האמונה בהתגלות הנבואית

 

 

עריכה וסיכום: איתי קולין

 

"אני לא מאמין!"

לאורך שנותיי כמחנך נתקלתי בתופעה שבה תלמידים פונים אליי ובפיהם ההצהרה: "אני לא מאמין". מה עומד מאחורי ההצהרה הזו?

יש רבנים שההצהרה הזו נראית בעיניהם אמירה רציונלית המבטאת חוסר אמונה שהעולם נברא, ועל כן יש להתמודד עימה בכלי השכל וההיגיון. ואולם טעות בידם. אלפי שנים של מחלוקות ודיונים פילוסופיים מראים שאין בכוחו של השכל האנושי להכריע בשאלות מהסוג הזה, הנמצאות בהגדרה מחוץ להכרה ולמושגי הקיום האנושי, ולכן סופה של שיטה זו להיכשל. בשורה התחתונה, הסברים רציונליים כאלו משכנעים רק את המשוכנעים, מכיוון שמוּל כל היגיון ניצב תמיד הספק, והוא חזק באותה מידה.

לדוגמה, מספרם ומשקלם של ההיקשים הלוגיים שמהם נגזר שהעולם נברא זהה לאלו המוכיחים שהעולם לא נברא, והשכל חופשי להכריע לצד זה או לצד זה. מכאן שבחירתו החופשית של האדם היא החורצת את גורל החלטתו בנושא (זוהי בחירה בעלת השלכות מוסריות רחבות היקף, ואין זה המקום להרחיב בעניין).

נוסף על חוסר מסוגלותו להכריע בסוגיה יש לדעת שבמציאות המודרנית שאנו חיים בה נוטה השכל האנושי להסתייג מהאמונה שהעולם נברא. הסיבה למספר הגדול של אנשים שאינם מאמינים בעולם נברא היא שזה באמת לא נראה כך! אדם שמתבונן בטבע סביבו ללא מידע מוקדם – וכשאני מדבר על 'טבע' כוונתי לעולם הזה כשלעצמו, המתפקד לפי חוקות ונטול השגחה – אינו רואה לנגד עיניו עולם נברא. הוא רואה עולם עיוור, סגור, המתפקד לפי חוקים דטרמיניסטיים. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שמאחורי המסווה של חוקי הטבע הללו יש מישהו, בורא, היא רק משום שהתורה סיפרה לנו על כך.

למעשה, באמירה 'אני לא מאמין' אומר לנו התלמיד שהקב"ה לא דיבר איתו, כלומר שהוא אינו נביא. הוא צודק כמובן. האם מישהו מאיתנו, החיים היום, חווה חוויה שכזו? כל אדם בריא בנפשו וברוחו מבין שאנו חיים כיום בעולם שאין בו נבואה. ומכיוון שהוא לא חווה נבואה בעצמו, והוא חי במציאות של היעדר התגלות נבואית, הוא מתקשה להאמין שהקב"ה בכלל דיבר אי-פעם עם בני אדם

אם כן, לרוב סימן השאלה האמיתי העומד בבסיס האמירה 'אני לא מאמין' אינו עוסק בשאלת מציאות הבורא או ראשית העולם, והוא אינו תוצר של תהליך שכלי, שהרי לא ניתן להוכיח או לסתור את השאלות הללו מבחינה הגיונית. מניסיוני, מאחורי אמירתו של התלמיד יש מניע נסתר. זהו מניע שאינו מצוי במישור השכלי ההגיוני אלא במישור החווייתי. ספקותיו קשורים לנושא התגלות הבורא לאדם.

למעשה, באמירה 'אני לא מאמין' אומר לנו התלמיד שהקב"ה לא דיבר איתו, כלומר שהוא אינו נביא. הוא צודק כמובן. האם מישהו מאיתנו, החיים היום, חווה חוויה שכזו? כל אדם בריא בנפשו וברוחו מבין שאנו חיים כיום בעולם שאין בו נבואה. ומכיוון שהוא לא חווה נבואה בעצמו, והוא חי במציאות של היעדר התגלות נבואית, הוא מתקשה להאמין שהקב"ה בכלל דיבר אי-פעם עם בני אדם. קשייו עוסקים אפוא בשאלת הנבואה בעולמנו, ולכן כדאי להרחיב על המתח השורר בין האמונה בהתגלות ובין העולם שאנו חיים בו כיום.

