רֵעות גורן
שמחת תורה. שבע שנים ושליש אחרי שהתחתנו. לראשונה זה שנים אני מפלסת דרכי קדימה ובוחרת בספסל הראשון. מחזור ביד אחת, כמה טישוז בשנייה, והראש צמוד למחיצה. הגבאי רק מכה על הבימה ומכריז "כל הנערים!" והעיניים שלי כבר מתחילות לזלוג.
אני רואה את אפרים מתקרב למרכז, ובידיו האוצר שלנו, בן עשרת החודשים. על ראשו הניח אפרים כיפה, והם אחוזים זה בזה – הקטן מתרפק, קצת מבוהל; האב נרגש, טיפה רועד. או שמא הדמעות שבעיניי הן שמטשטשות ומרקידות את התמונה?
ברכות התורה, הקורא מתחיל, ואני מתייפחת ומתייפחת. אני רואה את אפרים מקפיד להישאר מתחת לחופה, שולח מבטים בוחנים אל המחיצה, מנסה לראות אותי, לחייך אליי, להתרגש איתי יחד. ב'המלאך הגואל אותי' הוא עוצם את עיניו ומחבק חזק חזק את יאירי שלנו. גם אני עוצמת את העיניים. זוכרת את כל השנים, עוד מימי הרווקות, של עצימת עיניים והסתתרות מאחורי הסידור באחד מקצוות בית הכנסת. שאף אחת לא תראה שאני בוכה, שאף אחת לא תבין שאני מתפללת שגם אני אזכה, שאף אחת לא תרחם ולא תנחם ולא תאחל "בקרוב אצלך".
עכשיו זה שונה. אני מלפנים, וכולן יכולות לראות. האישה שלידי, לא מוכרת, מניחה יד על כתפי, והאם והבת שמאחור מניחות לצדי בשקט חבילת טישו חדשה. איך חשבתי ששלושה יספיקו? אני עוצמת עיניים, נחלים על לחיי, ולא גומרת להודות לה'.
זהו, הילדים מתקהלים לקבל את שקיות הממתקים, והגבאי מתחיל ברשות לחתן תורה. אפרים שולח מבט אחרון אל עבר המחיצה ושוב לא רואה אותי. אני נושמת עמוק ומתיישבת, מנסה להירגע. "זה בן שחיכינו לו הרבה שנים", אני מסבירה קצת בחוסר נעימות אבל גם קצת בגאווה לַלֹּא מוכרת, כנראה אימא של אחת המתפללות. לאלה שמאחור אני לא צריכה להסביר, וכשאני מסתובבת להחזיר את חבילת הטישו הן מחייכות אליי בחום ולוחשות: "ברוך ה'!”
המתוק נשאר שקט עד סוף ההפטרה. אז הוא התחיל להתפתל בעגלה, ואפרים העביר אותו אליי. בדרך הביתה שאלתי את עצמי פתאום מה ההבדל בין הבכי המשוחרר היום לבין הבכי של כל השנים הקודמות, הכבוש והמוסתר. מה ניסיתי להסתיר? כולן ידעו גם אז שאני מחכה. כל מי שקצת שכל בקודקודה יכלה להבין שעליית כל הנערים היא רגע קשה בשבילי, שמדגיש את החוסר ואת הכאב. אז משנה אם ראו בדיוק את הדמעות או לא? ומה היה אכפת לי שינחמו, שיאחלו?
הדרך ארוכה, בשמש, והעגלה כבדה, אבל אני לא מתעייפת, כי בעגלה נמצא התינוק שלי, ואיך אפשר להתעייף מלהסיע אותו.
לא רציתי שיראו אותי בחולשתי, אני מבינה כשאני מגיעה לתחילת הרחוב שלנו. רציתי שיראו אותי כאישה שמתמודדת בגבורה – מה שבאמת הייתי, אבל… שלא יראו את נקודות השבירה, את הכאבים. כלפי חוץ ביטאתי רק אמונה ואופטימיות. מעולם לא סיפרתי לאף אחת על כאבי הזריקות, על אימת ההמתנה לתשובה, על השבר כשהיא שלילית. "כן, אני עוברת טיפולים", זה המקסימום שהן ידעו. על התחושות הטלתי האפלה.
