למען ישמעו ולמען ילמדו

מאז שנת תש"ו (1945) חידש בפועל הרב שז"ך, שמואל זינוויל כהנא, את מעמדי זכר הקהל, פרי רעיונו וחידושו של הרב האדר"ת זצ"ל, הרב הראשי לירושלים (1901–1905) עוד בשבתו בגולה בפוניבז' ובמיר. שז"ך, שעל שמו מעלה הר ציון, נהיה לאחר קום המדינה מנכ"ל משרד הדתות ומייסד מרתף השואה בהר ציון ועוד הרבה פעילות עתירת דמיון. מאז מעמדות זכר הקהל מתקיימים ברציפות. זאת על פי מאמרו של הרב יהודה זולדן בספרו המונומנטלי שערך וליקט 'ספר הקהל –אסופת מאמרים' (תשס"א), העורך רשימה מדויקת של כל המעמדות וסדריהם ומשתתפיהם.

בדיעבד רעיונו המהפכני של האדר"ת תרם שלא מדעת בעליו לחדש את התורה שבעל פה מ'זכר למקדש' ל'מבוא למקדש' בעיקר מכוח התחדשות המצוות התלויות בארץ. הרב אברהם דוד תאומים, חותנו של הראי"ה, נהיה רב ראשי בירושלים כמסייע לרב שמואל סלנט, שתש כוחו. רעיון חידוש מצוות זכר הקהל הוא נושא מאמרו 'זכר למקדש', שפרסם בהעמקה רבה בקונטרס בעילום שם, ושם אף כתב הסכמה פולמוסית לעצמו בערב שנת תרמ"ט (1889), היא שנת השמיטה המפורסמת בארץ ישראל שבעטייה היה הפולמוס הגדול על היתר מכירה, אותה שנה שבה התעקשה מזכרת בתיה (עקרון) לקיים שמיטה כהלכה מדאורייתא ללא הסתמכות על היתר מכירה (לאחר שביקר בארץ האדר"ת שינה את עמדתו בעד המכירה) וללא יבול נוכרי, הנרכש מאויב הנוגס את חלקו משדות ישראל. מזכרת בתיה השביתה כל עבודת קרקע, הפקירה את שדותיה והסתכסכה עם פקידי הברון.

לטעמי, אם אנו, עם ישראל, לא נמצה את השמיטה שמצוותה מן התורה בזמן הזה, ונסמוך על היתר המכירה הזמני במקום שאין בו צורך, לעולם יהיו מעמדי הקהל רק טקס חולף מרגש ככל שיהיה.

מעמד הקהל נערך בצאת השנה בחג הסוכות במוצאי השמיטה בבוא כל ישראל אל המקום אשר בחר ה'. ללא חוויית עומק של שמיטה אמיתית קשה מאוד לרדת לדעתו של מעמד הקהל.

פניתי לדוד ברוקנטל, חברי ושכני, וכן לחברי אברהם נווה ז"ל, שישתתפו עימי במימוש הרעיון. ולא ידעתי כלל לאן אנו נכנסים. למקום להבת שלהבת. כתבתי מכתב לנשיא המדינה דאז מר חיים הרצוג וביקשתי שיקרא בתורה במעמד הקהל בסוכות תשמ"ח. הנשיא גילה עניין רב וענה לי מייד בחיוב

הנשיא שקרא בתורה במעמד הקהל

על אף דברי הרב הראשי הראשון למדינת ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שכתב קונטרס בעניין תמיכתו בחידוש מעמד זכר הקהל בשנת 1945, מייד לאחר השואה, אין עדות מפורשת כפי שהוא כותב לתמיכה של הראי"ה זצ"ל בחידוש מעמד הקהל זכר למקדש. ואולם הרעיון קיבל את הסכמתו של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, מראשוני חובבי ציון ומחשוביה, הטמון ברגבי מזכרת בתיה.

הרב אייזיק הלוי הרצוג, יליד אירלנד, שנהיה הרב הראשי הראשון לישראל, היה תלמיד חכם מופלג וירא שמיים, משכיל מאוד, בעל תואר דוקטור על מחקר שכתב בענייני התכלת. כתב ספרות הלכתית ענפה וכן תחוקה למדינת ישראל שלא קיבלו עסקני המזרחי ובן-גוריון. הוא מייסד שושלת הרצוג, אבי נשיא המדינה השישי חיים הרצוג ז"ל, שהיה הראשון שקרא במעמד הקהל כנשיא הממלא את תפקיד המלך במעמד הקהל תשמ"ח. אי"ה נקווה שהנשיא יצחק הרצוג בנו ימשיך השנה במסורת אבותיו.