אפשר לתאר את הצדוקי כך: פתאום קם יהודי בבוקר ומוצא בספרייה שלו ספר שנקרא Bible, התנ"ך. מכיוון ששמע מאביו ומסבו שטמונים בספר יסודות האמונה של עם ישראל, וכדאי לראות מה כתוב שם, הוא לומד את הספר: הוא לוקח מילונים, ספריות, אנציקלופדיות, מנסה להבין מה כתוב בספר ומאמין במה שמחשבתו הסובייקטיבית הצליחה להבין

ניסיונות להבין את הנבואה דרך השכל

בדומה לאמונה שהעולם נברא, גם האמונה בהתגלות נתקלת במחסומים כאשר היא נפגשת עם תבניות המחשבה של השכל האנושי הטבעי. על רקע קשיים אלו נעשו כמה ניסיונות של הוגי דעות יהודים להתייחס ברציונליות אל דברי הנבואה העברית שהועברו במסורת בעולם שכבר נעלמה ממנו החוויה הנבואית. אפשר לחלק חלוקה סכמטית את הוגי הדעות הללו לשתי שיטות: מצילי כבוד התנ"ך והצדוקים.

הקבוצה הראשונה הם מי שמנסים להציל את כבודו של התנ"ך. "הייתכן", אומר לעצמו האינטלקטואל המודרני, "שבורא עולם התגלה לבשר ודם, תולעת שכזו, ואמר לו דברים? זה לא הגיוני". לכן הוא מסביר שהנביא היה בסך הכול אדם חכם מאוד, בעל מידות טובות, שחשב דברים טובים ויפים לפי השכל, ומסר זאת לעם ישראל.

מכיוון שהוא מניח שבאותה תקופה רוב עם ישראל היה בני אדם בלתי מפותחים, יוצא שאותו פילוסוף חכם עבד עליהם, ולכן אמר שא-לוהים מסר לו את הדברים. מבחינתו התנ"ך הוא ספר ככל הספרים, תוצר של כתיבה אנושית. אותו בן אנוש שכתבה, הגם שהיה הוגה דעות בעל תבונה רבה ופדגוג משכמו ומעלה, הצליח ליצור טקסט ספרותי משובח בסך הכול, וכעת כל שנותר הוא לפענח מה הייתה כוונתו. אך כמה שיהלל מלל זה ויאמר שהוא מבריק, מוסרי, ספוג באינטליגנציה נפלאה, במהותו ימשיך אותו המלל לשהות במרחבי התבונה האנושית.

הקבוצה השנייה הם הכופרים מזן הצדוקים. בניגוד לפרושים, שקיבלו מדור לדור את יסודות אמונת ישראל ואת הפירוש של הנבואה העברית בעל פה ולומדים בתנ"ך רק כדי להעמיק יותר במה שהם כבר מאמינים בו, הצדוקים מתפקדים אחרת: הם פותחים את הספר, קוראים ומאמינים בדברים שהם מבינים משכלם.

אפשר לתאר את הצדוקי כך: פתאום קם יהודי בבוקר ומוצא בספרייה שלו ספר שנקרא Bible, התנ"ך. מכיוון ששמע מאביו ומסבו שטמונים בספר יסודות האמונה של עם ישראל, וכדאי לראות מה כתוב שם, הוא לומד את הספר: הוא לוקח מילונים, ספריות, אנציקלופדיות, מנסה להבין מה כתוב בספר ומאמין במה שמחשבתו הסובייקטיבית הצליחה להבין.

אלו גם אלו, עקב הפסקת ההתגלות, מתקשים לחיות על פי עיקר אמונת ישראל, תורה מן השמיים, ולכן הם מפחיתים בערכם של המסרים הנבואיים של התנ"ך בהתאם למה ששכלם מסוגל לתפוס ולפענח. השיטה הראשונה שוללת את אותו עיקר מכול וכול: ההתגלות לא התרחשה מעולם ואינה מתמשכת בהווה. לעומתה השיטה השנייה מכירה בהתרחשותה בעבר אך שוללת אותה בהווה.

מבחינת הצדוקים, התגלות מעמד הר סיני היא מאורע שהיה והסתיים, 'אין – עכשיו – תורה מן השמיים'. זו הסיבה שהם מתקשים לקבל את העובדה שדבר ה' ממשיך להתגלות דרך מסורת הלימוד של חכמי ישראל. המסר של התורה, לתפיסתם, עובר דרך ההיגיון האישי של הלומד בלבד ואינו נתמך על שרשרת של מוסרים, מרב לתלמיד.

אם נסכם את הדברים עד כאן, נוכל לומר שאנו חיים היום בתקופה שהתגלות ה' אל בני האדם – כפי שמשתקף בתנ"ך ובפסוקים פשוטים כמו "וידבר ה' אל משה לאמור" – הפכה בעיני חלק גדול מעם ישראל למציאות בלתי נתפסת המקשה על האמונה במסורת ישראל ומעלה תהיות רבות.

