זאת לא רק פסקת ההתגברות, השאלה היא אם הממשלה החדשה תחליט שמהיום היא מצייתת לחוק
עו"ד זיו מאור, מנהל החדשות, רדיו גלי ישראל
הבעיה של מערכת המשפט בישראל איננה אקטיביזם שיפוטי. הבעיה היא ששופטי ישראל אינם סבורים שהם מחויבים לחוק. מי שאיננו פוקד תדיר את בתי המשפט בישראל רגיל לנהל את הדיון על המשפט בישראל סביב פסיקות עתירות רייטינג בבג"ץ. אבל עורכי דין יודעים: מבית המשפט העליון ועד בית המשפט לתעבורה – ברגע שנכנסים לאולמו של שופט, החוק מפסיק להתקיים. כל מה שנשאר הוא גחמותיו של השופט ותפיסת הצדק הסובייקטיבית שלו בנוגע למקרה שלפניו. זה לא אקטיביזם שיפוטי, זו עצלנו-מגלומניה שיפוטית.
הנה כמה דוגמאות אקטואליות: כשהתיימר בית המשפט לקבוע ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את המליאה, זה היה בניגוד לחוק. כשבית המשפט אומר לממשלות שמכהנות אחרי התפזרות הכנסת שהסמכויות שלהן מוגבלות, זה מנוגד לחוק (וזה כולל את ההדחה את מני מזוז לפני כחודש). כשבית המשפט אומר לכנסת לחוקק בכל שנה הוראת שעה בעניין איחוד משפחות, זה מנוגד לחוק. כשבית המשפט מורה לכנסת לחוקק את מה שהוא רוצה בעניין גיוס חרדים, זה מנוגד לחוק. כשבית המשפט אמר למפלגת מרצ שהיא חייבת לארח צוות צילום של חדשות 14, זה מנוגד לחוק. כשבית המשפט אומר שהסדר הגבול עם לבנון אינו מחייב משאל עם, זה מנוגד לחוק. הרשימה באמת אינסופית.
חברי הקואליציה כולם צריכים לאמץ עיקרון: הממשלה מצייתת לחוק. ואם פסק דין סותר את החוק, פסק הדין לא יקוים. לא כל פסק דין לא חוקי מתאים ליישום העיקרון הזה, אבל יש להחליט החלטה ברורה שברגע המתאים, ברגע שיתיימר שוב בית המשפט לחרוג מסמכותו ולכפות מדיניות זרה על הציבור בישראל, יגבו הממשלה והקואליציה יחד, כאיש אחד, את השר שיכריז על אי-ציות. יגנו את השופטים בלשון ברורה. יטילו סנקציות פרלמנטריות על פקידי ממשלה שיתיימרו לקיים את פסק הדין אגב הפרת החוק
האבחנה הזו מעוררת קושי: אם הבעיה היא שהשופטים אינם מצייתים לחוק, אי אפשר לפתור את הבעיה באמצעות חוק. והתובנה הזו קשה מאוד לנבחרינו: אימנו אותם לחשוב שהכלי היחיד בארגז הכלים של חבר הכנסת הוא החקיקה. הקלישאה מלהגת על מי שמחזיק ביד פטיש וסבור שכל בעיה היא מסמר. ח"כים שסבורים שכל הבעיות ניתנות לפתרון בחקיקה אינם שונים בהרבה מאדם זה.
למעשה ההיסטוריה של העת האחרונה מלמד שמעטות הן הבעיות שניתנות לפתרון באמצעות חקיקה, בעיקר כשמדובר בבעיות בוערות שמעסיקות את הציבור בישראל. בג"ץ אומנם לא ביטל את חוק הלאום, שנחקק בעמל רב כדי לתת מענה לפרוגרסיביזם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אבל הוא רוקן אותו מתוכן. עובדה: חמש שנים מאז נחקק אין פסק דין חשוב אחד שמבשר על שינוי במאזן המסולף יהודית-דמוקרטית בזכות החוק הזה. הוא הדין בנוגע לניסיונות הכנסת להסדיר גירוש מסתננים, לשלול אזרחות ממחבלים, להרוס בתי מחבלים, להסדיר את ההתיישבות הצעירה ביו"ש, למנוע הזרמת כספים ממדינות זרות לעמותות שמאל, והרשימה נמשכת עוד ועוד. הכנסת מחוקקת, והשמאל מושל באמצעות השופטים.
