בגיליון הקודם (868, בראשית) פורסמה בעלון זה הכתבה 'מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות'. לצערי נפלו בכתבה כמה טעויות אשר עלולות לעשות על הקוראים רושם שגוי בנוגע למחקר המדובר ובנוגע לקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. קראתי את המאמר המדובר של ד"ר סולינס ואת המאמר שנגדו יצא, ואבקש לתקן שגיאות אלו.
- מתודות המחקר שנקט סולינס מטילות צל על היכולת להסיק מהן על השפעת טיפולי המרה על אובדנות, לכל כיוון, וראוי שנביא זאת לשיפוט הקוראים.
מחקר מקיף קודם בחן 1,518 לה"ב (לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים) במגוון נושאי בריאות ואורח חיים, ובהם הנושאים הנפרדים של הליכה לטיפול המרה ושל אובדנות. במאמר שפרסם ד"ר בלוזניץ' (עם כמה שותפים, ובהם אחד מעורכי המחקר) נסקרו נתוני המחקר ונמצא מתאם גבוה בין מי שעברו טיפול המרה ובין גילוי אובדנות במהלך חייהם.
ד"ר סולינס ביקש לשפוך אור על המתאם ולבדוק את סדר הזמנים בין ההליכה לטיפול ההמרה ובין גילוי האובדנות, נתון שלא נשאל ישירות במחקר. הוא ניתח את נתוני המחקר הגולמיים, שלף את הגיל שבו החלו הנבדקים בטיפולי ההמרה והשווה לגיל שבו נבדקים דיווחו על גילויי אובדנות ראשונים. סולינס חילק את הנבדקים שעברו טיפולי המרה וגילו נטייה לאובדנות לשתי קבוצות: מי שגילוי האובדנות הראשוני שלהם קדם לטיפולים ומי שהאובדנות שלהם התבטאה בגיל שבו עברו טיפול המרה או לאחריו.
למרבה התמיהה בחר סולינס להשוות את האובדנות בלי להתחשב בנתוני הגיל השונים. הגיל הממוצע שבו הלכו הנבדקים לטיפול המרה הוא 24, אך סולינס השווה את מי שגילו אובדנות לראשונה לאחר הטיפול, כלומר בממוצע לאחר גיל 24, לשיעורי האובדנות של כלל הקבוצה שלא עברה טיפול המרה. כלומר, בהנחה (המגובה במחקרים נוספים) כי רבים מקרב גילויי האובדנות בקרב לה"ב החלו להתבטא כבר בגיל ההתבגרות, מובן מאליו שככל שגיל ההליכה לטיפולי המרה מבוגר יותר, כך האחוז של המגלים נטיות אובדניות לראשונה רק לאחר הטיפול יהיה נמוך יותר.
- הכתבה עצמה כללה שגיאות נוספות. נטען שסולינס "הוכיח במחקרו כי הקשר הסיבתי שהוצג במחקר (של בלוזניץ') היה מוטה". ואולם בלוזניץ' הקפיד במאמרו על ניסוח אקדמי של בדיקת מתאם בלי הטעיה של קשר סיבתי. גם סולינס לא תקף אותו על כך. בדיון הודה כתב עולם קטן שלא קרא את מאמרו של בלוזניץ'.
- נכתב: "למעשה, לפי סולינס, החוויות האובדניות הן שגרמו למטופלים לפנות לטיפולי המרה ולא ההפך". משפט השערתי זה כלל אינו מופיע אצל סולינס אשר לנבדקים המדוברים, וממילא לא יכול היה להיכתב, שכן לסולינס לא הייתה גישה לנבדקים, והמחקר המקיף לא שאל אותם זאת.
- מספר המטופלים שאת נתוניהם ניתח סולינס הוא 106 בלבד, ולא 1,518. המספר הגבוה הוא מספר כלל הלה"ב שנבדקו במחקר המקיף, ומתוכם רק 7% עברו טיפולי המרה.
- הכתבה הטעתה את הקוראים לחשוב שסולינס טען שיש מתאם נמוך בין טיפול המרה ובין כל סוג אובדנות. סולינס כתב במפורש כי המתאם הנמוך נוגע רק למי שדיווחו על גילוי אובדנות יחיד במהלך חייהם. גילוי יחיד זה פשוט התבטא לרוב לפני הטיפולים (שהחלו בממוצע בגיל 24). לעומת זאת, כפי שכתב ד"ר סולינס בממצאיו בפירוש המחקר, בקרב הקבוצה שדיווחה על גילויי אובדנות מתמשכים – רוב המדווחים על מחשבות אובדניות – לא נמצא נתון מובהק המלמד על יחס אובדנות נמוך לאחר טיפול ההמרה.
- אסיים דבריי בנוגע למסגור הכתבה. בעמוד השער ובכותרת המשנה נכתב "זהו המחקר שארגוני הלהט"ב ינסו להסתיר, כי הוא פשוט לא משרת את האג'נדה שלהם". זאת אף על פי שבגוף הכתבה לא הובאה כל דוגמה למקרה שבו ארגוני להט"ב ביקשו לגנוז מחקר ש"לא התאים לאג'נדה".
- כעובד בארגון להט"ב אעיד כי מעולם לא נתקלתי בניסיון הסתרת מידע כזה. ההפך הוא הנכון. אני ושאר העובדים מאמינים בהפצת ידע אמין ומחקרים וכן במפגש עם אנשים ועם מומחים ללימוד כל נושא, ללא הסתרה או בחירה סלקטיבית של מקורות מידע. את המחקרים של בלוזניץ' ושל סולינס קראתי ללא סינון מקדים לפי האג'נדה שלהם, והצטערתי על מתודת המחקר הבעייתית של סולינס דווקא בגלל ניסיונו להאיר זרקור על פן מעניין (שאלת 'מה קדם למה?') שאכן חסר במחקר המקורי.
אני מקווה שבעקבות הכתבה ישאפו הקוראים לחפש וללמוד עוד על הקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. יש היום מספר רב של מחקרים אמינים בנושא, וכן יש להט"ב שעברו טיפולי המרה ומדברים עליהם בפתיחות, וסיפורי רבים מהם נמצאים במרכז למאבק בהמרה. אני מקווה שעלון זה ישמש במה לפרסום עוד מחקרים בנושא חשוב זה, גם כאשר ממצאיהם לא בהכרח "ישרתו אג'נדה" מסוימת.
הכתבה הטעתה את הקוראים לחשוב שסולינס טען שיש מתאם נמוך בין טיפול המרה ובין כל סוג אובדנות. סולינס כתב במפורש כי המתאם הנמוך נוגע רק למי שדיווחו על גילוי אובדנות יחיד במהלך חייהם
דיוקים לדיוקים
אליהו גליל
לפני התגובה הפרטנית אני מבקש להדגיש שטיפולי המרה הם נושא רגיש שיש לו השפעה על חיי אדם. מחד גיסא הפחד לנפשות אלו שנטייתם המינית נמצאת בקונפליקט חמור עם זהותם הדתית גוזר זהירות רבה ואולי אפילו שתיקה, ומאידך גיסא דווקא הרצון לסייע להם מצריך חשיפה וקידום של כל אופק טיפולי חדש, גם אם הוא חלקי או ניסיוני. רצון חיובי זה הוא שהניע את פרסום מחקרו יוצא הדופן של סולינס בכתבה בגיליון הקודם, מחקר שמבקש לתקן נרטיב מוטעה בדבר היחס שבין טיפולי המרה ואובדנות.
- אם יש שגיאה במתודולוגיה של סולינס, כטענת המגיב, הרי שעליו לבוא בטענות לעורכי כתב העת המדעי שבו התפרסמו הדברים, כתב עת שהמאמרים שמתפרסמים בו עומדים בביקורת עמיתים, שקוראים את המאמר לפני פרסומו ומצביעים על שגיאות אפשריות שדורשות תיקון.
- אף שבמחקר שאינו מחקר התערבותי אפשר להצביע על מתאם ולא על קשר סיבתי, סולינס הציג את מחקרו של בלוזניץ' כמצביע על קשר סיבתי (Blosnich… concluded that SOCE “may compound or create… suicidal ideation and suicide attempts”). זו הסיבה שגם בכתבה דובר על קשר סיבתי, אך נכון היה לדייק ולדבר על מתאם. מכל מקום, המחקר של סולינס כן מבקש לשלול את ממצאיו של בלוזניץ' על היחס שבין טיפולי המרה ואובדנות באמצעות ניתוח מחודש של הנתונים ולהראות שהם מוטים.
- טעיתי. מדובר בפרשנות שלי לממצאי המחקר ולא בדברי סולינס עצמו.
- בכתבה לא נאמר ש-1,518 האנשים שנכללו במחקר היו מטופלי המרה. אותם 7% שכן עברו טיפולים הם שעמדו במוקד המחקר של בלוזניץ' שביקש לתקן סולינס.
- בכתבה הוצג הממצא הבולט של הפחתת ניסיונות התאבדות בקרב מי "שסבלו מהתנהגות אובדנית" ולא בקרב מי שדיווחו על מחשבות אובדניות.
- בכתבה הראיתי איך כל מסמך חשוב בנוגע לטיפולי ההמרה בישראל נפתח בהצהרה על האג'נדה הליברלית של כותבי המסמך, ומשום כך טענתי שהאג'נדה קודמת למדע. בנוגע לטענה בפתיחת הכתבה, "על המחקר הזה ארגוני הלהט"ב לא יספרו לכם", אני שמח לשמוע שארגוני הלהט"ב מאמינים בהפצת ידע אמין ומחקרים, אף שככל הנראה שום ארגון כזה לא הפיץ וגם לא יפיץ בעתיד את המחקר של סולינס, שהרי עמדת המוצא לדיון היא "אף אחד לא צריך המרה", כדברי שר הבריאות ניצן הורוביץ.
