חיים ברנסון
"אז מה ההחלטה הראשונה שלך אחרי שנבחרת?" שאל סמי בחיוך. חייכתי בחזרה. האמת שגם אחרי שהחלטנו להתאחד לרשימה אחת לא היה ברור לי מה יהיה הצעד הראשון לאחר קו הגמר של המרוץ. כן היה ברור לי שאני הולך לגלגל על הלשון את צמד המילים "סמי הגבאי". לא סתם הוא תרם לרשימת גבאים על אמ"ת (אשכנזים, מזרחים, תימנים) את הצלע המזרחית.
סמי הוא אומן באלתור ובפתרון של בעיות שצצות. כך היה במהלך השנה האחרונה בכמה מקרים שהגבאים בדימוס תפקדו פחות, והוא נחלץ לעזרה והשתדל להיות איש. יצא גבר גבר. זו הסיבה שכשביקש שלא נרוץ זה נגד זה אלא שנינו יחד, הסכמתי לבסוף. הוא מישהו שכדאי לרוץ איתו. בהמשך הצטרף פרץ, והקמנו חזית רב-עדתית לבית הכנסת המרכזי של היישוב. כמו כלום זכינו ברוב מוחץ של הקולות בבחירות לגבאים במוצאי שבת פרשת נח, רגע לפני האמירה האלמותית לצעוד קדימה: לך לך.
"אז מה, סמי הגבאי", עניתי, "מה לדעתך הכי חשוב לקדם במושב בית הכנסת? אולי עניין המושבים של הבנים הנשואים שכבר שנים נמצאים פה רק בשלטים על המושבים, ולתושבים החדשים יש רק כיסאות פלסטיק?"
"נראה לי שבעזרת הנשים המצב בעייתי יותר", קולה של אשתו של פרץ נשמע מתוך גרונו, "אולי צריך להזיז את המחיצה קצת יותר קדימה".
"לי מפריע יותר עניין הנוסח של החזן", אמר סמי, "כל חזן שעולה מתפלל בנוסח שלו. וזה לגמרי אחלה, אבל קשה לציבור לעקוב אחריו".
"אז מה אתה מציע? שכל החזנים יתפללו בנוסח תימני? או בנוסח אחיד? אין מה לעשות", ופרץ הרים את ידיו ספק בייאוש ספק בתפילה.
משהו בתוכי השתתק. המשפט הזה, עם התנועה הארוכה, משך אותי אחורה בבת אחת. אל ילד אחד שעמד וניסה להסתיר את הפנים היפות והבוכות שלו בזרועו הגדולה של אביו. משל מנסה לשוב אל ברכת כוהנים, העוטפת במנגינה, בחום ובאהבה את ילדי בית הכנסת, והוא בתוכם.
לאחר שנגמרה הברכה מיהר לרוץ ממקומו אל עמוד החזן רק כדי לגלות שילד אחר נבחר להיות חזן ב'אנעים זמירות' אף על פי שהגבאי הבטיח לו שהפעם הוא יהיה החזן! ואיך הוא התפלל יפה היום והשתדל שלא לדפדף יותר מדי ל'אנעים זמירות' באמצע התפילה, וחיכה עד הסוף כדי לשיר את השיר שעליו התאמן עוד קצת בבית, והנה ילד אחר מגיע לחטוף את מקומו.
הוא אפילו לא ניסה לגשת ולדבר איתו, להסביר, לשאול, לעמוד או להתווכח. הדמעות חנקו את גרונו וערפלו את עיניו, והוא הסתובב, שהילד ההוא לא יראה. ואחר כך הוא ניגש לאביו וניסה להסביר לו בלי קול שגם הפעם לקחו לו את 'אנעים זמירות' אף על פי שהיום הוא הגיע ממש בזמן. והבטיחו לו.
ואבא, ששמח כל כך בתפילה שלו היום, הרים את ידיו ספק בייאוש ספק בתפילה ואמר רק: "אין מה לעשות", וברקע נשמע קול רם וגאה ובכלל מזייף: "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג".
הדמעות עלו בעיניי כעת. וכעת לא היו ידיו של אבא מונפות אל על, מוכנות לסוכך על פניי. הסתובבתי, שלא יראו, נשמתי עמוקות והסדרתי נשימתי ואפילו השתמשתי במעט טישו שמצאתי בכיסי.
"אצלכם הספרדים", חזר אליי קולי בעודי מדבר אל סמי, "שרים 'ימלוך' כל הילדים ביחד, נכון? וכולם מבסוטים על זה. אני מציע שאצלנו גם את 'אנעים זמירות' ישירו כל הילדים ביחד. שלא רק אחד ייבחר והשאר יחכו לפעם הבאה".
