- כל שנה מחדש אני משתדלת להתעכב על המילים האלה בפרשה, אולי כדי לבדוק שהן לא השתנו: התורה מספרת שאל תיבת נח נכנסו כל סוגי בעלי החיים: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹורָה". למה לא לכתוב פשוט "מן הבהמה טהורה" ואז "מן הבהמה הטמאה"? למה צריך להתעכב ולהאריך ולכתוב "מן הבהמה אשר איננה טהורה"? חז"ל מסתכלים על הפירוט הזה של התורה ולומדים ממנו כלל: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו". כלומר, אפילו התורה טורחת ומאריכה, רק כדי לבחור מילה יפה יותר ולא מילה מעליבה. שווה להתאמץ כדי לדבר באופן עדין יותר. המסר הוא אותו מסר, אבל האווירה – אחרת לגמרי.
ואולי יש כאן עוד נקודה, שקשורה לעיתוי. הרי מתי התורה ממליצה לנו לשמור על דיבור נעים יותר? במצב שבו האנושות כולה מתבוססת באלימות, שחיתות, רצח וגסות. העבירות של דור המבול היו כל כך חמורות וקיצוניות, שעוד רגע נקרא איך כמעט כל העולם הושמד במבול. אז במציאות איומה כזו אנחנו מדקדקים ב"בהמה לא טהורה" במקום "בהמה טמאה"? נו באמת, זה משנה כל כך, כשבחוץ כולם רוצחים וגוזלים? התשובה היא – כן. גם אם בעולם כולו משתולל מבול, גם אם הפיד כולו מלא קללות, גם אם המרוץ לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם מתדרדר לתהום – דווקא אז התורה מציגה לראשונה את הכלל שילווה אותנו אלפי שנים: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו".
- ועכשיו, אחרי שהתפעלנו מכך שהתורה כותבת "הבהמה אשר איננה טהורה" במקום לכתוב פשוט "הבהמה הטמאה", צריך לומר עוד משהו: שבניגוד לפרשת נח, בספר ויקרא מופיעים שוב ושוב הביטויים "טהור" ואז "טמא" בצורה מפורשת, בלי להתבלבל. למה? כי שם מדובר בהוראות מעשיות, בפסיקת הלכה. כשמדברים באופן רעיוני וכללי, צריך כמובן להיות אדיבים עד כדי שאפשר. אבל כשמדובר בתכלס, במסקנות שאנשים צריכים להבין מהם איך לפעול – צריך להיות מדויק מאוד, אפילו בוטה.
אנחנו חיים במציאות מכילה ופלורליסטית מאוד, שבה כמעט לא נעים לומר שיש "טוב" ויש "רע". לפעמים מרוב רצון לאחדות ולטשטוש אנחנו עלולים להיות תמימים מדיי ולא לשים לב לאידאולוגיה שמולנו, שמנוגדת לנו לחלוטין. אז מצד אחד לא צריך סתם להעליב ולקלל, אבל מצד שני – אסור לשכוח שיש בעולם "טהור" ויש "טמא", יש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע, ועם כל הכבוד והנימוס והחיבה – יש גם גבולות ברורים.
- אז מה התיבה שלך? לאורך הדורות ניסו פרשנים רבים ללמוד לקחים מפרשת נח ולשאול מהי 'תיבת נח' שלנו בימינו. לאן אנחנו צריכים לברוח מפני 'מבול' הטרדות, ההפרעות, הרעשים והבלבול שמסביב. יש פרשנים שהתייחסו לתורה ולתפילה כאל תיבת נח של האדם, שאליה הוא צריך להתכנס כדי לשמור על שפיות ונאמנות לעצמו. יש כאלה שדיברו על המשפחה ועל הזוגיות, אבל הרב שלום נח ברזובסקי (שמכונה ה'נתיבות שלום' על שם ספרו) קורא לכל אחד מאיתנו לחפש את תיבת נח הפרטית שלו. לדעת מה הנקודות החיוביות והטובות שבתוכנו ולהעצים אותן. וכך הוא כותב: "כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות, וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".