יש לעמוד על היעדר האתאיזם בזמן ההתגלות. בניגוד לכפירה המודרנית, לא נמצא שום דמות מהתנ"ך שמתווכחת עם דברי הנביא או שוללת את האמיתות של ההתגלות הנבואית. היו בעד והיו נגד. היו שקיבלו נבואה אמיתית, והיו שקיבלו נבואה חלקית ומשובשת. אבל לא נמצא בתנ"ך משנה תאולוגית שמטרתה להוכיח את מציאות ה', משום שהבעיה הזו לא העסיקה את אנשי התקופה

ההתגלות הנבואית כתופעה היסטורית

כדי לענות על תהיות אלו עלינו לברר לפני הכול את אחת מסוגיות היסוד החשובות באמונת ישראל: הנבואה כתופעה היסטורית. יש להבין שהנבואה כתופעה ממוקמת על נקודת זמן ברצף ההיסטוריה האנושית: היא הייתה ונפסקה. הנקודה המכרעת שחשוב להבין היא זו: בני האדם שכחו שהנבואה נפסקה, ולכן הם סבורים שהיא לא התרחשה בכלל.

זו הסיבה שהאדם המודרני מתקשה לתפוס את העובדה הפשוטה הזאת: העולם שהוא חי בו כיום שונה מהותית מהעולם שחיו בו בני אדם בזמן הנבואה. באותה תקופה חיו אבות אבותינו באווירה של התגלות. זה לא היה העולם שלנו, אף שלכאורה נראה שזה אותו עולם. באותה עת הדברים שהתנ"ך מתאר לא נראו לאנשי התקופה דברים שכליים שיש להבין ולחקור. הם היו המציאות. לכולם היה ברור שיש דיבור מחוץ לנפשו של האדם, מחוץ לשכל האנושי. כשה' דיבר "אל משה לאמור", עם ישראל קיבל כעובדה קיימת שזה היה דיבור מתוך גרונו של משה, ובו בזמן מחוץ לגרונו. מן השמיים אבל לא בשמיים.

עם סיום עידן הנבואה, בעקבות חורבן בית ראשון וגלות עם ישראל מארצו, השינוי שחווה העולם היה דרמטי. כל הגילויים שהמקרא מספר עליהם בנגלה הפכו לפתע לנסתר. זו הסיבה שהחוכמה, שהמשיכה לעסוק בנושא ההתגלות ומסבירה את הפירוש האמיתי של הנבואה, נשאה את השם 'חוכמת הנסתר'. אותם מקובלים, יחידי סגולה השייכים לחוכמה זו ומוסרים אותה מדור לדור, זוכים בסגולתם למשהו מסוג ההתגלות של תקופת הנביאים, המכונה 'רוח הקודש'.

למפקפקים בכך שההתגלות הנבואית אכן התרחשה בעבר, מומלץ לבחון את שתי הנקודות הבאות. ראשית, לפתוח את ספר התנ"ך ולקרוא בו. אומנם לאחר אינספור שבתות של קריאה בתורה ובדברי הנביאים התרגלנו כל כך לדברים הכתובים בספר הזה, שמעטים מאוד עוצרים ומתבוננים בדברים הכתובים בו התבוננות כנה ואמיתית.

ואולם אדם שיעשה זאת יגלה לנגד עיניו אמת שאינה פשוטה להכלה: מונח לפניו ספר בלתי מובן. מתוארים בו מאורעות ותופעות שאיננו יכולים לזהות. מספרים לנו על חוויות שנדמה שלקוחות מעולם אחר: סיפורים על דמויות שרודפות באובססיביות אחר תופעה המכונה עבודה זרה, סיפור על נחש מדבר, גילויים של מלאכים ועוד ועוד. הדוגמה האחרונה, המלאכים, בולטת במיוחד: התנ"ך כותב הרבה על מלאכים. האם מישהו מאיתנו ראה, מבין או מזהה מהו מלאך? במה מדובר?

שנית, יש לעמוד על היעדר האתאיזם בזמן ההתגלות. בניגוד לכפירה המודרנית, לא נמצא שום דמות מהתנ"ך שמתווכחת עם דברי הנביא או שוללת את האמיתות של ההתגלות הנבואית. היו בעד והיו נגד. היו שקיבלו נבואה אמיתית, והיו שקיבלו נבואה חלקית ומשובשת. אבל לא נמצא בתנ"ך משנה תאולוגית שמטרתה להוכיח את מציאות ה', משום שהבעיה הזו לא העסיקה את אנשי התקופה. בני אדם ראו התגלות של א-לוקות, נקודה. במציאות שכזו, שההתגלות היא חוויה קיומית ומיידית, מי יכול להכחיש אותה?

