הקרב על הח'אן

בח'אן לובאן, הלא הוא עין לבונה, זיהה פרופ' יואל אליצור את אתר פסל מיכה, הפסל שיצרה אימו של מיכה בכסף שגנב, זה שלקחו אחר כך בני שבט דן לעירם החדשה בצפון הארץ ושימש במקדש החלופי שייסדו במקום עד גלות הארץ. הגמרא במסכת סנהדרין מזהה את בית מיכה במרחק שלושה מיל – שהם שלושה קילומטרים – משילה, מרחק המתאים לח'אן המדובר: "רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה".

המעשה הזה, המתואר בסוף ספר שופטים, מתמצת את ההפקרות המוסרית הכללית בעם ישראל בעידן המרוחק ההוא. שוב ושוב חוזר בפרקים ההם הפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". גם היום אין מלך בישראל, ובעין לבונה איש הישר בעיניו יעשה, בוודאי אם הוא ערבי.

הח'אן שבמקום שימש בתקופה הממלוכית והעות'מאנית מלון אירוח על אם הדרך, דרך גב ההר, לבאים לירושלים מצפון או למטפסים במעלה לבונה המפותל, שהח'אן ניצב בתחתיתו. בימי הבריטים שימש המבנה תחנת משטרה וכך גם בתקופה הירדנית. אחר כך פשוט ננטש. לפני עשור השתלט על מבנה הח'אן ערבי תושב הכפר לובן א-שרקיה, חאלד דראגמה. קטע עיתון בערבית שאיתר במתחם תושבי היישוב מעלה לבונה, עיתון מסוף 2012, מספר על מאבקו של דראגמה להשתלטות על האתר הזה ועל חשיבותו הלאומית של המהלך מנקודת מבט פלשתינית.

אריאל בן דוד, תושב מעלה לבונה זה שלוש שנים ומראשי הנאבקים על האחיזה בח'אן לבונה ובמעיין שבמקום, מספר שעוד מראשית ההשתלטות של דראגמה על הח'אן התברר שהוא גורם אלים ומציק. "פעם הוא תקף בגרזן צעיר מהיישוב. נעצר, אבל שוחרר וחזר לשטח.

גם היום אין מלך בישראל, ובעין לבונה איש הישר בעיניו יעשה, בוודאי אם הוא ערבי

"תנועת רגבים נכנסה אז לתמונה ופנתה לבית המשפט כדי שיורה על סילוקו של הפולש הערבי מהמקום. בית המשפט הכריע שאין לדראגמה זכות להתגורר שם כי זהו אתר ציבורי, ומצד שני נמנע מלקבוע שיש לפנות אותו. כשכל התהליך מתפרס על פני עשור, רק לפני שנתיים החלה פעולה של ממש בעניין מהצד היהודי".

בג"ץ הוציא צו ביניים האוסר על דראגמה להמשיך בבנייה בלתי חוקית ובהרס העתיקות. הוא נדרש להגיש בקשה להיתר בנייה בתוך ארבעים וחמישה יום אף שלא הוכיח בעלות אלא לכל היותר טען לזיקתו לקרקע, טענה שלא עמדה לתושבי מגרון שטענו לרכישת הקרקעות או לתושבי עמונה. כצפוי, לא רק שדראגמה לא טרח להגיש כל בקשה להיתר בנייה, הוא המשיך לבנות ברחבי הח'אן אגב הרס עתיקות ולהתנכל ליהודים המגיעים למקום מתוך הבנה ברורה שהרשויות לא ינקפו אצבע כדי למנוע זאת.

דראגמה כמובן איננו פועל לבדו. מלבד התגייסות של בני הכפר שלו למאמץ ההשתלטות מסייעים לה באופן בלתי מבוטל גם ארגונים בינלאומיים. בשורה התחתונה, מ-2012 ועד היום לאורך רוב התקופה האתר הארכאולוגי ח'אן לובן והמעיין סגורים לכלל הציבור. דראגמה טרח בפועל למנוע לאורך השנים גישת יהודים אליו והציב גדרות גבוהות. נוסף על כך הקים באתר שתי חממות, מיותר לומר שגם בן בלתי חוקיות.

