מחפפים
מוטי ריאל
ברצוני לשתף אתכם בשיחה שהייתה לי לפני תחילת שנת הלימודים עם נועם, חבר קרוב שלי.
"היי נועם, מה העניינים? אתה נראה מהורהר".
"הבן שלי שלומי עולה לכיתה א' בעוד כמה ימים".
"נו, זו סיבה טובה לשמוח, לא?"
"כן ולא".
"למה לא?"
"אני לא רוצה שגם הבן שלי יצא חפיפניק. אולי כדאי שאני אשלח אותו לבית ספר חרדי".
"מה זאת אומרת חפיפניק?"
"חפיפניק, נו. אתה לא שם לב שהציבור שלנו, הדתי-לאומי, מחפף?"
"מה מחפף?" התנפלתי עליו.
"אל תשחק אותה ראש קטן", ענה לי נועם.
"אני לא יודע למה אתה מתכוון, תן לי דוגמה!"
"דוגמה אחת? אני אתן לך כמה".
"נו, קדימה", נכנסתי לעמדת מגננה.
"מה עם החולצות הצמודות והשרוולים הקצרצרים שהבנות במגזר שלנו לובשות והחצאיות שבקושי מגיעות לברך? מי התיר להן ללכת ככה? ומי התיר להן שלא לחבוש כיסוי ראש או לחבוש כיסוי שרוב השיער יוצא ממנו?"
"לא יודע. לא כולן גדלו בבית דוסי כמו שלך".
"לא גדלתי בבית דוסי! גדלתי בבית שמשתדל לקיים את ההלכה המינימלית. אתה יודע שההורים שלי הם אנשים פשוטים".
"בסדר, לא התכוונתי לפגוע".
"ומה תגיד על גברים רבים בציבור שלנו שלא מתפללים שלוש תפילות ביום?"
"קודם כול, יש הרבה גברים שכן מתפללים שלוש תפילות, ומי שלא מתפללים שלוש תפילות מתפללים לפחות אחת או שתיים. אז תסתכל על החלק שכן מתפלל".
"מתפלל או מדבר?" ענה לי נועם.
"טוב, גמרת או שיש לך עוד כמה תלונות?"
"האמת שיש לי".
"מה הפעם?"
"אתה יודע מה הדבר שהכי משגע אותי? חוסר צניעות שבינו לבינה".
"איזה חוסר צניעות?"
"מה אתה מיתמם? מי התיר לנערים ולנערות שלנו להפוך לחבר וחברה? אתה יודע כמה צרות זה גורם? אתה יודע על כמה איסורים הם עוברים? מי התיר לשחות שחייה מעורבת?"
"מותר לגבר לשחות עם אשתו באיזה חוף נידח!"
"חוף נידח? הלוואי שזה היה בחופים נידחים".
"בואנ'ה, אתה נהיית כבד חבל על הזמן".
"אמרתי לך מוטי, אני לא כבד. אתה יודע שאני בחור זורם והכול. אני פשוט מנסה לקבוע את אורחות חיי בתחום ההלכה המינימלית, זה הכול".
"טוב, יש לך גם דברים טובים להגיד על הציבור שלך או רק ביקורת?"
"בטח שיש. אהבת ארץ ישראל, חסד, שמירת שבת, שמירת כשרות, שילוב תורה ועבודה, בניית הארץ. לא חסר".
"כבר חשבתי ששכחת שיש גם דברים טובים".
"חס וחלילה. אני חושב שהכיוון והדרך של הציבור שלנו הם הנכונים, רק שצריך לתקן נקודות מסוימות, זה הכול".
אחרי שנועם הלך עלו בי הרהורים על מה שהוא אמר. הנקודות שהוא העלה באמת נכונות. זוהי באמת ההלכה המינימלית. אני בעצמי לא מקיים חלק מהדברים שהוא אמר. אז החלטתי שלכבוד חודש אלול אקבל עליי לעשות תשובה לפחות באחת הנקודות שנועם העלה.
סוכת שלום
רות
בַּמִּרְפֶּסֶת הִנֵּה נִצֶּבֶת הַסֻּכָּה.
תַּחְתֶּיהָ רֵיחַ שֶׁל חַג.
קְטַנָּה יוֹתֵר, אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד אוֹמֶרֶת
הִנֵּה יוֹם הַכִּפּוּרִים.
הַאִם אָכֵן חִסְּרָה הַסֻּכָּה?
אוֹ שֶׁזֶּהוּ הַלֵּב שֶׁהִרְחִיב גְּבוּלָיו.
כִּי הַשָּׁנָה אָכֵן הַסֻּכָּה קְטַנָּה.
אַךְ הֲרֵי לָכֶם סֻכַּת שָׁלוֹם:
מְקֻשֶּׁטֶת הִיא בְּדִמְעָה שָׁם
וּבְתִקְוָה אַחַת שֶׁנִּכְזְבָה.
וּתְלוּיוֹת בָּהּ כִּפְרָחִים
תְּפִלּוֹת שֶׁל שְׁבוּרֵי לֵב.
וְשׁוּרוּ! עַל הַקִּיר קִרְעֵי נֶחָמָה.
וְהִנֵּה מְצִיצִים מִבְּעַד הַסְּכָךְ
כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁלַח יָרֵחַ לְשִֹמְלָה
נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֱמוּנָה.
וְהַטּוּ אֹזֶן לְבוֹנֵי הַסֻּכּוֹת.
לְכָל אֲשֶׁר קָטְנָה נַחֲלָתָם בִּנְהִי.
כִּי הַזִּמְזוּם וְהַצְּלִילִים הָעוֹלִים
הֵם כְּמוֹ נִגּוּן בָּהִיר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף –
הָעוֹלֶה מִכָּל קוֹרַת עֵץ עֲצֵבָה –
וְכַפּוֹת תְּמָרִים נוּגוֹת,
וְקִשּׁוּטִים צִבְעוֹנִיִּים לְמַזְכֶּרֶת
מִיָּמִים אֲחֵרִים. זְמַנִּים שֶׁל יוֹתֵר.
וְהִנֵּה בָּא הַיְּהוּדִי.
תּוֹלֶה בָּהּ אֶת דִּמְעוֹתָיו לְסֵרוּגִין
לֹא צָפוּף מִדֵּי הֲרֵי
צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים.
וְאָמְנָם בְּיָמֵינוּ בְּנוֹת קוֹל אֵינָן.
אָזְנֵינוּ כָּבְדוּ מִשְּׁמֹעַ,
אַךְ לוּ שָׁמַעְנוּ.
אֶת אֲשֶׁר נִסְעָר בָּרָקִיעַ.
הַמַּלְאָכִים שׁוֹאֲלִים בְּצַעַר –
אַיֵּה שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל?
וְעוֹנֶה בַּת הַקּוֹל:
נִמְצָא שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל.
הִנֵּה, יְהוּדִי בּוֹנֶה סֻכָּה.
פֹּה דִּמְעָה לוֹ תְּלוּיָה
שָׁם קִרְעֵי תְּפִלָּה רְצוּצָה.
פֹּה אֱמוּנָה שֶׁקָשְׁתָה,
וְכָאן נִגּוּן שֶׁל לֵב שָׁבוּר.
וַעֲדַיִן הוּא מַקְפִּיד שֶׁמָּא רַק שֶׁמָּא
יַסְתִּירוּ הַקִּשּׁוּטִים אֶת אוֹר הַכּוֹכָבִים.
חֲבִיבָה הַסֻּכָּה
וְחָבִיב נִגּוּנָהּ.
רֵיחָהּ רֵיחַ אֱמוּנָה.
הֲרֵי לָכֶם סֻכַּת שָׁלוֹם.
הטבילה שלי
שמואל טבח
שיעור ג' הייתי. והפעם החלטתי. ננסה יום כיפור בישיבה.
מניין יפה יש לנו פה עיר הקודש תל אביב, מניין ספרדי מכובד. ראשי כבר נתון בכוונות הטבילה. כך כתוב במחזור של הרב אליהו זיע"א, יכוון אלו הכוונות בחמש טבילות, ואם לא זוכר, יכוון כנגד מה שכתוב בסידור זה. ואני בודק אם זוכר אני. אחת לשם טהרה. טבילה פשוטה וזכה. שנייה לתיקון הכעס. מים צוננים לכבות את האש. שלישית מיתוק הדינים והגבורות על ידי החסדים. לא בטוח שהבנתי. רביעית לפשיטת בגדי החול, צעד אחד החוצה. חמישית ללבישת בגדי הקודש. איך אני מחכה לטבילה הזו. לטהרה הזו.
המקווה רחוק, וכדי שתהיה קפיצת הדרך צריך ללכת לגמ"ח האופניים הישיבתי. מבט ימין ושמאל, לא נשארו כמעט אופניים. רק הצהובים האלה בצד. קצת עקומים אבל בסדר. מה לא עושים בשביל מקווה טהרה בערב יום הכיפורים.
עוד מטר ועוד אחד. מה קורה כאן, מדוע רק חורקים ולא נוסעים האופניים? בשליש הדרך אני מגלה עוד תקלה, לפחות אחד מן הגלגלים ללא אוויר. מתאמץ בכל כוחי, שריריי דואבים, ותל אביב נושפת אוויר חם בעורפי. אגלי זיעה מבצבצים על גבי, על פניי, בכל גופי.
זהו. הגעתי אל שערי המקווה. אני דופק. השערים אינם נפתחים. מנסה מפה, מנסה משם, וכלום. מנער את השערים. "פתחי לי אחותי", המקווה שם בפנים מאחורי דלתיים ובריח, ואני כאן בחוץ אנה אני בא, אל מקווה אחר כבר לא אספיק. בפחי נפש ממהר על האופניים הצולעות להספיק לפחות למנחה. ככל שאני מתרחק מהמקווה אני נעשה כפוף יותר ויותר.
ומתחיל להתפלל. ה' שפתיי תפתח, כי אין בי מילים. עובר ברכה אחרי ברכה. ולפתע זה פורץ ממני, מביט למעלה אל ריבונו של עולם. שערי המקווה ננעלו, אך שערי דמעה לא ננעלו. ואולי גם שערי זיעה לא. לא זיעה של מצווה אבל זיעה של כוונה. אין לי מקווה, כל מה שיש לי הוא זיעה ודמעות. קח נא אותן. קח אותן ועשה מהן מקווה. זה המקווה שבו טבלתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, מלא זיעה ודמעה. לא חפץ אתה בכלים שבורים? עשיתי כל שיכולתי, ולא הצלחתי. והרי אתה מקווה ישראל ה'. יהי רצון מלפניך שיתקיים בי "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
אדון הסליחות
יעל
בָּאתִי לְפָנֶיךָ שְׁבוּרַת לֵב וּשְׁבוּרַת כְּנָפַיִם
בְּלִי יְכֹלֶת לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ
בְּלִי יְכֹלֶת לָשֵׂאת כַּפַּיִם
בָּאתִי לְפָנֶיךָ לְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ
שֶׁתִּמְחַל לִי גַּם הַפַּעַם
גַּם כְּשֶׁעָשִׂיתִי אוֹתָהּ טָעוּת פַּעֲמַיִם
בָּאתִי לְפָנֶיךָ לִשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי
לְהַזְכִּיר לְךָ שֶׁאַתָּה בָּרָאתָ אוֹתִי
שֶׁשַּׂמְתָּ לִי נְשָׁמָה
וְהִיא מַדְהִימָה
אֲבָל גַּם יֵצֶר
יֵצֶר הָרַע
שֶׁהוּא מֵצִיק לִי לִפְעָמִים
וְאַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה הוּא מַגְעִיל
כַּמָּה הוּא לֹא מַרְפֶּה
וּכְשֶׁהוּא רוֹצֶה לְנַצֵּחַ אָז זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה
בָּאתִי לְפָנֶיךָ שֶׁתַּעֲזֹר לִי
לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ סְלִיחָה
שֶׁתַּעֲזֹר לִי לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה
שֶׁתַּעֲזֹר לִי לְהָבִין שֶׁאֶפְשָׁר אַחֶרֶת
בָּאתִי לְפָנֶיךָ שֶׁתִּהְיֶה אִתִּי
כִּי אַתָּה הַיָּחִיד שֶׁמֵּבִין אוֹתִי
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה זֶה שֶׁצָּרִיךְ בַּסּוֹף לִשְׁפֹּט
אֲבָל תָּבִין, זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְשַׁחֶדֶת אוֹתְךָ
אֲנִי פָּשׁוּט חַיֶּבֶת לְהִתְיַעֵץ אִתְּךָ
אֵיךְ מְעוֹרְרִים אֶת הַלֵּב?
אֵיךְ שׁוֹפְכִים אֶת לִבִּי כַּמַּיִם?
אֵיךְ מִתְחָרְטִים בֶּאֱמֶת?
אֵיךְ בִּכְלָל עוֹמְדִים מוּל מֶלֶךְ?
בָּאתִי לְפָנֶיךָ שֶׁתֵּדַע
שֶׁכְּשֶׁאֶעֱמֹד לְדִין
אֶחֱשֹׁב רַק עָלֶיךָ
וְעַל כַּמָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת טוֹבָה
וְעַל זֶה שֶׁגַּם כְּשֶׁנָּפַלְתִּי
כָּל כָּך אָהַבְתִּי אוֹתְךָ
