כותרות חמות :

מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות בקרב הומוסקסואלים
מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות בקרב הומוסקסואלים

מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות בקרב הומוסקסואלים

על המחקר הזה ארגוני הלהט"ב לא יספרו לכם; הוא פשוט לא משרת את האג'נדה שלהם. לכן אנחנו נעשה את זה: מחקר חדש שנכנס לקרביים הסטטיסטיים של מחקר קודם שעסק בשאלה אם טיפולי המרה מעודדים אובדנות בקרב הומוסקסואלים או לא, מגלה שלא רק שטיפולים כאלה אינם מעלים את שיעור ההתאבדות, אלא להפך, הטיפולים עשויים להפחית את האובדנות בקרב הומוסקסואלים. במילים אחרות, בניגוד למקובל במחקר, טיפולי המרה דווקא עשויים לסייע להומוסקסואלים להתמודד עם קשיים נפשיים ולהקטין את הסכנה שיתאבדו

כדי להבין את החידוש שבמחקר כדאי לחזור לנקודת ההתחלה. טיפולי המרה הם טיפולים ממגוון סוגים, לרבות טיפול שיחתי, תרופתי, התנהגותי או חינוכי, המכוונים לשינוי נטייתו המינית של אדם, ולרוב מדובר בשינוי נטייה הומוסקסואלית לנטייה הטרוסקסואלית.

טיפולי המרה אסורים על פי חוק ברוב מדינות המערב (לישראל נגיע בהמשך), אך כשמבקשים להבין למה מגלים שביסודו של דבר מדובר באיסור חוקי שמבוסס על אג'נדה ליברלית ולאו דווקא על אג'נדה מדעית. לדוגמה, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה נאמר בפה מלא: "הקונצנזוס של ארגוני בריאות ובריאות הנפש הגדולים הוא שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחד הם ביטויים נורמליים של המיניות האנושית, [ו]מאמצים לשינוי הנטייה המינית… טומנים בחובם פוטנציאל להזיק לאנשים צעירים, מאחר שהם מציגים את ההשקפה שנטייתם המינית של להט"ב היא מחלת נפש או הפרעה נפשית".

כלומר, הבעיה היסודית שבטיפולי ההמרה לפי גוף משפיע זה היא שהם חותרים בגלוי נגד התפיסה המערבית הרואה בנטיות המיניות הלא סטרייטיות נטיות לגיטימיות. במילים אחרות, עוד לפני שמדובר במאבק מדעי, המאבק המערבי נגד טיפולי ההמרה הוא מאבק נגד האי-הכרה בהומוסקסואליות כנטייה לגיטימית מצד מי שמצדדים בטיפולי ההמרה.

באופן טבעי השפעתה של האג'נדה הליברלית הולכת וגוברת גם בישראל. בנייר העמדה בנושא טיפולי המרה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל שראה אור בסוף שנת 2011 נכתב: "פסיכולוג המקבל לטיפול מטופל החש שנטייתו או התנהגותו המינית ההומוסקסואלית עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולות לגרום לניתוקו מסביבתו החברתית או התרבותית, חייב לכבד את ערכיו ואמונתו של המטופל ולנסות לעזור לו בהתאם". רק שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2014, כבר הוציאה שרת הבריאות דאז יעל גרמן אזהרה מפני טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית בהתבססה על אותו נייר עמדה עצמו, וגילתה שמאחורי האזהרה המדעית כביכול עומדת אג'נדה ליברלית כשאמרה: "נטייה מינית מטבעה איננה דבר שניתן או שצריך לשנות אותו. נטייה מינית היא חלק מזהותו של אדם ואינה נדרשת ל'טיפול' או ל'המרה'".

באמצעות ניתוח הנתונים הגולמיים, ולאחר תקנון שלהם בהתאם למידע מוקדם על מחשבות אובדניות אצל המטופלים, הראה סולינס שאין קשר סיבתי בין טיפולי המרה ובין אובדנות. למעשה, ביותר מחצי מהמקרים שבהם טיפל המחקר הקודם, המחשבות האובדניות קדמו בזמן לטיפול ההמרה

 

ב-2017 כבר ערכה גרמן, הפעם כחברת כנסת, ניסיון נפל לחוקק חוק האוסר להציע טיפולי המרה לקטינים, וגם הפעם חשפה את הקלפים כשאמרה: "הדת גרמה לכך שמתייחסים להומוסקסואלים כדבר חריג שיש לשנות. הגיע הזמן להבין שזה דבר נורמלי לחלוטין", וגילתה שמדובר למעשה בחוק מונחה אג'נדה. אין פלא שבאותה תקופה הוכתרה גרמן לחברת הכנסת במקום השני במדד דירוג פעילותם הפרלמנטרית של חברי הכנסת ה-20 למען הקהילה הגאה.

בשנה האחרונה הלך משרד החינוך צעד אחד קדימה נגד טיפולי ההמרה, ובחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שפורסם בפברואר 2022 נכתב כך: "משרד הבריאות מתנגד להנחת היסוד שמצויה בבסיס טיפולי המרה, לפיה נטייה מינית או זהות מגדרית (זו או אחרת) של אדם מהווה בעיה רפואית גופנית או נפשית המצריכה התערבות או טיפול", ולכן "משרד הבריאות אינו מכיר בטיפולי המרה ואינו רואה בהם טיפול רפואי או נפשי לגיטימי או מקובל".

במעמד הצגת החוזר מסר שר הבריאות ניצן הורוביץ, בעצמו הומוסקסואל מוצהר: "אף אחד לא צריך המרה. לסביות, הומואים, טרנסים וסטרייטים – אתם טובים ויפים בדיוק כמו שאתם". לפיכך אסר משרד הבריאות מתן טיפולי המרה וקבע שרופאים או מטפלים שיציעו טיפול המרה יהיו חשופים לסנקציות, לרבות שלילת רישיונם המקצועי.