זה בדיוק מה שיקרה לפסקת ההתגברות. אפשרויות העיקור שבידי השופטים אינסופיות. גם של פסקת ההתגברות עצמה, גם של חוקים שהכנסת תנסה לחסן מפני התערבות שיפוטית.
ובכן, מה בכל זאת צריכים נבחרינו לעשות בשעת הרצון שהתרגשה עלינו בחסדי ה'? קודם כול להכיר בכך שחקיקה איננה הכלי המתאים להגשים את המטרה של שיקום הדמוקרטיה הישראלית. ברגע שבית המשפט שם עצמו מעל החוק, אין חוק שיכול לו.
חברי הקואליציה כולם צריכים לאמץ עיקרון: הממשלה מצייתת לחוק. ואם פסק דין סותר את החוק, פסק הדין לא יקוים. לא כל פסק דין לא חוקי מתאים ליישום העיקרון הזה, אבל יש להחליט החלטה ברורה שברגע המתאים, ברגע שיתיימר שוב בית המשפט לחרוג מסמכותו ולכפות מדיניות זרה על הציבור בישראל, יגבו הממשלה והקואליציה יחד, כאיש אחד, את השר שיכריז על אי-ציות. יגנו את השופטים בלשון ברורה. יטילו סנקציות פרלמנטריות על פקידי ממשלה שיתיימרו לקיים את פסק הדין אגב הפרת החוק.
ראש ממשלת איטליה הנכנסת ג'ורג'יה מלוני, בנאומה שהפך ויראלי בישראל, ציטטה היגד נפלא של צ'סטרטון: "מדורות יודלקו כדי להראות ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, חרבות יישלפו כדי להוכיח שהעלים ירוקים בקיץ". היום בישראל המובן מאליו הפך לאמירה נועזת: חוק נועד שיצייתו לו, ושופטים אינם מעל החוק.
נבחרים יקרים, הפתרון להפיכה השיפוטית פשוט: צייתו לחוק.
לא עוד לגזענות בהר הבית
ארנון סגל
דבר אחד ברור לי כשמש: אנחנו מצויים בשעת רצון נדירה, בהזדמנות חד-פעמית לקבוע לדורות עובדות בשטח כמיטב הכרתנו ואמונתנו. השמאל בהלם כללי, מרוסק ומרוכז בעצמו. מפלגות האויב בכנסת מפורדות ומפוזרות. איש איננו מונע מאיתנו לממש את המדיניות שבשמה בחרו בנו יותר מחצי מיליון איש.
ומנגד: אם הרגע החד-פעמי הזה יוחמץ, לא נוכל לבוא לאיש בטענות. לא לנתניהו, לא לבנט, גם לא למנסור עבאס. רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, המפלגה החוגגת והמנצחת כעת תתפוגג, מפלגות מפריחות סיסמאות חדשות יצוצו כעשב השדה, ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות.
אם תחת איתמר בן גביר כשר לביטחון פנים יוסיפו לעצור יהודים בהר הבית בעוון תפילה, השתחוויה או הנפת דגל המדינה, כפי שקרה גם השבוע, מה מועילה נוכחותנו במסדרונות השלטון?
אם תחת איתמר בן גביר כשר לביטחון פנים יוסיפו לעצור יהודים בהר הבית בעוון תפילה, השתחוויה או הנפת דגל המדינה, כפי שקרה גם השבוע, מה מועילה נוכחותנו במסדרונות השלטון? אנחנו מוכרחים – ולו כדי להבהיר לעצמנו שעודנו אנחנו, וגם לשמונים דורות של יהודים שייחלו לרגע הזה – להביא לידי הכרת המדינה בהר הבית כמקום קדוש לעם ישראל במסגרת חוק המקומות הקדושים. מדובר בהליך שאיננו דורש חקיקה כלל, ודי בהחלטת השר לשירותי דת על כך. כיום כלולים בחוק אתרים כדוגמת יד אבשלום ומערת אליהו בכרמל, אולם הר הבית איננו כלול בו.