זו אגב הסיבה שהתופעה הנקראת עבודה זרה התרחשה רק בתקופה ההיא של ההתגלות, משום שבאותו הזמן כולם ראו. היו שזכו לראות באמת, והיו שראו בטעות. לא תמיד שמים לב לעובדה המדהימה הזאת: בתקופת הנביאים המקרא מלא באזהרות על עבודה זרה, ואילו בזמן התנאים – רק כמה מאות שנים אחר כך – יש שתיקה סביב הנושא. מלבד במקומות יחידים הדיבור האינטנסיבי על עבודה זרה בתנ"ך מפנה את מקומו בחז"ל לעיסוק במינות ואפיקורסות, ולא בכדי, מפני שרק אז החלה הכפירה בהתגלות שנעלמה.

פרשני המקרא מסבירים ליהודים שחיים בעולם נטול התגלות את משמעות דברי הנבואה הלא מובנים, דברים שהיו מובנים לאבותיהם העבריים שחיו בזמן ההתגלות

ההשלכות האוניברסליות של תום הנבואה

סיום הנבואה השפיע על העולם כולו. המין האנושי חווה מהפכה תפיסתית אוניברסלית אשר שינתה את אופן מחשבתו ואפשרה את הופעתן של השקפות חדשות ברחבי העולם במקביל: קונפוציוס, בודהה והטאואיזם במזרח, והופעת הפילוסופים היוונים הראשונים במערב (את התופעה הזו – מהפכה חשיבתית מנטלית ששטפה את העולם באותה תקופה והייתה בעלת דפוס דומה למרות התרחשותה במרחבים גאוגרפיים שונים ונטולי תקשורת ישירה ורציפה – זיהה גם הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס, וכינה אותה 'עידן הציר". ה"ע).

עם זאת הפסקת הנבואה באה לידי ביטוי באופן שונה אצל אומות העולם ואצל עם ישראל. באומות העולם הייתה התגובה על הפסקת הנבואה סיום עידן המיתולוגיה ומעבר לעידן הפילוסופיה. לא מרבים לדבר על כך, אך בימי קדם פעלו גם באומות העולם נביאים כחלק מתופעת העבודה זרה, שהייתה זרה לישראל, אך לא לאומות העולם. על רקע ההבנה המונותאיסטית שהקב"ה ברא את העולם כולו ואכפת לו מכל בריותיו, כולל מהגויים (ולא רק מעם ישראל, כפי שחושבים לעתים בחוגים דתיים מסוימים), ועל רקע העובדה שהנבואה מתעסקת בהיסטוריה של העולם הזה, יש לדעת שלכל אומה ואומה יש משמעות נבואית להיסטוריה הייחודית שלה, כלומר נבואה המלמדת על רצון הבורא לגביה, וצמחו מתוכה נביאים שידעו זאת.

בעקבות בקשתו של משה רבנו (ברכות ז ע"א) פסקה הנבואה באומות העולם זמן רב לפני שפסקה בעם ישראל. בכל זאת השתמרו אצל עמי קדם אגדות ומסורות נבואיות שכונו 'מיתולוגיות'. למרות היעדר הנבואה אצלם הבינו חכמי האומות את המשמעות הנבואית הנסתרת הטמונה בחוכמת המיתולוגיה כל עוד חיו בתקופת ההתגלות. עם הפסקת ההתגלות אבדה מהם ההבנה של אותה חוכמה. רק בעידן המודרני, בין השאר הודות לפרויד, מתחילים לגלות חוכמה – אומנם טמאה – בדברים שמסרו נביאי האומות.

כל תרבות הגיבה על חוסר ההבנה הזה לפי דרכה: במזרח הרחוק הייתה ההתנגדות כלפי מסורות העבר מרוככת למדי, משום שהתופעה המקבילה שלהם לנבואה הייתה עשירה מאוד, ועוד המשיכו לפעֵם בהם שרידים ורושם של ההתגלות. ערכים רבים השייכים לתקופת התגלות הבורא נשמרו בזיכרון של אותן התרבויות. לעומתם בעולם המערבי, שהתופעה המקבילה אצלו לנבואה הייתה דלה יותר, היה המעבר בין התקופות חד יותר, ותהליך ההתנגדות והכפירה התרחש בעוצמה רבה.