אף על פי שהמדינה הודתה שלדראגמה אין בעלות או צל של בעלות במקום, ואף שהבנייה וההשתלטות נעשו בהפרת צו בג"ץ, לא נקטה המדינה שום צעד מעשי כדי להעמיד את העבריין במקומו

עמותת רגבים הגישה שתי עתירות בנושא בהפרש של חמש שנים. בתגובה על העתירה האחרונה נכתב בפסק הדין: "אין דרכו של בית משפט זה להתערב בסדרי העדיפויות לפיקוח ולאכיפה שנקבעו על ידי הגורמים המוסמכים. לא ראינו לסטות מכלל זה במקרה דנן, משלא שוכנענו כי הרשות המוסמכת התנערה מחובתה לאכוף את החוק, או שנפל פגם המצדיק התערבותנו על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה". ובעברית עממית: אף על פי שהמדינה הודתה שלדראגמה אין בעלות או צל של בעלות במקום, ואף שהבנייה וההשתלטות נעשו בהפרת צו בג"ץ, לא נקטה המדינה שום צעד מעשי כדי להעמיד את העבריין במקומו.

היהודים משפצים, הערבים הורסים

"רק לפני שנתיים", מספר בן דוד, "בעקבות תלונות ששיגר יוסף נתן, מהצוות הנאבק למען המקום הזה, לעוזר שר הביטחון לענייני התיישבות דאז אבי רואה ולרב רפי פרץ, אז השר הממונה בין השאר על ענייני המקומות הקדושים, הגיע המנהל האזרחי לח'אן והרס את מה שדראגמה טרח לבנות שם לאורך השנים. הוא חיבר חיבור בלתי חוקי לחשמל ובנה מקלחות מאחורי הח'אן, כולל קרמיקה", מציין בן דוד. "הוא גם בנה בבלוקים בתוך הח'אן.

"אנשי המנהל הרסו את התוספות שלו וניתקו את החשמל, הרסו את החלונות והדלתות, תלו צו שאוסר עליו לבנות במקום – והלכו. מאותו רגע נכנסנו אנחנו לעניין והחלו שנתיים של מאבק בשטח. יזם את העניין אורי מדמוני, רכז הנוער של מעלה לבונה. נוער היישוב החליט להגיע למקום ולנקות את המעיין. בתגובה החלה שם התפרעות ערבית, אבל לא ויתרנו. הקפדנו מאז לערוך תפילת מנחה במקום בכל יום שישי, נהגנו לשמוע שם שיעור ואחר כך לשחות בבריכה".

דראגמה לא חדל מלהציק גם לאחר פעילות המנהל במקום. אדרבה, כבר ביום המחרת הוא טרח לחסום את נתיב המעבר של המגיעים למקום באמצעות הטרקטור שלו. גם הארגונים הבינלאומיים נצפו נחלצים לעזרתו: ניידות הצלב האדום צולמו ניצבות בכניסה לח'אן. דראגמה שאב עידוד מההתגייסות הבינלאומית לעזרתו ושב וניסה להציב שער ברזל כדי לחסום את הכניסה לאתר. ניסיונות כניסה של מטיילים יהודים לאתר נתקלו באלימות מצידו ומצד אנשיו.

"בשבועות הראשונים זה היה מלווה בדרך קבע בהתפרעות ערבית, והיא הקפיצה למקום עשרות חיילים, שוטרי יס"ם ושוטרי מג"ב שנאלצו להשיב בירי רימוני הלם וגז מדמיע. נפגשנו עם מפקד החטיבה, והוא הסביר לנו שמצד אחד ברור שזהו אתר היסטורי שמותר לנו להיות בו, ומצד שני לא פשוט להוציא אדם שכבר גר במקום, גם אם באופן בלתי חוקי לחלוטין, ודאי כשמדובר ביו"ש. עוד מימי המח"ט הקודם היה הסכם שאנחנו לא נכנסים למבנה הח'אן אבל נמצאים במעיין.

"אט אט המצב שם השתפר. אחרי קטטה גדולה אחת הצבא הבין את המצב, ומאז סגר בכל יום שישי את הכביש ולא הניח לשום רכב ערבי להתקרב לגזרת המעיין. רק דראגמה עצמו הורשה לשהות שם במקביל אלינו, וזה לא מנע ממנו לנסות כל הזמן להציק לנו.

