיו עד כה לא הספיקה כדי ללמד אותנו שאברהם אבינו ירא א-לוהים?
כדי להשיב על שאלה זו יש לנו לגעת בקצרה ביסוד מרכזי מאוד. הקב"ה הוא שורש הכול, הוא מחיה ומקיים את הכול, ואין עוד מלבדו. באמת הדבר היחיד שנחשק במעמקי הלב שלנו הוא הדבקות בה', בו יתברך ממש. ואולם הקב"ה נעלם ונסתר מכל רעיון, ואין השגה בו כלל ועיקר. לפיכך המציא הקב"ה את עצמו אלינו. זאת עשה על ידי צמצום אורו הגדול והתלבשותו בלבושים הקרובים אל חיינו.
אלו הן מידותיו של הקב"ה, ובהן הוא מנהיג את עולמו. מידת החסד והרחמים, הגבורה והתפארת, הנוי והנצח ועוד. כל הערכים הללו הם לבושים לאורו יתברך, אור אינסוף. באופן שבשעה שהאדם יסגל לעצמו את המידות הללו וילך בדרך ה', הרי שמתוך ההתקרבות אל המידות יתקרב אל מי ששוכן בקרבן, אל ה' יתברך. זוהי הדרך לדבקות אמת בה' – על ידי הליכה בדרכיו.
במובן זה לא די שהאדם יחשוק להיות מוסרי וטוב. זו עדיין אינה השלמות הגמורה. אלא שיחשוק מאוד להיות טוב ומוסרי מתוך השתוקקות להידבק על ידי כך בה' יתברך, במי שהוא מעבר לכל מושג ותפיסה. החזון של עם ישראל אינו רק המוסריות אלא גם הקדושה, להיות איש א-לוהי, שמתהלך עם א-לוהים בארץ ונעשה מרכבה לשכינה.
נמצא שיש כאן שני עניינים – המידות ודרכי ה', שהן קרובות אל חיינו, והן למעשה יסודות המוסר והצדק, הטוב והאור, שאנו משיגים ומבינים. ובתוכן ומעבר להן מאיר ונמשך אור אין סוף, גדולתו יתברך שמו האדירה, שאין לנו שום השגה בה בעצמה. כאן נכנסים שני היסודות של עבודת ה', היראה והאהבה. האהבה היא ההזדהות, החיבור אל הערכים המושגים לנו, ואילו היראה היא התבטלות אליו יתברך, העמידה מול מי שהוא מעבר לכל הערכים המושגים לנו.
אברהם אבינו היה מלא אהבת צדק ומוסר. כל ישותו והווייתו נמשכה אחר הערכים הטובים, דרכי ה'. אולם עדיין יש לבחון מהי נקודת המשיכה שלו לכל אלו, אם הוא נמשך אליהם מצד שהוא מזדהה איתם וחושק בהם בטבעו או מצד שהוא מבקש את ה', משתוקק לשלמות האינסופית.
עקדת יצחק הייתה המבחן לכך. כי פעולת העקדה, שחיטת בנו יחידו, עומדת בסתירה ובניגוד גמור לכל הערכים הללו. אם נקודת המניע של אברהם הייתה ההזדהות עם הערכים הללו, היה אומר לפני הקב"ה, ריבונו של עולם – עד כאן. הלכתי איתך משום שהיינו שותפים בחלומות מוסריים. עכשיו שאתה מצווני דבר שאינו מוסרי – התפרדה שותפותנו.
המסירות של אברהם אחר הציווי הא-לוהי גם כשהוא לכאורה סותר את כל המוסר והערכים מלמדת שנקודת הדבקות שלו הייתה הנאמנות הגמורה לה', ההתבטלות המוחלטת לרצונו יתברך שמו. מתוך נאמנות זו ניגש הוא גם לכל ערכי המוסר וחשק בהם מאוד, כי הם מבוא ומוצא לאורו הגדול והקדוש. ובאמת דווקא אצל אברהם אבינו, שכל ישותו והווייתו הייתה הטוב והמוסר, היה מקום לומר שהתלהטותו אחר ה' היא מצד אהבת החסד והטוב שבו, ולא מצד עוצם דבקותו בה'. על כן באה העקדה והורתה את שורש דרכו של אברהם ללכת אחר ה' ביראה ובביטול גמור.
ומתוך מדרגה קדושה זו של יראת שׁמיים חשף אברהם אבינו את מקור הקודש, את המקור הא-לוהי שמעמיד ומקיים את כל המוסר וערכי הצדק. ולכן זכה במעמד זה לגלות את מקום המקדש ולחשוף את שמה של ירושלים – יראה, מקום התגלות הא-לוהות העליונה, יסוד כל המוסר והערכים הטובים. "נוֹרָא אֱ-לֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵ-ל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים" (תהלים סח, לו).
