את היום הזה אני זוכר ממש כמו יום האתמול. בשיעור א' הייתי, בן ישיבה צעיר שעושה את צעדיו הראשונים בעולם התורה, מגלה בכל יום עולמות חדשים ונסתרים שאיש לא טרח לספר עד אז על קיומם, מגלה טעם של דבש חדש שאת מתיקותו לא הכרתי לפני כן.
כמנהגם של בני שיעור א' משוטט הייתי בעיניי בין מדפי הספרים, מגלה בכל יום שמות חדשים של ספרים, עולמות של מחברים, גדולי ישראל מדורות קדמוניים. באותו יום נחו עיניי על ספר גדול ממדים, אחד מעשרה כרכים זהים בצורתם. נטלתיו בידי, והנה טורים טורים של שורות, מילים ואותיות, ראשי תיבות, הפניות ומקורות. שמו של הספר 'שאלות ותשובות יביע אומר חלק א', ומחברו הרב עובדיה יוסף.
אני מכיר אותו, חשבתי לעצמי. לקחתי את הספר למקומי ועלעלתי בדפיו. את שכתוב איני זוכר, את התדהמה שאחזה בי – זוכר אני גם זוכר. אני מביט במאות המקורות המשובצים בכל שאלה ושאלה, את הרגש החם, הגאונות והפשטות הניבטת מכל תשובה ותשובה. אם כבר יצא הכרך העשירי, מתי אפוא נכתב הכרך הראשון?
הרב עובדיה (אז) עודנו חי, אני מהרהר לעצמי. חי ממש בינינו, ואת הספר שאני אוחז בידי הוא הוציא בטרם מלאו לו 25 שנים, ומי יודע, באמת מי יודע, כמה תורה הוא יודע היום. ידעתי את שמו של הרב, אבל איש לא טרח לספר לי מעולם שהוא באמת אדם גדול, ענק בתורה. דפדפתי בין הכרכים, בין השאלות שעוסקות בכל נושא שהוא בהלכה ברוחב דעת ובהיקף ידע שנראה כאילו לקוח מעולם אחר, מדורות אחרים, ממש מסיפורי הצדיקים של פעם.
אל תחשבו חלילה שלא ידעתי כי הוא קיים. אין אדם מישראל שלא הכיר את שמו של הרב עובדיה ואת תמונתו, לבוש בבגדי הראשון לציון, עוטה מגבעת מעוגלת, חבוש במשקפי שמש. את דמותו ופרצופו הכרתי מילדות, אך הכרתי אותו בדיוק כפי שהתקשורת רצתה שאכיר אותו: כליצן בלבוש באבא, מתקיף מדי פעם בשבט לשונו העילגת את החילונים, מושא ללעג ולקלס ואורח קבוע בתוכניות סאטירה, פוליטיקאי עם הארץ בכסות של רב. המשכתי לקרוא בספר שלפניי. את הכתוב לא הבנתי, אך הבושה שאחזה בי חלחלה היטב לתוך קרביי
נפעמתי ובעיקר התביישתי: כל ימי גדלתי בחברה דתית. למדתי בבית ספר תורני ובישיבה תיכונית ידועה. בבית הכנסת, ביישוב הידוע שגדלתי בו, לא שמעתי מעולם את שמו או את שמעו, גם מיוצאי עדות המזרח שפקדו אותו. בספריית בית הכנסת לא ניתנה לספריו דריסת רגל. זה ממש לא היה בכוונה, אני מניח, אלא פשוט ככה היה.
איני זוכר שהמחנכים שלי בישיבה התיכונית הזכירו פעם אחת את שמו, שלא לומר ציטטו דבר או פסק הלכה בשם אומרו. ולא רק שם, גם הר"מים שלי בישיבה הגבוהה שבה למדתי ובישיבה הגבוהה שאליה עברתי לאחר מכן לא ציטטו את דבריו ולו פעם אחת בשום שיעור שאני זוכר שקיבלתי מפיהם. גם זה לא היה בכוונה, אני מניח, אלא פשוט ככה היה, ושיעוריהם, כמנהג הישיבות, עסקו בעיון ובפלפול הסוגיה, ולאו בלימוד הסוגיה אליבא דהלכתא.