היום, אני קולטת, אני מספרת לאנשים הרבה יותר בפתיחות על כל התהליך. משתפת בחוויות, מוחה דמעות. מה ההיגיון בזה?
פתאום זה כאב לי נורא. את הדרך הקשה עשיתי לגמרי לבד. רק כשהגעתי ליעד, רק כשכבר נהיה לי טוב, התחלתי להרגיש נוח לשתף אנשים. למה זה ככה?
לבכי של היום מותר להיראות, כי הוא בכי אחר. של מישהי שנפקדה, שיש לה, שהצליחה. זאת הנקודה! אני לא רציתי שיראו אותי בכישלוני כי כך ראיתי את מסע הניסיונות שלי לאימהות. ברגע ש"הצלחתי" אני כבר יכולה לשתף.
אני מעלה את העגלה במדרגות בסערה כזו שיאיר מתחיל לבכות. "מותר לך", אני לוחשת לאוזניו ומצמידה אותו אליי, "תבכה כמה שאתה רוצה". פעם גם אני הייתי תינוקת שבוכה פשוט כשכואב לה. גם עכשיו אני רוצה לבכות. בשביל האישה ההיא של לפני שנה ושנתיים ושלוש וארבע, שלא רק נלחמה ונפלה וכאבה ובכתה, גם אסרה על עצמה שיראו את זה בחוץ.
כשיאיר כבר מחותל ומכורבל בזרועותיי, יונק בשקיקה מהבקבוק, אני כבר יודעת. בלי נדר ובעזרת ה' אני מקבלת עליי שתי קבלות. דבר ראשון, מהיום אשתדל לדבר את הקשיים שלי בזמן אמת. שלא אצטרך שוב לבכות עליי עוד כמה שנים. דבר שני, וחשוב יותר: מהיום אנסה להבין ולדובב נשים. לא רוצה שעוד נשים יבלעו את הכאב שלהן עמוק בגרון. אני הרי יודעת, אסור להתפעל מרחוק מהחיוך שלהן, צריך לפתוח איתן בשיחה ולשמוע מה כואב להן.
ברגע הזה אפרים נכנס הביתה. "מה זה?" הוא מאיר לי פנים, "עדיין בהתרגשות מהעלייה לתורה?"
"גם", אני מחייכת אליו בחזרה, ושנינו מתבוננים ביאיר הישן בשלווה.
- ••
שלוש שנים אחר כך, בוקר שמחת תורה. יאיר מתקרב אליי מיוזע ומחפש מקום להניח את הדגל שלו. "שים אותו כאן", אני מורה לו ושולפת בקבוק מים. והרגע הזה, הקטן והפשוט, שיאיר מניח את הדגלון שלו על העגלה של אחותו הקטנה, החדשה, מעלה לי דמעות בעיניים. כמה פעמים ראיתי כמוהו אצל חברותיי, כמה פעמים קינאתי בהן ורציתי גם לי – ילד, דגל, עגלה. "תשתה, אוצר שלי", אני נותנת לדמעות לזרום ומתכופפת לנשק אותו. והוא מביט בי בפליאה, שותה, מנגב את המצח, לוקח את הדגל וחוזר לאבא.
גם אני שותה, מנגבת את העיניים וחוזרת ומודה לאבא.
lead:
אז הוא התחיל להתפתל בעגלה, ואפרים העביר אותו אליי. בדרך הביתה שאלתי את עצמי פתאום מה ההבדל בין הבכי המשוחרר היום לבין הבכי של כל השנים הקודמות, הכבוש והמוסתר. מה ניסיתי להסתיר? כולן ידעו גם אז שאני מחכה. כל מי שקצת שכל בקודקודה יכלה להבין שעליית כל הנערים היא רגע קשה בשבילי