- בשורה התחתונה, למרות כל התיקונים והדיוקים שהציע הראל לב בתגובתו, חשוב לסכם ולומר שהמחקר של ד"ר סולינס, שהתפרסם בכתב העת המדעי 'מחקרים בהתנהגות מינית' (Archives of Sexual Behavior), מראה שטיפולי המרה עשויים להפחית ניסיונות התאבדות ב-72 עד 80 אחוזים בקרב הומוסקסואלים שסבלו מהתנהגות אובדנית לפני הטיפול.
בשורה התחתונה, למרות כל התיקונים והדיוקים שהציע הראל לב בתגובתו, חשוב לסכם ולומר שהמחקר של ד"ר סולינס, שהתפרסם בכתב העת המדעי 'מחקרים בהתנהגות מינית' (Archives of Sexual Behavior), מראה שטיפולי המרה עשויים להפחית ניסיונות התאבדות ב-72 עד 80 אחוזים בקרב הומוסקסואלים שסבלו מהתנהגות אובדנית לפני הטיפול
האג'נדה של עולם קטן בסוגיות הלהט"ב
מערכת
נכתוב שוב את אשר כתבנו כאן לא מעט פעמים בעבר. עולם קטן הוא לא עיתון מהאו"ם. נקודת המוצא המוסרית היא תורת ישראל, ולפיכך אנחנו משתדלים לעורר דיונים ולתת במה במנעד רחב ככל האפשר. משכב זכור הוא מעשה שלפי תורת ישראל כלול באיסורי עריות, שהם בחומרת 'ייהרג ואל יעבור'. מנקודת המוצא המוסרית הזאת, שהתורה גזרה עלינו שמדובר במעשה לא מוסרי (תועבה, כלשון התורה וחז"ל), אפשר וגם חובה עלינו ללמוד כיצד יש להתמודד עם נטיות מיניות הפוכות. בניגוד לכל הניסיון ליצור תמונת דתית סובלנית כביכול, אין ולו רב אחד שלא יעמוד מאחורי איסור התורה הזה והעמדה המוסרית שהתורה הציבה בנושא.
אנחנו משתדלים להדגיש כאן שוב ושוב את ההבחנה העמוקה בין אמפתיה מוחלטת ואהבה ללא תנאי כלפי כל יהודי ומתמודד בעל נטיות מיניות הפוכות לבין מאבק בתרבות הלהט"בית.
אכן, עולם קטן ימשיך לתעדף פרסום של מחקרים וכלים מדעיים שמסייעים למתמודדים לעשות שינויים כאלה ואחרים בנטייתם המינית כדי לפתוח להם את מרחב הבחירה החופשית שניטלת מהם בתקשורת הכללית
אין לנו דעה מוצקה וגם לא אג'נדה מוצקה על יעילות טיפולים פסיכולוגיים בשינוי נטייה מינית, ובכל זאת ברור שחברה שמוסר היהדות הוא נר לרגליה תחפש דרכים מדעיות לשנות את הנטייה המינית. אם אין מחקרים וכלים מדעיים שעוזרים בכך, נישאר עם הגזרה שנתן ה'. אבל בהחלט יש לנו מוטיבציה גדולה לתת ביטוי ובמה להרבה מאוד חומר מדעי שמתפרסם מעת לעת בנושא ומאשר אפשרות לשינויים כאלה ואחרים בנטייה המינית. בטח ובטח כשכמעט כל כלי התקשורת החילוניים אימצו תרבות גויית שרואה במשכב זכור מעשה בחירי לגיטימי, ולכן מסתירה ומשתיקה דעות וידע שמאפשרים שינוי.
עולם קטן פרסם יותר מעשרה סיפורים אישיים של מתמודדים שבאמצעות תהליך נפשי אישי וטיפולי הצליחו להקים משפחות בריאות ושמחות, אך לעומת זאת בתקשורת הכללית לא תמצאו אפילו סיפור אחד שכזה. אגב, המכנה המשותף הרחב של הסיפורים שהבאנו כאן היה שכמעט כולם סיפרו על שהמשיכה כלפי בני מינם לא נמחקה כליל, אך אחרי תהליכים התמתנה דרמטית עד היעלמות כמעט מוחלטת, ובעיקר נפתחה הדלת למשיכה בעוצמה כזאת או אחרת כלפי המין השני, עד ליכולת קיום מערכות יחסים משמחות ומספקות מכל הבחינות. מדובר בתקווה שבתרבות שמנסה למנוע אותה מהמתמודדים אנחנו רואים שליחות להדגישה.
אכן, עולם קטן ימשיך לתעדף פרסום של מחקרים וכלים מדעיים שמסייעים למתמודדים לעשות שינויים כאלה ואחרים בנטייתם המינית כדי לפתוח להם את מרחב הבחירה החופשית שניטלת מהם בתקשורת הכללית.
יש מקום לדיון, אבל בהחלט כפיפות למחויבות למוסר היהודי.