המסקנות שהפיקו מהמיתולוגיה חכמי האומות בעולם המערבי – ובפרט היוונים – נראו בעיניהם אינפנטיליות ופרימיטיביות. כתוצאה מכך הם הסיקו שמעולם לא הייתה התגלות רצינית של הא-לוקות. מסקנה זו הובילה בתורה לאכזבה, לייאוש ולחוסר רצון לשמוע על כל רוחניות שמקורה מחוץ למצפון האנושי. וכך במקום לשאוב ממסורות הקדמונים את התשובות על השאלות הקיומיות המעסיקות אותו בדבר הגורל ומשמעות הקיום, החל האדם לתור בתוך תוכי נפשו ושכלו אחר תשובות.

זהו הרגע ההיסטורי שבו ייסד האדם את חוכמת הפילוסופיה. זוהי חוכמה שהספק מאפיין אותה: היא שואלת שאלות טובות מאוד, אך עונה לעצמה את התשובות, מכיוון שבמהותה היא כופרת בכל התגלות שהיא, ולכן משמשת הפילוסופיה גם בסיס לכפירה ולאתאיזם המודרני. אם כן, עם תום העידן הנבואי החל העידן הפילוסופי.

עם ישראל, על רקע המעבר שטלטל את העולם הגדול, נשאר ברובו נאמן למסורות הנבואיות שלו דרך התורה שבעל פה שמסרו חז"ל. עם זאת הפסקת הנבואה השפיעה גם על היהודים: היא הובילה להתפצלות ביחסו לנבואה, ודבר הוליד שני זרמים בעם ישראל: הפשטנים והמקובלים. זרם הפשטנים, כפי שראינו, ניסה לפרש את סיפורי הנבואה דרך הכלים שנותרו בידיו – כלי השכל האנושי. בדומה לשאר התאולוגים הדתיים ברחבי העולם, הוא כשל בהבנת המשמעות הנבואית, משום שלא השכיל להבין שעברנו לעידן אחר ודברי התנ"ך הפכו סתומים לשכל האנושי.

המקובלים לעומתם, שהיו תלמידי הנביאים, קיבלו במסורת, דרך רב לתלמיד, את המפתחות להבנת המשמעות הנבואית של לשון הקודש – שהיא שפת ההתגלות – ומתוך כך להבין מהו רצון הבורא מעולמו גם לאחר סיום הנבואה. כאשר אנחנו מדברים על חוכמת הקבלה חשוב לזכור שגם חכמי הגמרא והמדרש, כדוגמת ר' עקיבא, ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי, מעבר להיותם תנאים, היו מקובלים בעצמם.

כעת אנו יכולים לענות על שאלה נוספת הקשורה לנושא: מדוע בכלל אנו זקוקים למפרשים? כדי לשחזר את המשמעות הנבואית בעולם נטול נבואה מסרו המקובלים מדרשים על המקרא. אם בנסתר, למשל בספר הזוהר ובאותיות דרבי עקיבא, ואם בנגלה, למשל במדרש רבה, מדרש תנחומא והמדרשים בגמרא. בהמשך, כאשר גם דברי המדרש נעשו סתומים, הופיעו הפותרים, ולאחריהם המפרשים –ובראשם רש"י, גדול פרשני המקרא – והסבירו את דברי המדרש ליהודים בתקופתם. במילים אחרות, פרשני המקרא מסבירים ליהודים שחיים בעולם נטול התגלות את משמעות דברי הנבואה הלא מובנים, דברים שהיו מובנים לאבותיהם העבריים שחיו בזמן ההתגלות.

אם נסכם את הדברים, נוכל לומר כך: קשיים רבים עומדים כמחסום בפני האמונה במסורת ישראל כיום. המרכזי שבהם, הקשור לנושא ההתגלות, נוצר בעקבות דיסוננס קיומי בין מסורת הטוענת שהיא מבוססת על נבואה, ובין העובדה הפשוטה שהמציאות הטבעית מורה את ההפך: אנו חיים בעולם של היעדר התגלות נבואית.

מצב זה, בתוספת התפיסה המוטעית שההתגלות היא תופעה עברית נקודתית המציבה את עם ישראל בדד באמונתו אל מול שאר האנושות, מוביל באופן טבעי למחשבה שההתגלות הנבואית לא התרחשה מעולם. לעומת זאת התייחסות אל ההתגלות כאל מאורע אוניברסלי והיסטורי שהתרחש בכלל המין האנושי ונפסק, אך נמשך באמצעות המסורת והזיכרון דרך המדרש, הפרשנים, והמקובלים, מסייעת להסיר רבים מן הקשיים הללו.

 

 

לשמיעת הקלטות שיעורים של מניטו בעברית במגוון נושאים חפשו 'מכון מניטו' ברשת