אנחנו מוכרחים להביא מייד, לא בעוד שנה, שנתיים או עשור, למתן חופש פולחן (גם) ליהודים בהר הבית. אף זאת בסמכות השר לשירותי דת, שבידיו להתקין תקנות שיאפשרו פולחן יהודי חופשי בכל רחבי ההר ללא צורך בחקיקה. חובתנו לדאוג לחופש גישה להר ליהודים דרך כל עשרת שעריו לאורך רוב שעות היממה בכל ימות השבוע, ממש כפי שהדבר נוהג ביחס למוסלמים. כיום שער אחד בלבד מיועד לכניסת כל מי שאיננו מוסלמי, והוא פתוח חמישה ימים בשבוע בלבד לארבע שעות וחצי ביום, לא כולל חגים מוסלמיים, שבהם ההר סגור כליל ליהודים.
חובתנו להביא לביטול משטר הקבוצות בהר, הקובע שיהודי שומר מצוות איננו רשאי לסובב בחופשיות במתחם המקודש אלא מורשה לנוע מנקודה לנקודה רק באישור המשטרה ובקצב הרצוי בעיניה. חובתנו להביא להחלפת הווקף הירדני, שנוכחותו בלב ירושלים מנוגדת לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בווקף ישראלי הכפוף למשרד לשירותי דת, אגב הגבלת תחום פעולתו למסגד אל-אקצה בלבד במקום לכל רחבת ההר, כפי שנוהג כיום.
אסור לנו בשום אופן ובשום תנאי להשלים עם המדיניות הגזענית והמפלה הנוכחית ביחס ליהודים בהר הבית, שאיננה שונה כלל מהאפרטהייד שהונהג כלפי שחורים בדרום אפריקה בשנות השמונים ומאפלייתם באמריקה בשנות החמישים. איך נביט בפני הדורות הבאים אם נשלים עם העוול הזה במשמרת שלנו?
שישה עקרונות חינוך לישראל יהודית
טל קופל, איש חינוך וחבר פורום כיוון
חגיגות המעבר מן האופוזיציה לקואליציה מוצדקות, אך הן מפספסות את המהות שמדובר אך ורק במעבר של שלטון. רצוננו איננו רק בשלטון אלא גם בהנהגה, להיות חלק מרוח, מרעיון, מערכים ומקבוצה שמנהיגה את המדינה כולה ואינה מסתפקת בפירורי שלטון. השלטון הוא עמדה של כוח, אבל ההנהגה היא האומץ לאכוף את הערכים שלנו על המוסדות – על המשרדים.
מחנה השמאל הישראלי מנהיג את המדינה באגרוף ברזל מאז הקמתה, לכן המחשבה ששלטון די בו לשנות את המציאות הישראלית היא מחשבה שאיננה אך ורק שגויה אלא אף מסוכנת, ותוצאותיה יהיו כישלון ערכי של הממשלה העומדת לקום. על כן ההצעות שיועלו כאן הן הצעות של הנהגה ולא עצות שלטון סביב יעילות או ניהול שוטף.
רצוננו איננו רק בשלטון אלא גם בהנהגה, להיות חלק מרוח, מרעיון, מערכים ומקבוצה שמנהיגה את המדינה כולה ואינה מסתפקת בפירורי שלטון
- ביטול מיידי של רפורמת המח"ר: רפורמת המח"ר במדעי הרוח היא למעשה מחיקת האתמול. הרפורמה לוקה מכיוונים רבים, אולם במהותה היא מצמצמת את לימודי הרוח והזהות, המדולדלים גם כך, משמשת גורם מרחיק ממערכת הלימוד למורים איכותיים בתחומים הללו ומעל הכול ממשיכה את הקו שלפיו בית הספר תפקידו הכשרה מקצועית לאקדמיה ולשוק העבודה ולא מערכת של תורשה תרבותית ויצירת זהות. ביטול הרפורמה נדרש אם רצוננו להיות עם אחד, דתיים וחילונים.