הוא כותב שזה נכון אצל כל פרט, אבל גם לגבי עם ישראל בכללותו. כלומר, תמיד יש משהו קטן וחיובי בתוכנו, שעליו אנחנו שומרים גם בתקופות מסובכות, ולמעשה – הוא שומר עלינו.
- כ־4,000 נשים השתתפו אמש בזום של קהילת 'מתחדשות', ובין היתר שמעו את אפרים רימל. אפרים איבד את רעייתו ציפי ובתו נועם בתאונת דרכים, שבה הפך לנכה. הוא אמר כך:
"כשזה קרה, נזכרתי במשפט ששמעתי כבחור צעיר מהרב יהודה עמיטל: 'שאלה טובה עדיפה על תשובה לא טובה'. חשבתי אז שהוא מתכוון לשאלה בשיעור תורה. כלומר, אם הרב שואל שאלה ולא מוצאים תשובה מספיק טובה, עדיף להישאר עם השאלה. אבל הרב התכוון לחיים עצמם.
"והנה, לראשונה בחיי, הייתי צריך להתמודד עם שאלה שהיא חזקה יותר מכל תשובה. אני לא יודע למה זה קרה. אנחנו הרי רגילים לשאול כל שאלה את גוגל ולקבל מלא תשובות, ולגלול ולגלול עד שנמצא תשובה שמתאימה למה שרצינו, והפעם – אין לי את זה. אני לא מבין מה הקדוש ברוך הוא עושה פה, ואני בהחלט חושב שהייתי יכול לכתוב את התסריט אחרת…
"ובנקודה הזו בדיוק החל מסע השיקום שלי. מהרגע הזה שבו אני מבין שאני לא מבין, שאני יודע שאני לא יודע – החלטתי לעשות הכי טוב שאני יכול".
אפרים התחתן לאחרונה עם איילת קולמן, שאיבדה את בעלה עדיאל בפיגוע. "לכל מי שרוצה פרק ב', להתחיל מבראשית, אני אומר שצריך לרצות לרצות. להתאמץ לנסות. שנינו לא הגענו לפרק ב' כי לא היה לנו טוב בפרק א'. אהבנו מאוד את פרק א'. אבל שוב, אנחנו לא מנהלים את העולם. השאלות הגדולות שיש לנו לא גורמות לנו לקרוס. שנינו איבדנו כל כך הרבה אורות, חבל שהעולם יאבד גם את האור שאנחנו יכולים להאיר".
- זה היה השבוע הראשון של השגרה השנה. עם פעילות מיום ראשון ועד שבת. במוסדות החינוך, בישיבות שהחלו את 'זמן חורף', במקומות העבודה וגם אצל 342 אלף סטודנטים שהחלו את שנת הלימודים האקדמית. בהצלחה לכולנו.
איך לא ליפול היישר מחודש תשרי אל שגרה עמוסה ולחוצה? איך החיים לא יהפכו לרצף של מבחנים ומטלות?
בפרשת בראשית שקראנו בשבת מתואר איך אחרי ששת ימי המעשה, אפילו אלוקים הפסיק ונח. רש"י כותב:
"מַה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה".
כלומר, היה בעולם הכול. רק דבר אחד היה חסר: המנוחה, השקט, ההרפיה. אלוקים לימד אותנו שפעם בשבוע גם מי שהכי מוכשר, וורקוהוליסט והישגי צריך לדעת להתנתק מכל מה שבחוץ ולהתחבר למה שבפנים.
לא מובן מאליו שכל העולם קיבל את המבנה הזה של השבוע. בתקופת המהפכה הצרפתית, למשל, ניסו לבטל בצרפת כל השפעה דתית ועברו לשבוע של עשרה ימים. זה כמובן נכשל.
דווקא בפתיחת שנה של פעילות זוהי תזכורת למצוא גם בתוך כל הרעש, פעם בשבוע, את יום המנוחה. לתכנן מראש איך נעצור את המרוץ.
שתהיה לנו שנה של עשייה ברוכה ומנוחה בתוכה. שבת שלום.