מעמד הקהל תשמ"ח

במוצאי שנת השמיטה תשמ"ז נערך מעמד הקהל הגדול, המפואר והחשוב מכל המעמדות. טרם ידעתי אז מהם התנאים ההלכתיים לקיום המעמד, ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה שלו. לא ידעתי על כל הניסיונות שכבר נעשו ועל היוזמות והחידושים של הרב שז"ך. נברתי בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן לחפש חומר על מצוות הקהל, ומצאתי עולם ומלואו, וראיתי שכיוונתי לדעת רבים וטובים, כמו הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, התנגדויות של החזון איש ש"אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן" ועוד שפע התייחסויות.

פניתי לדוד ברוקנטל, חברי ושכני, וכן לחברי אברהם נווה ז"ל, שישתתפו עימי במימוש הרעיון. ולא ידעתי כלל לאן אנו נכנסים. למקום להבת שלהבת. כתבתי מכתב לנשיא המדינה דאז מר חיים הרצוג וביקשתי שיקרא בתורה במעמד הקהל בסוכות תשמ"ח. הנשיא גילה עניין רב וענה לי מייד בחיוב.

לפי מקורות המשנה והתלמוד מעמד הקהל היה נערך בחצר עזרת הנשים שבמקדש, ושם היו מקימים בימה, כדרך שעשה עזרא הסופר עם עלייתו לארץ, ועליה היה קורא המלך לפני כל העם מתוך חומש דברים, הוא משנה התורה. יש עדות היסטורית ממוקדת על המלך אגריפס השני, שחכמים ראו אותו דומע כשקרא "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (שכן היה אדומי מצד אימו), וקראו לו: "אחינו אתה, אחינו אתה". יש שראו זאת לשבח ויש שראו בזאת חנופה. הפייטן כותב בקינות לתשעה באב שמעמד הקהל האחרון היה בשנת החורבן.

מעמד הקהל היה נערך בחצר עזרת הנשים שבמקדש, ושם היו מקימים בימה, כדרך שעשה עזרא הסופר עם עלייתו לארץ, ועליה היה קורא המלך לפני כל העם מתוך חומש דברים, הוא משנה התורה. יש עדות היסטורית ממוקדת על המלך אגריפס השני, שחכמים ראו אותו דומע כשקרא "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (שכן היה אדומי מצד אימו), וקראו לו: "אחינו אתה, אחינו אתה"

חזרה לתרבות המקדש

גם כדי להעמיד את המעמד הקרוי בהקפדה 'זכר להקהל' כדי שכל מי שהמצווה חשובה לו ולא רק הטקס יעניק לה את הממד ההלכתי הנכון, היינו צריכים ליזום ולהפיק פעולות ציבוריות וחינוכיות. הן נמשכו שנה שלמה והיו אינטנסיביות ביותר חרף התנגדויות מכל הכיוונים הפוליטיים, הפקידותיים, הדתיים והחילוניים, ובעיקר תחת התנגדות חרדית כבדה, מלבד הרב עובדיה יוסף זיע"א, שתמך מההתחלה בקיום זכר הקהל למרות ניסיונות בלתי פוסקים מצד החרדים האשכנזים להלך אימים על הרב עובדיה יוסף ולסכל את המעמד. המהלך של המתנגדים, בחסדי ה', לא צלח בפעם הזאת.

הפרשה הזו, העמדת הקהל ממלכתי, היא דוגמה לכל הפרשיות המתוארות בספר. עוצמת ההתנגדות להנכחת תרבות המקדש באה מכל כיוון אפשרי. ההכרה בשינוי ההיסטורי המחייב היערכות חדשה מעוררת שדים מרבצם ולכן מתמהמהת מלבוא ומוכחשת.

במה היה שונה המעמד בתשמ"ח? המעמד היה רשמי, מרכזי, מוכר, מפואר בתזמורת סימפונית ובמקהלות, מבוים על ידי צבי (ציצי) גרא, עתיר בתפאורה ומתוקצב מטעם מדינת ישראל כחלק מחגיגות הארבעים. הרבנים הראשיים אישרו כל פרט במעמד, והוא נערך בהפרדת נשים מגברים לרבות התזמורת הסימפונית, שכללה גברים בלבד. נשיא המדינה חיים הרצוג קרא בתורה לפני כל הציבור, וכל קטעי הקריאה הנוספים, המצוינים בהלכה בחומש דברים, משנה תורה, נקראו במעמד מפי הרבנים הראשיים נוסף על הנשיא הרצוג.

ראשי המדינה השתתפו במעמד: ראש הממשלה יצחק שמיר ונשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר קיבלו והוציאו ספרי תורה מארון הקודש החגיגי והעתיק שניצב על במת הקהל.

הרבנים הראשיים דאז הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זיע"א תמכו מאוד בקיום המעמד וליוו אותו בכל צעדיו. נפגשנו איתם פעמים רבות בלשכותיהם ובבתיהם, אגב ירידה לפרטי פרטים. הרבי מלובביץ' התנגד להקהל הממלכתי של מדינת ישראל אך תמך מאוד ברעיון 'שנת הקהל' בכל מקום בעולם.

אילולא הרבנים הראשיים הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זיע"א, שעמדו ואישרו כל תג במעמד, אילולא הסכמתו של נשיא המדינה לקרוא בקולו בתורה ולפתוח בקריאה, אילולא המאמצים העצומים של אומנים דגולים יראי שמיים ואנשים רבים נוספים, לא היה המעמד יוצא לפועל.

המצוות שנותרו באפלה

ציבור או עם שאינו רואה במעמד הקהל בהר הבית יעד אפשרי ומיידי וחיוני "במקום אשר יבחר ה'" צריך להתגבר על תפוח האדמה הלוהט שנקרא מעמד זכר הקהל. אבל העניין עמוק הרבה הרבה יותר, והוא קשור לממד הלאומי הכללי של עצם הקרבה לתורה, תורת ה' כמצווה וכחוק מחייב באמצעות סנהדרין כהלכה, לא רק בהקהל ולצורך טקסים, מרשימים ככל שיהיו. שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, והן תקפות לעולם, ומבלעדיהן אי אפשר להיכנס לארץ ישראל לאורך ימים: להעמיד מלך, לבנות את בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. המצוות הללו שרויות באפלה, מוחבאות. עוד לא מצאנו מפלגה או תנועה שרואה בהן את עיקר מעיניה המעשיים, אבל בעזרת ה', אנו מאמינים, נגיע גם לכאן.

יש להסיק שמצוות הקהל אינה נוהגת בזמן שאין השמטה נוהגת, וכן פסק המאירי, והואיל והשמיטה תלויה ביובל, והיובל אינו נוהג אלא "בזמן שכל יושביה עליה", הרי מצוות הקהל לא נהגה בימי הבית השני אלא מדרבנן, לדעת האומר ששמיטה הייתה באותם הימים אף היא מדרבנן.

חידוש הקהל הוא חידוש החוליה שהתנתקה בשושלת מחורבן לגאולה. הקהל הוא התחייבות לאומית פומבית סמכותית. כריתת ברית לקבלת התורה מחדש ולעשייתה, שמירת המומנטום של האנרגיה הא-לוהית המתגלמת במחזור הבריאה והטבע, לאותות ולמועדים ולשנים וגם לשיבת ישראל לארץ ירושתו ולישיבתו בה לנחלה ומנוחה הקובעות מניין השמיטין והיובלות מיום שהוכרזה הירושה השלישית על ידי בית דין סמוך.

הפרשה הזו, העמדת הקהל ממלכתי, היא דוגמה לכל הפרשיות המתוארות בספר. עוצמת ההתנגדות להנכחת תרבות המקדש באה מכל כיוון אפשרי. ההכרה בשינוי ההיסטורי המחייב היערכות חדשה מעוררת שדים מרבצם ולכן מתמהמהת מלבוא ומוכחשת

דברי הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל בנוגע למעמד הקהל

קריאה של מצווה וחיבה

[לקראת מעמד זכר הקהל תשי"ג]

מצוות הקהל שזמנה היא במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, מיוחדת במינה בתפארתה המלכותית ובהתקהלותם של כל ישראל, אנשים נשים וטף, במעמד מלך ישראל ובמקום המקדש, מצווה מפוארה זאת נפסקה בפועל מאז נפלה מלכות ישראל חרב מקדש ה' בירושלים וגלות ישראל מארצם […]

• מצוה זאת שנאמרה בסיומה של תורה, ושהיא סכומה של תורה, היא מצוינת בתכליותיה: רכוז כל העם אל נקודה מרכזית אחת שהיא אוצר נשמת האומה ובאר מים לקיומה במקום אשר יבחר ה'.
• קריאת התורה באוזניהם של כל העם למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
• התאחדות איתנה ומוצקה של העם לכל שדרותיו ושכבותיו אל המלכות הישראלית שהיא שומרת משפט ועושה צדקה לכל העם לומדת התורה ביראת ה' טהורה, ומנהלת את העם כולו באהבה וענוות חן כדכתיב: וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד לירא את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת והחוקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו, מלכות זאת שהיא מלכות המאחדת את כל העם כולו, וכן אמר שמואל בדבריו אל העם בבחירת המלכות הראשונה בישראל: אך יראו את ה' ועבדתם אוו באמת בכל לבבכם כי ראו את אשר הגדיל עמכם, ואם הרע תריעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א יב, כד–כה).