- ניקוי משרד החינוך ובתי הספר מהטיות אידאולוגית קיצוניות בתחומי זהות מינית: יש להוציא מתוכנית הלימודים כל תוכנית הבנויה על הנחות היסוד של היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך, להלן תפיסות של לימודי מגדר. קטין אינו צריך להיות חשוף לתעמולה שנויה במחלוקת חריפה. גם אין שום צורך ביחידה שמהותה "להטמיע חשיבה מגדרית" במשרד החינוך. המשאבים צריכים להיות מושקעים בחיזוק הזהות הלאומית והזהות היהודית ובחיזוק מערכי הלמידה.
- הקצאת שעות מקצוע נוספות למקצועות המח"ר ביסודי ובעל-יסודי: ככל שהדגש מופנה לצרכים כלכליים וטכנולוגיים, כך עולה המחיר שמשלמות הלכידות החברתית והזהות היהודית, ולכן נדרש מיזם דומה למיזם 'לתת חמש' של שר החינוך לשעבר נפתלי בנט. יש להקצות משאבי כוח אדם והון להגדלת היקפי לימוד תחומי המח"ר בבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים והשקעה למען הכפלת מספר תלמידי התיכון הלומדים במגמות 'זהות', כגון תנ"ך, היסטוריה, תושב"ע ועוד.
- יצירת מערכת גזרים ללא מקלות למוסדות חינוך חרדיים המקדמים תעודת בגרות. יש לתגמל בנדיבות מוסדות חינוך חרדיים, תחת בחינה ופיקוח, אשר בוגריהם יהיו זכאים לתעודת בגרות.
- ממשק טכנולוגיה-חברה: בניגוד לפנטזיות נביאי פולחן הטכנולוגיה, נוכחותו של הטלפון החכם במוסדות החינוך הרסנית. קצרה היריעה מלהרחיב על המערכות הנירולוגיות והפסיכולוגיות המושפעות מהשימוש האינטנסיבי (4–8 שעות ביממה) בקרב בני נוער ועל המאבק הבלתי אפשרי של אנשי חינוך במכשיר וברשתות. על כן בהשראת מדיניות קיימת בצרפת ובמקומות אחרים יש לפעול להוצאה של מכשירי הטלפון החכם מבתי הספר. אין למכשירים הללו מקום בשטח מוסדות חינוכיים.
- שינוי חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם – בשכונת רחביה נמצא מכון מחקר בתחום מדעי הרוח, מכון ון ליר. מכון זה קם לפי הוראת החוק המדובר ב-1958. עם השנים היה המכון לנמל הכניסה לאופנות אינטלקטואליות חולות לחברה הישראלית. אין סיבה שהמכון לא ישמש את מטרתו לפי חזון משפחת ון ליר, ליצור "סינתזה חדשה בין החוכמה היהודית המסורתית כפי שהיא מתפרשת לה מן הטקסטים המקראיים ובין ההגות המדעית".
נדרש שינוי בחוק הקיים כדי שהמוסד יהלום את כוונת מייסדיו. נדרש שינוי פרסונלי כדי שהמוסד ישמש אכסנייה גם לחוקרים שאינם חלק מקבוצת השפעה קטנה אלא מייצגים כיווני מחשבה אחרים, ולבסוף יש להקים מכון פנימי העוסק בחקר היהדות. ברצוני להציע שייקרא על שם חתן פרס ישראל ואחד מחשובי חוקרי היהדות אשר נפטר בתחילת השנה, הפרופסור אלי שביד ז"ל.
הקואליציה הראשונה שאיש לא יתנגד בה לביטול סעיף הנכד
איתמר סג"ל
המחלוקת על אופייה היהודי של מדינת ישראל עמוקה ונוקבת – תחברוה בשבת, גיור, נישואין אזרחיים. כל אחד אוחז בטלית מצד אחר, ובנס הטלית עדיין שלמה ולא קרועה לחלקי חלקים. רק על עיקרון אחד אין כל מחלוקת בעם היהודי: כדי להבטיח את נצחיותה של מדינת היהודים חייב להתקיים בה רוב יהודי, רוב מוצק וברור של בני הלאום והדת היהודית, גם אם הם אינם שומרים תורה ומצוות.
