לא אשכח שבשנת ההוראה הראשונה שלי היה לי תלמיד בכיתה ה' שהטריף אותי באיטיות שלו. קבוע על מצב תודעה של בטטה, הבן אדם פשוט לא זז ולא עשה כלום. שיעורים. מבחנים. הוא פשוט לא תפקד.
באחת הפעמים מרוב תסכול הטחתי בו: "לאן אתה חושב שתגיע ככה בחיים?" הוא הסתכל עליי נבוך ונעלב ואמר לי בשקט: "לאבא שלי אין בגרות, והוא הצליח בחיים. הוא הבן אדם שאני הכי מחזיק ממנו בעולם". הוא צדק. ואני התנצלתי על פליטת הפה שלי.
השבוע נתקלתי בפוסט הזה, שכתב אלעד סוקולובר, בחור שלמד איתי בישיבת טלזסטון, והוא החזיר אותי באחת לתלמיד ההוא ולשיעור שלימד אותי בתגובה שלו:
"בבית הספר הייתי תלמיד לא טוב. מה זה לא טוב? היה לי מורה שכשהקריא שמות והגיע לשמי היה מכריז: 'סוקולובר, אתה יכול לצאת'. והייתי יוצא. בדרך כלל ללשכתו של מנהל בית הספר הרב פרידמן האגדי. הייתי יושב איתו ומקשקש. ילדון שלא מבין את גודל המעמד יושב עם מנהל בית הספר ומעביר את הזמן.
"שנים ליוותה אותי התחושה שאני לא טוב, או כמו שחלק מהמורים היו אומרים: 'לא יצא ממך כלום'. עברו השנים ונהייתי לעורך דין, והשבוע קיבלתי תזכורת לעבר. ישבתי עם לקוח בבית המשפט, ממתינים לדיון ומשוחחים. תוך כדי שיחה עבר לידינו איש מבוגר בעל זקן לבן. זיהיתי אותו מייד.
"הלקוח, שקלט את הבעת פניי, לא שאל אבל הבין שמשהו מתרחש. עברו מספר דקות, ואז ניגשתי לאותו אדם מבוגר. 'יכול להיות שאנחנו חוזרים כעת כמעט שלושים שנה לאחור?' שאלתיו. 'כן, גם אתה מאוד מוכר לי', השיב. 'הרב ארליך? האם זה אתה?' 'אכן', השיב והתרגש. 'אני זוכר אותך היטב, בלונדיני עם כישרון לא ממומש', המשיך האיש המבוגר בעל הזקן הלבן, ששימש סגנו של מנהל בית הספר הרב פרידמן במשך שנים.
"לחלוחית בעיניי, לא האמנתי שיזכור, אבל הוא זכר. הוא זכר אותי ואת הכישרון הלא ממומש. התרגש לראות שבניגוד לציפיות בכל זאת יצא ממני משהו.
"נפרדנו לשלום לא לפני שצילמנו סלפי, כנדרש. סלפי לתזכורת של מישהו שבזמן אמת ראה אותי ואני לא ידעתי".