"חודשים לא היו בבריכות מים כי הוא דאג לרוקן אותן לפני שהגענו. כבר מהבוקר היינו מגיעים לשמור על הבריכות ולדאוג למלא אותן במים. בכל פעם הגענו למצב מעט יותר טוב. כך זה נמשך בערך שנה וחצי, עד ערב תשעה באב האחרון.

"בחודשיים שקדמו לתשעה באב האחרון", מוסיף בן דוד, "הגענו בהדרגה למציאות שקטה כל כך במקום עד שגם דראגמה עצמו הפסיק כמעט להגיע. עד אז הוא הקפיד להתייצב במקום בכל פעם שאנחנו שם, למרות שבפועל כבר לא גר בו מאז ההרס שהמנהל ביצע.

לפני כחצי שנה חפר דראגמה מנהרה בח'אן, אבל כל מה שהמנהל עשה בתגובה הוא להשאיר בפתח המנהרה צו המורה להפסיק את העבודות

"קודם לכן הוא היה דואג תמיד להציב מכשולים בדרכנו. הוא היה חוסם את הציר במכוניתו או משליך ברזילים לתוך הבריכה. לפעמים היה חורש את שביל הגישה כדי שלא נוכל לעבור במכוניות או כדי שכאשר ירד גשם הציר יהפוך לבוצי. לפני כחצי שנה הוא חפר מנהרה בח'אן, אבל כל מה שהמנהל עשה בתגובה הוא להשאיר בפתח המנהרה צו המורה להפסיק את העבודות. בכל אופן, בחודשיים שלפני תשעה באב האחרון כבר היה שקט, וחיילים כמעט לא נדרשו להגיע. היו ימי שישי שבהם נכנסנו גם לח'אן עצמו, כי דראגמה לא היה שם.

"ביום חמישי שלפני תשעה באב ירדו בני הנוער של מעלה לבונה לנקות את המעיין והחליטו באותה הזדמנות גם לטייח את הבריכה. שיפוץ המקום הקפיץ את הערבים, והם החלו להתפרע. הצבא הגיע, והמקום הוכרז שטח צבאי סגור. למחרת בבוקר גילינו לתדהמתנו שהערבים פשוט הרסו את הבריכה. כבר היו לנו תוכניות לבנות שם דק, גדר ופרגולה, וחיכינו לשעת כושר, אבל הערבים שברו את כל קיר התמך של הבריכה, את הקיר שבין שתי הבריכות וגם הפילו צינור בטון ענק לתוך הבריכה. במקביל להרס המעיין הערבים גם השתלטו על מבנה בלתי חוקי אחר בצומת הכניסה לח'אן.

"הצבא הוקפץ פעם נוספת למקום ושוב הכריז עליו שטח צבאי סגור. הודענו שאנחנו מסרבים לעזוב את המקום, ומפקד החטיבה הכריע שהצדק איתנו. האמת צריכה להיאמר: האירוע הזה הסיג אותנו לאחור. אומנם גליל הבטון הוצא מהבריכה בעזרת מנוף בתהליך מסובך, אבל עדיין אי אפשר לשחות בבריכה כי היא מלאה באבנים גדולות שמסובך להוציא משם. אנחנו רוצים שהמועצה והצבא יקבלו אחריות למקום ושהוא ישופץ".

לפנייתו של יוסף נתן, חבר הצוות המוביל את המאבק למען הח'אן, נוהגים במנהל לשגר פעם אחר פעם תגובה אוטומטית: "באתר ח'אן לובן נפתחו שלושה תיקי בב"ח בגין סגירת האתר הארכאולוגי ובניית מבנים נוספים במתחם .תיקי הבב"ח כשירים ואושרו ותועדפו על ידי ראש המנהל האזרחי לביצוע אכיפה. אכיפת התיקים אשר צוינו מעלה תתקיים בהתאם לנהלים ובכפוף לשיקולים המבצעיים".

גם אנחנו פנינו למנהל האזרחי, אולם לא זכינו לקבל ממנו תגובה עד שעת סגירת הגיליון.