אכן, לצד הטיעונים הליברליים נגד טיפולי ההמרה יש גם טיעונים מדעיים. במחקר נטען שטיפולי המרה אינם מדעיים, אינם יעילים ואף עלולים להזיק למטופלים, בין היתר משום שהם מציגים "את חוסר היכולת לשינוי הנטייה האישית ככישלון אישי ומוסרי", כפי שנכתב באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה.

גם אנשי משרד הבריאות, לאחר שהציבו את האג'נדה הליברלית בראש, התפנו להוסיף ולומר: "אין עדויות מחקריות מקובלות להצלחת שיטה כלשהי לשינוי זהות מגדרית ונטייתו המינית של האדם", ולא עוד אלא: "קיימות עדויות רבות לכך שטיפולי המרה עלולים להיות מסוכנים ולגרום נזק לפרט ובעיקר לילדים ולמתבגרים, שעיקרן הפרעות פסיכיאטריות קשות".

לצד טענות אלו יש גם מחקרים שטענו שטיפולי המרה מעלים את שיעור האובדנות בקרב הומוסקסואלים שעברו טיפולים, ואת זה ביקש לבדוק ד"ר דונלד פול סולינס מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה הקתולית של אמריקה, וושינגטון.

ד"ר סולינס, שאינו חושש לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, ובהם שאלת היחס להפלות בארצות הברית, השפעת גירושין על ילדים, הקשר בין ניצול ילדים בידי כמרים והומוסקסואליות מודחקת בכנסייה הקתולית בעשורים האחרונים, החליט לבדוק לעומק מחקר קודם שקבע שטיפולי המרה מגדילים את הסיכוי להתאבדות, וגילה שמדובר בטעות מחקרית.

במאמר שכותרתו "טיפולי המרה אינם מגבירים אובדנות: תיקון של נרטיב מחקרי מוטעה" (Sexual Orientation Change Efforts Do Not Increase Suicide: Correcting a False Research Narrative) בדק סולינס מחקר של חוקר קודם, ששמו בלוזניץ' (Blosnich), שטען שיש קשר ישיר בין טיפולי המרה ובין אובדנות בקרב מטופלים.

במאמר, שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת המדעי 'מחקרים בהתנהגות מינית' (Archives of Sexual Behavior), במת הפרסום הרשמית של האקדמיה הבינלאומית למחקרי מיניות (IA SR), ביקש סולינס לבדוק מה קדם למה, האובדנות או טיפולי ההמרה, זאת אומרת אם המטופלים שהגיעו לטיפולי המרה סבלו מרקע נפשי בעייתי וממחשבות אובדניות עוד לפני הטיפול או שהטיפול הוא שעורר את המחשבות האלו.

למעשה החוויות האובדניות הן שגרמו למטופלים לפנות לטיפולי המרה ולא ההפך, וטיפולי המרה דווקא מפחיתים ניסיונות התאבדות ב-72–80 אחוזים בקרב הומוסקסואלים שסבלו מהתנהגות אובדנית לפני הטיפול

 

המחקר הקודם, שהתבסס על אוכלוסייה של 1,518 מטופלים, קבע שטיפולי המרה עשויים להגדיל את ניסיונות ההתאבדות בקרב המטופלים, אך באמצעות ניתוח הנתונים הגולמיים, ולאחר תקנון שלהם בהתאם למידע מוקדם על מחשבות אובדניות אצל המטופלים, הראה סולינס שאין קשר סיבתי בין טיפולי המרה ובין אובדנות. למעשה, ביותר מחצי מהמקרים שבהם טיפל המחקר הקודם, המחשבות האובדניות קדמו בזמן לטיפול ההמרה. במילים אחרות, הקשר הסיבתי שהוצג במחקר היה מוטה, ובחינה מעמיקה של הנתונים מראה שאין קשר סיבתי בין טיפולי המרה ובין מחשבות אובדניות, תוכניות להתאבדות וניסיונות התאבדות בפועל.

למעשה, לפי סולינס, החוויות האובדניות הן שגרמו למטופלים לפנות לטיפולי המרה ולא ההפך, וטיפולי המרה דווקא מפחיתים ניסיונות התאבדות ב-72–80 אחוזים בקרב הומוסקסואלים שסבלו מהתנהגות אובדנית לפני הטיפול.

האם תוצאות המחקר החדש עשויות להשפיע על משרד הבריאות לשנות את העמדה המתנגדת לטיפולי המרה? קרוב לוודאי שלא. עדיין נשאר להתמודד עם הטענות כבדות המשקל שטיפולי המרה אינם יעילים ועשויים לגרום נזק נפשי למטופלים, אך המחקר של סולינס הוא צעד חיובי ראשון בכיוון שמצדד בטיפולי המרה.

ובכל זאת, נראה שגם אם מחקרים עתידיים יחזרו על התוצאות ויגלו שטיפולי המרה הם בטוחים לגמרי, יעילים ומדעיים, עדיין לא ישתנה דבר. ככה זה כשהאג'נדה הליברלית קודמת לעמדה המדעית, ואם התפיסה השלטת במסדרונות משרדי הבריאות בארץ ובעולם היא שנטייה הומוסקסואלית היא נטייה לגיטימית לגמרי שאין צורך לתקן, כל ניסיון לשנות אותה ייתפס כניסיון לגמרי לא לגיטימי. והמטופלים שרוצים בכל זאת לנסות לשנות את נטייתם? לא נורא. הם ימשיכו לסבול בשם הליברליות.

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן