התורה מספרת שנח הוליד שלושה בנים – שם חם ויפת. נראה ששלושת הבנים הללו מבטאים שלושה רבדים באנושות הרמוזים בשמותיהם: השם חם רומז על תחושה גופנית, כמו חם לי, קר לי. הוא מבטא את הקומה הבסיסית ביותר של האדם, שהיא מערכת החושים הגופנית. מעליו עומד יפת, אשר שמו רומז על יופי. היופי נוגע כבר ברובד הנפש, בקומה עליונה יותר, שבה האדם מתפעל מיופי, כדוגמת מראות יפים ומנגינות ערבות. זוהי קומת הנפש, והיא כבר שייכת למדרגת האדם, שמבקש רוח ותרבות מעבר לבקשת החושים החומרית.
מעליהם עומד שם, הרומז בשמו על המהות והעצמיות, כי המושג שם הוא העצמיות כנודע, והעצמיות היא סוד הנשמה, שהיא המהות הפנימית ביותר שבאדם, נוגעת בשליחותו בעולם ובנקודת חיבורו לא-לוהים. לכן ה' יתברך נקרא השם, כי הוא שורש כל המהות וגרעין כל העצמיות. אם כן, שם, חם ויפת רומזים לשלוש מדרגות: גוף ותחושותיו, נפש והרגשותיה ונשמה, שהיא המהות העצמית.
לאחר שסרח חם במעשיו קיללו אביו שיהיה עבד לשם וליפת. כמו כן הוסיף ואמר ליפת: "יפת א-לוהים ליפת וישכון באוהלי שם". בפסוקים אלו לימד נח את כל הסידור הנכון של כוחות החיים כולם. נתבונן בדבר באופן תמציתי.
נתחיל מחם. העובדה שנח לא קילל את חם שיאבד מן העולם אלא שיהיה עבד מלמדת שיש לו תפקיד, אלא שהוא צריך להיות תחת שם ויפת. משמעות הדבר היא שתחושות הגוף צריכות להיות משועבדות למדרגות הגבוהות יותר, לנפש ולנשמה. עיקר הסכנה טמונה במערכת החושים, שעלולה להתפרץ בלי בקרה ובלי חיבור לתוכן עליון יותר. התאווה הגשמית אין בה דעת, והיא רחוקה מהאמת והיושר, לכן היא צריכה להיות מרוסנת ומשועבדת לכוחות גבוהים יותר, וכשתהיה במקומה תביא ברכה לעולם. הלא כידוע, בלא כוח היצר לא היו נולדים ילדים. לכן יש חשיבות גדולה לתחושות הגופניות, אך לא שירימו ראש ויבקשו להיות השורש והגורם המוביל בחיים. זהו הקלקול הגדול ביותר, אם חם יבקש להיות ראש.
מכאן ליפת. היופי הנפשי מעודן יותר מהגוף, והוא יכול לקבל בקרבו מחשבה ומהות. היופי הנפשי כולל למעשה את כל כוח התרבות והאומנות – הציור, השירה והספרות וכדומה. נח מורה ליפת לשכון באוהלי שם. משמעות הדבר היא שיפת צריך להשתמש בכישרון שלו בשביל לבטא את מהות הנשמה, להיות כלי בשביל תוכן עליון. כשהשירה תבטא מסרי קודש ומוסר, היא תעצים אותם בלבבות ותגרום להם להיות מובילי החיים האנושיים.
ואכן, גם אצל יפת יש סכנה שהאומנות תרים ראשה מעל השם והמהות ותהפוך את עצמה לתוכן. זהו המצב המעוות שבו האומנות עצמה נעשית למהות עד שכל המבחן לאומנות הוא רק כישרון ההבעה, בלי לשים לב איזה תוכן היא מביעה ביצירתה. האומנות היא כלי ולא מהות, וכשהיא מבטאת תכנים פגומים, אף שהיא עושה זאת בכישרון, היא בוגדת בתפקידה. ואכן, יש סכנה גדולה אם יפת יתחבר לחם ויבטא בכישרון אומנותי את כל התאוות החומריות הנמוכות, כי אז תתפשט הזוהמה בעולם הרבה, כי יפת ילבה את חם ויגרום לו להיות בראש החברה האנושית. וזוהי נפילת יפת, אם יתחבר לחם, היינו לתאווה הגשמית העיוורת, שאינה יודעת לקבל לתוכה תוכן מהותי, בחינת שם.
נמצא שיפת עומד בשיקול: אם יסתפח לשם, ואז יהיה צינור וכלי ביטוי לנשמה ויחזק הופעתה עד שישתלטו שניהם על התאווה הגשמית, שתהא עבד להם, או יימשך אחר חם, ואז האומנות וכל יפי הביטוי ישמש כלי לכל זוהמת החיים והתאווה הרעה ויגביר כוח הקליפה.
נח ציין שחם צריך להיות עבד גם לשם וגם ליפת, ולא הזכיר שיהיה רק עבד לשם, אף שבעיקר צריך להשתעבד למהות הערכית. יש כאן מסר עמוק: יפת יכול לסייע מאוד לשם. שם עצמו, סוד הנשמה, הוא עליון מאוד, בחינת השם והמהות, שהיא נעלמת ונסתרת וקשה לה להתגלות ישירות. יפת, כוח האומנות יכול לעזור ולבטא בעוצמה את המסרים הערכיים של שם, ובכך לגרום להם לקנות שליטה וכוח בעולם. מכאן נבין שהיוצרים הגדולים, בעלי האומנות, יכולים לסייע לאנשי התורה להאיר את אור התורה, ובכך להביא לתיקון שלם של העולם. ככל שהמסרים של התורה יועברו עם שיעורי תורה משם גם בשירה וניגון, מבחינת יפת, אזי יתרומם העולם כולו וערכי החיים יסתדרו בהדרגה הנכונה שלהם. שנזכה!