דווקא בשל כך חייב להימצא קונצנזוס מקיר לקיר לשינוי סעיף הנכד בחוק השבות. חוק השבות הוא אחד החוקים החשובים והייחודיים במדינת ישראל, חוק שאין כמותו בשום מדינה ממדינות העולם, ודווקא בו טמון סעיף המסכן בפועל ממש את עתידה של מדינת ישראל.
הורתו של סעיף הנכד בחטא הפשרה שהושגה ובתיקון החוק, שנכתב בו במקור כי רק בן לאם יהודייה ייחשב ליהודי. באותם ימים, לפני עשרות שנים, מעטים עלו לארץ בלא שהייתה להם זיקה ברורה לעם היהודי. מסך הברזל טרם הורם, וממדינות הרווחה באירופה או מארצות הברית איש כמעט לא העלה על דעתו להגר סתם כך למדינה צעירה וקטנה, מוקפת אויבים, המתמודדת עם אתגרים כלכליים אדירים. סעיף הנכד היה אות מתה, הלכה בלבד ולא למעשה.
אין היום שום הצדקה לסעיף הנכד, סעיף הרסני שמעלה לכאן עולים לא יהודים שבמקרים רבים שני הוריהם אינם יהודים ואף אינם גרים בישראל, וכל הקשר שלהם לעם היהודי מסתכם בסבא שאינו בין החיים, שחי בחו"ל ונפטר בחו"ל ורגלו לא דרכה במדינת היהודים
זה כבר לא המצב. מרבית העולים ממדינות מזרח אירופה ורוסיה כיום אינם יהודים. הם אינם יהודים הלכתית, ואין להם זיקה וקשר לעם היהודי גם במובן הלאומי-תרבותי. הם כאן כי נעים להם כאן, כי הם מקבלים סל קליטה וכי מדובר במדינה מבוססת שיש בה אפשרויות עבודה ושפע כלכלי.
אין היום שום הצדקה לסעיף ההרסני הזה, שמעלה לכאן עולים לא יהודים, שבמקרים רבים שני הוריהם אינם יהודים ואף אינם גרים בישראל, ומאזרח אותם אוטומטית, וכל הקשר שלהם לעם היהודי מסתכם בסבא שאינו בין החיים, שחי בחו"ל ונפטר בחו"ל ורגלו לא דרכה במדינת היהודים.
יש טענה שסעיף הנכד נכתב בתגובה לנאצים, שתורת הגזע שלהם זיהתה גם נכדי יהודים כבעלי דם יהודי נחות. זו טענה שאבד עליה הכלח. היא הייתה רלוונטית כולי האי ואולי בשנים הסמוכות למלחמת העולם השנייה ולזיכרון השואה, ובכל מקרה לא יעלה על הדעת שבשם זיכרון השואה שניסתה לכלות את העם היהודי נאפשר קיום של סעיף בחוק שמסכן יום יום שעה שעה את עתידה של מדינת היהודים.
מתן כהנא נשאל על סעיף הנכד בכנסת הקודמת, כאשר ניסה לפתור את בעיית הגויים בארץ על ידי גיור המוני. תשובתו הייתה כי בהרכב הקואליציה שהיה אז הדבר בלתי אפשרי. כיום זה אפשרי, ואפשרי בהחלט, ובאחריותה של ממשלת הימים לשים את ביטול הסעיף ההרסני בראש סדר העדיפויות. לא צריך כאן כסף, לא צריך תכנון או ועדת מומחים. כל שצריך הוא הצעת חוק, כינוס המליאה והצבעה גורלית שתבטיח את עתידה של מדינת היהודים.