אל תחשבו חלילה שלא ידעתי כי הוא קיים. אין אדם מישראל שלא הכיר את שמו של הרב עובדיה ואת תמונתו, לבוש בבגדי הראשון לציון, עוטה מגבעת מעוגלת, חבוש במשקפי שמש. את דמותו ופרצופו הכרתי מילדות, אך הכרתי אותו בדיוק כפי שהתקשורת רצתה שאכיר אותו: כליצן בלבוש באבא, מתקיף מדי פעם בשבט לשונו העילגת את החילונים, מושא ללעג ולקלס ואורח קבוע בתוכניות סאטירה, פוליטיקאי עם הארץ בכסות של רב. המשכתי לקרוא בספר שלפניי. את הכתוב לא הבנתי, אך הבושה שאחזה בי חלחלה היטב לתוך קרביי.
שנים חלפו. את הבושה שכחתי, ולתורתו של הרב יוסף לא שבתי. עד אותו היום שבו לגמרי במקרה נקלעתי לביתו של חכם עובדיה יוסף. איש זקן שימשתי, בן גילו של הרב, חברים היו בצעירותם. גם כאשר הזדקנו שניהם, הזקן והחכם, שמר החכם הגדול חיבה לזקן הירושלמי, זכר לו את הימים שאירח אותו בביתו הקטנטן בכיכר הדווידקה, שבו הניח מעט ראשו בין שיעור לשיעור. הקשיש הביאני לבית הרב, ועימו נכנסתי אל הקודש פנימה. בזכותו קיבלני הרב במאור פנים, בברכה ובסטירת הלחי המפורסמת.
הסתירה הייתה מצלצלת, כפשוטו וכמדרשו. הרב החטיף, וכוחו היה באמת רב. "אורך ימים בימינה", אמר והעניק שלוש סטירות מצלצלות בלחי ימין, "בשמאלה עושר וכבוד", השלים את הפסוק בשלוש נוספות, הפעם על הלחי השנייה, וכאילו כדי להשלים את הכאב צבט בכל לחי בכוח רב והעניק לי את ספרו עם הקדשה בכתב ידו, 'ענף עץ אבות' על פרקי אבות.
הסטירה הזו הכילה את כל מה הייתי צריך כדי להתעורר, לכאוב את הניתוק המדומה בין התורה 'שלנו' לתורה 'שלהם', לכאוב ולכעוס על נתק של שנים ארוכות מתורתם של חכמי ספרד, מרוקו ובבל, מתורתו של חכם עוזיאל, חכם עובדיה הדאיה, חכם עובדיה יוסף, חכם מרדכי אליהו, הרב משאש וחכמים רבים נוספים.
רק בהלוויה הגדולה והבלתי נשכחת נזכרנו להיפרד בכאב ממי שעימו כמעט לא נפגשנו. צדק מי שאמר כי באותה מידה שהיה הרב עובדיה למנהיגה של ש"ס, היה יכול להיות בקלות מנהיגה הרוחני הלכתי של הציונות הדתית – גדול תורה, אוהב התורה, העם והארץ, מכיר בחשיבותה של המדינה, אוהב ומקרב את חיילי צה"ל, מתיר עגונות ונוקט דכוחא דהיתרא עדיף.
אילו הוכשרו הלבבות, יכלו בקלות רבה לחיות בכפיפה רוחנית הלכתית ופוליטית אחת גדולה ומאוחדת בני הציונות הדתית חבושי הכיפות הסרוגות עם בני עדות המזרח שמטילים כעת את אותיות ש"ס לתוך הקלפי. אילו הוכשרו הלבבות בזמן, לא היו קמות ישיבות 'שלנו' וישיבות 'שלהם'.
את כאב הפירוד המדומה בין הציבור המזרחי-מסורתי, שגידל והחיה הרב עובדיה, לבין בני הציונות הדתית אנו סובלים עד היום, בחומות דמיוניות שעומדות בין שני ציבורים דומים במהותם להפליא. עד שיפוח היום ונסו הצללים המדומים, יחיו, ילמדו וישקדו יחדיו בחברותא בני ישיבות על תורה אחת, גדולה ומאוחדת, שבה חברים מקשיבים תלמידי הראי"ה קוק עם תלמידי הרב עובדיה, זקני הציונות הדתית סביב שולחן אחד עם מועצת החכמים, תורת אשכנז עם ספרד, תורת ארץ ישראל המעמיקה והגואלת עם תורתו של סיני.
