שלוש הערות לקראת הבחירות החמישיות בארבע השנים האחרונות
- תמיד היו במדינת ישראל גושים, אבל הסיטואציה הפוליטית הנוכחית ללא ספק מוקצנת, שלא לומר חסרת תקדים. הבחירות האלה הן לפני הכול בחירות בין גושים. נכון שבסוף בפוליטיקה הכול יכול לקרות, ובכל זאת העצים הגבוהים שטיפסו עליהם ראשי המפלגות נראים לא רק גבוהים מתמיד אלא שכל אחד מהם ממש עשה מאמצים לאורך מערכות הבחירות החוזרות לבעוט בעוט היטב בסולם שהיה לו.
גנץ, לפיד וליברמן מצהירים שוב ושוב שלעולם לא יישברו ולא יקימו ממשלה עם הליכוד. כן, הם אומרים נתניהו, אבל בסוף זאת המציאות: משמעת גושים מחמירה במיוחד. זאת הפכה להבטחת הבחירות המקודשת ביותר. בהקשר הזה קצת אירוני לחשוב על העובדה שמי שדווקא כן עשוי להקים ממשלת אחדות הוא דווקא נתניהו, האיש שלפי השמאל הוא אבי הפילוג כאן. אבל נניח לזה. עובדה היא שמעולם לא היו כאן גושים מובהקים כל כך. הפאזל בסבב הזה קשיח מאי-פעם.
עכשיו תסתכלו על הגושים האלה רגע בעיניים. אתם מכירים אותם היטב, אבל זה חשוב.
גוש 1 (שאתם עצמכם תיתנו לו את השם):
הליכוד
הציונות הדתית
ש"ס
יהדות התורה
גוש 2 (שאתם עצמכם תיתנו לו את השם):
יש עתיד
המחנה הממלכתי
ישראל ביתנו
מרצ
העבודה
רע"ם
חד"ש-תע"ל
אלו הגושים שיכולים להקים ממשלה. אין אפשרויות אחרות. וגם אם יש, בשלב הזה הן לא רלוונטיות. עכשיו תכלס כבר לא צריך להוסיף שוב דבר. המבט בגושים האלה שמתעקשים להישאר גושים אומר הכול. תסתכלו שוב על הרשימה הבלתי נתפסת הזאת של גוש 2. יש כאן מאבק פשוט וזועק בין אנשי המדינה היהודית לממשלת כל אזרחיה. לפני האידאולוגיה המוצהרת, אפילו רק טכנית-פוליטית.
לכן במערכת הבחירות הזאת, הרבה לפני שאנחנו שואלים את עצמנו לאיזו מפלגה אנחנו רוצים להצביע, חשוב לשאול באיזה גוש אנחנו רוצים את הקול שלנו.
מה שהיה בעבר הלא רחוק מעומעם מעט, נהיה פשוט ובהיר. על השאלה הטובה איך יכול להיות שיש בגוש של ממשלת כל אזרחיה חברי כנסת ציונים ויהודים ואפילו דתיים לכל הדעות, צריך וחשוב לענות. אבל כדאי לעשות את זה אחרי הבחירות. ברור שחלק גדול מחברי הכנסת בגוש הזה אינם מעוניינים במדינת אזרחיה מלכתחילה, אבל התשקיף הפוליטי מראה שהם בכל זאת מוצאים את עצמם בגוש הזה.
מי שעוקב יכול לשמוע לא מעט פודקאסטים ודיונים בשמאל סביב התהייה כיצד הוא מצא את עצמו בלי שרצה תולה את כוחותיו ותקוותיו בערבים אנטי-ציוניים בעליל. התשקיף הפוליטי הזה הכרחי לבירור לקראת החינוך וההכנה של הדור הבא של מדינת ישראל, אבל בשלב הזה, לפני כל הניתוחים, הוא צריך לפחות להספיק כדי להבין שמשהו כאן ברח.
יש לא מעט חילונים ציונים שהניסו את עצמם מהמחנה הזה כי התעשתו וראו את התמונה הזאת של מציאות שיש בה תפיסת עולם ששומטת את הקרקע מתחת לחזון הציוני. למרות חילוקי הדעות חייב כל ציוני, דתי או חילוני, לוודא שהמדינה שלנו לא הופכת למדינת כל אזרחיה. אחים מכל קצות הציונות הדתית – מהגוש, הקיבוץ הדתי, ליברלים יותר ופחות. אתם לא יכולים להיות בגוש שמלכתחילה מתכוון לבנות כאן מממשלת כל אזרחיה. מקומכם בגוש המדינה היהודית. את הוויכוחים נמשיך אחר כך. אנחנו ביחד במטרה הזאת.
- זה בלוף
לכן לחלק קל פשוט לברוח לאיילת שקד. סוג של פתק לבן. רצון שלא להכריע. אבל האמת היא שיש כאן הכרעה. כשהשמאל עושה הכול כדי למשוך אליה קולות זה אומר הכול.
אבל בואו נדבר לרגע על אחריות לאומית. הנה מה שאמרה כאן איילת שקד בסוף תשע"ט על מצב הפוך, שבו עוצמה יהודית הייתה מחוץ לאיחוד וממילא מתחת לאחוז החסימה בסקרים. זאת השאלה ששאלנו אותה אז:
לאחר מעשה, גם אם עוצמה יהודית אשמה בכך שלא התחברה איתכם, למה לא לעזור לה כעת לעבור את אחוז החסימה?
זאת התשובה שנתנה שקד: "כי זה בלוף. מפלגה שלא עוברת בסקרים את אחוז החסימה אין שום סיכוי שביום הבחירות, שבו תמיד נשאבים קולות למפלגות הגדולות, היא תעבור את אחוז החסימה. זה פשוט לא קיים. תיקח ציטוטים שלהם לאורך כל ההיסטוריה ותראה שהם תמיד אומרים את אותו בלוף, כאילו עוד רגע הם עוברים".
עוד לפני הערכים בכל הקשור לאיילת שקד ולבית היהודי, מבחן האחריות הלאומית לא עובר כאן טוב בכלל. וזה חלק מהמבחן שלנו בקלפי: אחריות לאומית.
- מה יהיה על האחדות בעם?
עד מתי נתגושש כאן? כמה אפשר לריב, ומתי לעזאזל יחזור הצירוף 'ממשלת אחדות' להיות ברכה פוליטית? כידוע, ביהדות יש שני סוגי אחדות. ספר הזהר אומר שיש חיבור שלילי שמתחיל באיחוד וטשטוש ומסתיים בפירוד, ולקדושה לעומת זאת יש דרך אחרת לעשות אחדות – שרי בפירודא וסיים באיחודה – כלשונו. מתחילים בבירור, בפירוד שלא מטשטש, ומתוכו נוצרת אחדות.
המדינה היהודית עוברת בירור חיוני לזהותה. האם היא מסוגלת לעמוד על יהדותה ועל שהבית הלאומי שנבנה כאן נועד ליהודים בלבד, ויודע לקבל אורחים בתנאים הנכונים, או שמא מדובר במדינה מתבוללת חלילה.
העם היהודי עסוק בבירור הזה בשנים האחרונות. האגף שמדבר גבוהה גבוהה על אחדות ושוויון מוצא את עצמו עושה את מעשה הפירוד הגדול ביותר: לא רק מבטל את האגף היהודי השני אלא אף מחבר אליו כוחות חיצוניים כדי להכריעו.
ההכרעה בבחירות הקרובות עוסקת בבירור חשוב, ומתוכו יגיע חיבור גדול גם לשאר חלקי העם. היהודים מתווכחים, וזה בסדר, אבל היהדות חייבת לנצח. משם תגיע גם אחדותם.