היהודים חייבים לחזור לגליל
דני עברי, ראש המועצה האזורית משגב וחבר בפורום לב הגליל
מדיניות הממשלה משפיעה על הגליל ועל תושבי הגליל בארבעה תחומים עיקריים: ראשית היא משפיעה על האפקטיביות של ההתמודדות עם האלימות בחברה הערבית ועם הפשע המאורגן, על הביטחון האישי, על המשילות ועל אכיפת תקנות תברואה ואיכות סביבה.
שנית, מדיניות הממשלה קובעת את מידת ההשקעה בפריפריה ואת מידת המחויבות לסגירת פערים מול 'מדינת תל אביב' בחינוך, בבריאות, בתחבורה, בכלכלה ובתעסוקה. חשוב לכולנו שיהיו השקעה וטיפול בסגירת פערים בחברה הערבית בכלל ובחברה הבדווית בפרט.
שלישית, הממשלה היא שיכולה להסיר חסמים לפיתוח התיישבות כפרית רב-דורית ובת קיימא ולהוביל לשינוי מדיניות התכנון המגבילה ולשינוי מדיניות הקרקע המקשה קליטת משפחות צעירות ובני המקום ולפיתוח עסקי מקומי, יצירת אפשרות לבינוי של דיור בר השגה לצעירים ודיור מותאם לזקנים ביישובי הגליל.
רביעית, מדיניות הממשלה היא שתקבע תקצוב והמשכיות תקצוב של נושאים ספציפיים ושירותים מקומיים וממלכתיים ביישובי הגליל, ובהם הסעות, תחבורה ציבורית, היערכות לחירום וכיבוי אש, חינוך וחינוך משלים, פריסה ותחזוקה של תשתיות, פעולות איכות סביבה וטיפוח ושמירה על שטחים פתוחים.
ההתיישבות היהודית בלב הגליל צריכה לקבל עדיפות לאומית בהקצאת קרקע ותמיכה בהגדלה פיזית של יישובים. האיזון הדמוגרפי צריך להישמר על ידי יצירת מאזן הגירה חיובית גם בערים וגם ביישובי המרחב הכפרי. הגליל כולו זקוק להשקעות מסיביות בבריאות, בהשכלה הגבוהה, בתחבורה ובתעסוקה
ספציפית ביישובי משגב ולב הגליל הפעולות הדרושות לחיזוק ההתיישבות לפי סדר עדיפות ודחיפות הן הפעולות האלה:
- תיקון פקודת האגודות השיתופיות (ועדת קבלה אזורית) והרחבת תחולתה עד שבע מאות יחידות דיור.
- תיקון לוח2/תמ"א 35 והגדלת גודל כל היישובים הכפריים בנגב ובגליל ב-50% או עד שבע מאות יחידות דיור קבועות ועוד מאה זמניות.
- ביטול הדרישה ל"צמידות דופן" והדרישה ל"עיבוי עירוני" כתנאי לאישור הרחבת קו כחול.
- הגדלת שטח תוכנית קיימת, קו כחול, ב-10% עד 30% תוספת לשטח הקיים בכל יישוב.
- קביעת יעד מינימלי לוועדה מחוזית: אישור חמישים תוכניות מתאר שמגדילות יישוב כפרי (לפחות 10% תוספת שטח או לפחות 20% תוספת יחידות דיור) בכל שנה, עד לאישור הגדלת שלוש מאות יישובים בתוך שש שנים.
- הגבלת עליית מחירי קרקע בגליל: העלאת תקרת השווי להנחה מ-450 אלף שקלים למיליון שקלים, ביטול התבחין הסוציו-אקונומי, השבת הנחה תוספתית למחוסרי דיור בעלי תעודת זכאות ועדכון תקרת ההנחה למשרתי מילואים.
- מיתון תנודתיות על ידי קביעת שומה אחידה ("טבלה") למרכיב הקרקע ליחידת דיור לשלושים ושישה חודשים.
- השתתפות בתשתיות ציבוריות בבנייה למגורים ב-50% עד לסכום של מאתיים אלף שקלים.
- החכרת קרקע לכל יישוב, לרבות יישובים קהילתיים, לשם הקמת מאה יחידות דיור להשכרה, למגורים זמניים לסטודנטים ולזוגות צעירים, עתודה לקליטה ולחיזוק היישוב.
- החכרת שלושים דונם קרקע בפטור ממכרז לכל יישוב, לרבות יישובים קהילתיים, לשם הקמת מבנים לתעסוקה, לחיזוק הכלכלה המקומית ולצמצום יוממות.
ההתיישבות היהודית בלב הגליל צריכה לקבל עדיפות לאומית בהקצאת קרקע ותמיכה בהגדלה פיזית של יישובים. האיזון הדמוגרפי צריך להישמר על ידי יצירת מאזן הגירה חיובית גם בערים וגם ביישובי המרחב הכפרי. הגליל כולו זקוק להשקעות מסיביות בבריאות, בהשכלה הגבוהה, בתחבורה ובתעסוקה.
הלחימה באלימות, בפשיעה ובעבריינות בתחומי איכות הסביבה והבנייה היא אינטרס של כל מרכיבי החברה – הערבית והיהודית – והיא צריכה להיעשות בשיתוף פעולה עם כל החברה האזרחית וההנהגה המקומית ומתוך הקצאת משאבים ניכרים וראייה רחבה, מושכלת ועקבית לאורך זמן.
הכרח ראשון במעלה: תיקון מערכת המשפט
הרב שמואל אליהו
יש הכרח לתקן את מערכת המשפט במדינת ישראל. יש בה כל כך הרבה קלקולים, שממש חייבים לתקן אותה לא רק למען החלק הימני של העם אלא למען המערכת כולה.
במערכת הזו יש יחס אפליה לטובה מובנה במערכת. ערבי שיבנה ללא היתר על אדמה פרטית שאינה שלו או על אדמת מדינה יקבל בפסיקת בג"ץ סיוע מהמדינה למים, חשמל וכדומה. לעומתו באפליה מזעזעת יהרסו את הבית ליהודי שיבנה ללא היתר, אפילו אם רק חלק מהבית נבנה ללא היתר, ואפילו אם הרשויות נתנו לו היתר בטעות.
בית המשפט דוחה פעם אחר פעם את התביעות לבצע פסק דין חלוט ולהרוס את חאן אל-אחמר, ולעומת זאת הוא דוחק במדינה להרוס בתים של יהודים לפי לוח זמנים. אותו בית משפט אומר כי אין לו שיקול דעת בבניית אלפי בתים של ערבים ללא היתר, והוא פתאום מפעיל את שיקול דעתו כשמדובר בבתים של יהודים.
ישעיהו הנביא אומר כי תיקון מערכת המשפט הוא שלב הכרחי בתהליך הגאולה של ישראל. על זה מתפללים בכל יום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". וכבר לימדו אותנו חכמים שתפילה עושה מחצה; את המחצית השנייה צריכים לעשות חברי הכנסת החדשים
ערבייה שתקפה יהודי וניסתה לחנוק אותו בירושלים יצאה השבוע בלי כתב אישום באישור ליאת בן ארי, אף שיש תמונות שמצלמות את האירוע ואף שהיא הודתה שהתקיפה היא ממניע גזעני. אותה ליאת בן ארי מצעידה בימים אלו עדים לבית המשפט שיעידו כמה בקבוקי שמפניה קיבל ראש הממשלה וכמה סיגרים, עבירות שמעולם לא דנו עליהן אדם, ובוודאי לא ראש ממשלה.
זו מערכת משפט שבה שופט בחיפה שחרר כמעט את כל העצורים הערבים שזרקו אבנים, בקבוקי תבערה וכדומה בפרעות שומר החומות. ימים שבהם נרצחו יהודים מלינץ' ואחרים נפצעו קשה. תמיד היו לבית המשפט סיבות יצירתיות לשחרר את הפורעים.
אותה מערכת משפט הופכת למחמירה ביותר כלפי שוטרים שהתעמתו עם ערבים שזרקו אבנים או שרפו מכוניות, דירות, בתי כנסת. פתאום אין נסיבות מקילות. פלא שהיום הערבים בגליל מרשים לעצמם לשרוף שמונה עשר אוטובוסים בלב צפת.
אפשר לראות את האיפה ואיפה הזו באבסורד של מינוי שופטים על ידי שופטים ולא על ידי נבחרי ציבור כמו בארצות הברית ובמדינות אחרות. גם בפרקליטות חבר מביא חבר, וכך הם סוגרים תיקים לפרקליטה בכירה במחוז המרכז, כי היא יקירת המערכת.
ישעיהו הנביא אומר כי תיקון מערכת המשפט הוא שלב הכרחי בתהליך הגאולה של ישראל. על זה מתפללים בכל יום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". וכבר לימדו אותנו חכמים שתפילה עושה מחצה; את המחצית השנייה צריכים לעשות חברי הכנסת החדשים.
לדחוף לשינויים, והפעם עם הזרם המרכזי של רבני ישראל
הרב יעקב אריאל
הדבר העקרוני והמהותי ביותר שיש לטפל בו ראשית לכול הוא זהות המדינה. הממשלה הקודמת טשטשה את הזהות של המדינה בזה שבנתה ממשלה עם מיעוט נוכרי, דבר פסול. לנוכרים החיים בארץ יש זכויות אזרח, אבל המדינה הזו היא מדינת ישראל, מדינה יהודית. למיעוטים יש זכויות שוות, אבל הם אינם יכולים להיות שולטים כאן.
המשילות של עם ישראל בארצו מתבטאת בזהות הפנימית של עם ישראל – בהגדרת היהדות של המדינה, בפרהסיה של השבת, במורשת ישראל, בחינוך – גם לאנשים לא דתיים, שלא ייתכן שלא יכירו את הזהות היהודית של מדינת ישראל. זו הזהות של המדינה כלפי פנים, וזה חשוב מאוד, וכלפי חוץ עם ישראל חייב להיות הריבון בנגב ובגליל וביהודה ושומרון.
משילות פנימית וחיצונית היא מטרה אפשרית. לא צריך לחוקק חוקים חדשים בענייני דת ומדינה אלא לבסס את הסטטוס קוו הקיים בצורה ברורה: לחזק את הפרהסיה היהודית של המדינה שתהיה יהודית, בחינוך ובהכרה של מורשת ישראל, של הרצף של עם ישראל מהר סיני ועד היום. כפייה על קיום מצוות – לא; הכרת המורשת – כן. כמו כן למען הזהות היהודית של המדינה יש לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות.
עשרים שנה לא נבחרו בישראל רבני שכונות; אין רבני ערים בעשרות ערים בישראל. צריך רבנות חזקה וברורה, רבנות מקומית שיודעת להנהיג את הכשרות, ואז הרפורמה הזו תבטל ותתייתר מאליה
צריך לעצור את הסחף השלילי ואת כל מה שנעשה בתחום השבת הציבורית ולחזק את הרבנות. רפורמת הכשרות של מתן כהנא נכשלה, וחבל להשקיע בה, צריך להשקיע ברבנים. עשרים שנה לא נבחרו בישראל רבני שכונות; אין רבני ערים בעשרות ערים בישראל. צריך רבנות חזקה וברורה, רבנות מקומית שיודעת להנהיג את הכשרות, ואז הרפורמה הזו תבטל ותתייתר מאליה: רב עיר לא ייתן לגורמים זרים לתת כשרות, והרבנות הראשית לא תכיר בהכשרים מחוץ לרבנות.
כמובן, אם בד"ץ רוצה להחמיר, אין בעיה, אבל רק על גבי כשרות הרבנות הראשית לישראל. לכן ממשלת ישראל הנכנסת צריכה לדאוג לרבני הערים, והבעיה כולה תיפתר מאליה. לכן אנו זקוקים למשרד דתות שינוהל כמו שצריך, שידחוף רבנים וירענן את המערכת.
מתן כהנא היה שר טוב במשילות, ידע לדחוף, אבל הוא לא התייעץ עם הזרם המרכזי של רבני ישראל אלא עם זרמים שוליים, וחבל. אנו זקוקים לשר דתות שידחוף וירענן מתוך התייעצות עם הזרם המרכזי של רבני ישראל.
