ד"ר שרון ליפשיץ-אשווגה, פסיכולוגית חינוכית מומחית
שאלה
יש לי בעיה שהולכת ומחריפה. יש לי חמישה ילדים, הבכור בן 14. אני מצפה ממנו לסייע בבית בכלל ולעזור עם האחים הקטנים. אני זקוקה לו שיסייע בפינוי שולחן האוכל אחרי ארוחת ערב וישמור על אחותו הקטנה כשאני מקלחת את שאר הילדים. והוא? הוא יושב על הספה, קורא ספר או משחק בטלפון או בוהה. כשאני מרימה את הקול הוא מתעצבן ואומר שכל הזמן הוא צריך לעשות משימות בבית. לפעמים הוא מתרץ שישלים את המשימה אחר כך. מובן ש'אחר כך' לא קורה בפועל. אני כועסת, צועקת ומאיימת, ובסוף עושה את המשימה בעצמי. איך אפשר לגרום לו להבין את תפקידו בבית?
תשובה
בשאלתך צריך להידרש לכמה מרכיבים: לחינוך להתנהלות מצופה בחברה, לתפקידנו כהורים ולגיל ההתבגרות. התנהלות משפחתית היא דגם מוקטן של העולם החברתי שמחוץ לכותלי הבית. ילד שמסייע במשימות הבית יגדל לאדם יצרני, יוזם, בעל מודעות חברתית. ילד או ילדה שתרגלו בבית עזרה ונתינה, ראיית צורכי האחר, יתפתחו לאדם בוגר הרואה את צורכי חבריו ואת צורכי בני זוגו לעתיד. לעומת זאת ילד שלא מצפים ממנו לסייע בבית ממשיך להיות עסוק בעיקר במילוי הצרכים שלו ללא הבנה של חשיבות ההענקה ושל התמיכה גם בצורכי אחרים.
טיעון זה מטרתו לתת לך את הכוח לעמוד מול הילד ולדרוש. קשה לדרוש, ולעיתים מכאיב. כי הם יודעים לטעון. אוי, כמה שהם יודעים, בעיקר כשזה נוגע להשקעת מאמץ מצידם על חשבון הפנאי והנוחות. הם הופכים לעורכי דין מנוסים שמטיחים בנו האשמות בלתי פוסקות, ואנחנו נותרים חסרי מילים מול הטענות. "אבל אני עשיתי אתמול", ו"אני לא יכול לנוח בבית שלי, כל הזמן רק דורשים ממני", ו"למה אתמול ראיתי אותך יושבת על הספה?" וכו'. עלינו ההורים להמשיך לדרוש, מתוך ראיית עתידם, ולהשתדל להימנע מהתייחסות לטיעון הנקודתי שלהם, גם אם הוא נכון.
איך עושים את זה? דורשים ממקום שלם ופנימי: "הבית שלך כמו שהוא שלי, ועבודות הבית הן בעבור כולנו. יש פה זכויות וחובות, ומצופה ממך לסייע כמו שאתה מקבל". אם הוא לא נענה, שאלת העונשים או ההתניות (אם… אז…) במקום, אבל נתייחס לזה בפעם אחרת. כאשר אנחנו באים ממקום שלם וברור הרבה פעמים הדרישה מתנהלת כמו קסם. הם פשוט עושים. כאשר אנחנו מתערערים מהטענות שלהם, הדרישה שלנו כלפיהם נעשית מגומגמת, והם מנצלים זאת להתחמקות.
מעבר לדרישה חשוב לזכור גם את החיזוק, את ההתפעלות. בחינוך להתנהלות נכונה בחברה אנחנו לא רק דורשים, אנחנו גם מחמיאים ומתפעלים. כאשר בן הזוג או המנהל בא בדרישות ובפקודות, הסיכוי שנבצע את המשימה היטב נמוכה יותר. לעומת זאת כאשר יש הכרת הטוב, התפעלות ואמירת תודה, התמריץ לעשייה הולך וגדל.
לכן אני ממליצה שלא תיקחי שום משימה שהוא מבצע כמובנת מאליה. תחמיאי, תתפעלי ועודדי אותו על מה שעשה. במקרים קיצוניים אני ממליצה גם לכתוב למורה או בקבוצות וואטסאפ משפחתיות על משימה שביצע. אם אפשר להוסיף גם ליטוף, חיבוק או נשיקה (עד כמה שהנער מאפשר), זה רק מוסיף.
ומילה על גיל ההתבגרות: זה גיל מבלבל וקשה. הם מצד אחד משדרים הרבה ריחוק וחוסר אכפתיות, כמו סוסי פרא שמתקשים לקבל אילוף. אך מצד שני הם עדיין ילדים רכים שזקוקים לחיבוק ולשדר של אהבה. השתדלי שלא להתבלבל. המשיכי בדרך החינוכית הכוללת גם דרישה וגם חיבוק, ולאט לאט תגלי יותר שיתוף פעולה.
זה תהליך ארוך, ולפעמים צריך להפעיל בו זכוכית מגדלת כדי לזהות את השינויים, אבל אם תפעילי אותה נכון, השינויים יתחילו לבצבץ. וכשהם יבצבצו חשוב לזהות אותם גם כדי להבין שאת בדרך הנכונה וגם כדי להצליח להתפעל מהשינוי.
אמרה לי פעם נערה שנמאס לה להתאמץ ולהשקיע במשימות. היא ציינה כי תשומת הלב של ההורים מופנית תמיד למה שהיא לא עושה, ואין התייחסות לדברים שבהם השתפרה והתקדמה. היא ידעה לומר שאין אצלה שינוי של מאה ושמונים מעלות, אבל כבר עשתה דרך והתקדמה בחמישים מעלות, להגדרתה. מאחר שלא זיהו זאת היא לא הצליחה להמשיך את המאמץ לסיים את מאה ושלושים המעלות שנותרו.
אם תפעילו זכוכית מגדלת, ייתכן שתזהו את השינוי המזערי, וזה יהיה תמריץ למאמץ עתידי מצד בניכם ובנותיכם.
