שלושת הרגלים הם מהלך אחד המורכב משלושה שלבים. מהלך זה מתחיל מחג הפסח ומסתיים בחג הסוכות, כפי שאומרת הגמרא על דין 'בל תאחר' (ראש השנה ד ע"ב), שלפיו איחור בתשלום נדר נחשב רק אם עוברים על האדם שלושה רגלים כסדרם. רואים זאת גם בתורה, המכנה את שלושת הרגלים לפי המהלך החקלאי, אשר תחילתו באביב, המשכו בקציר וסיומו באסיף.
את עניינו של המהלך אפשר לראות לפי ההבדלים בין פסח לסוכות. בהתבוננות בחג הפסח אנו רואים שהוא ממש הפך חג הסוכות. חג הפסח מלא במצוות לא תעשה, ורק בלילה הראשון שלו יש כמה מצוות עשה. עניינו העיקרי של מצוות הפסח הוא היבדלות מאיסורי חמץ ושמירה מפני כל פירור לחם. למעשה זהו חג של התרחקות מהחמץ, ומבחינת העולם הזה, שאותו מבטא החמץ. לעומת זאת חג הסוכות מרובה בשפע מצוות עשה הקשורות לעולם הזה – הסוכה, ארבעת המינים, ניסוך המים וריבוי קורבנות שבתוכם גם שבעים פרים על אומות העולם. אין מצוות לא תעשה בחג הסוכות, רק שפע מרובה מאוד של מצוות עשה.
מצוות לא תעשה עניינן היבדלות והתרחקות מהעולם ומהטומאות שבו. לעומת זאת עניינן של מצוות עשה הוא להמשיך שפע לעולם הזה כדי לתקנו, בוודאי כשמדובר במצוות הנעשות בחומרים מהעולם הזה, כדוגמת הסוכה וארבעת המינים. מצוות לא תעשה מגוננות מפני הסכנות שבעולם החומרי, ומצוות עשה משפיעות על העולם הזה להעלותו ולזככו.
באופן דומה פסח מחדד את ההבדל הגדול בין ישראל ובין מצרים, שייצגו את כלל התרבות האנושית בזמנם. לעומת זאת בסוכות אנו רואים דווקא את ההשפעה על אומות העולם בהקרבת שבעים פרים שהם כנגד אומות העולם (סוכה נה ע"ב). כיוצא בדבר אנו רואים שהנביא (זכריה יד, טז) מצווה את הגויים לעלות לבית המקדש לחגוג את חג הסוכות. נמצא שפסח עניינו היבדלות מהאומות, וסוכות עניינו השפעה עליהן.
בעומק העניין, פסח הוא הלידה של עם ישראל. כמו עובר קטן שצריך להניחו בחדר נקי, ולשומרו מכל משמר, כך עם ישראל בלידתו צריך להישמר מכל פגיעה. עיקר המטרה של חג הפסח הוא לדעת ולהכיר את עצמנו. לפני שהולכים להשפיע צריך להכיר את עצמנו וכוחותינו כדי שלא נתערבב עם מי שאנו משפיעים עליו ונאבד את זהותנו וסגולתנו. לכן בחג הפסח, בראשית טל הילדות של עם ישראל, הסביבה צריכה להיות נקייה מכל העולם הזה, מכל חמץ ומכל שאור.
בהמשך התהליך בא שבועות, ובו הקב"ה נותן לנו את התורה, מלמדנו את כל אורחות העולם הזה ומכוון אותנו כיצד להשפיע וממה להישמר. דומה הדבר לגיל בר מצווה, שבו הילד מקבל עול תורה מתוך דעת מפותחת להשכיל ולהבין בכוחות עצמו. בחג זה איננו מקיימים מצוות מיוחדות, לא עשין ולא לאווין, אלא מקבלים את התורה, שהיא מעל המצוות.
בחג השבועות אנו מקריבים קורבן מחמץ, להורות על תחילת השייכות להרים ולקדש את העולם הזה. אך החמץ נמצא רק בקורבן, במקדש, ועדיין לא נכנסנו אנו לתוך העולם הזה להעלותו. במובן זה בחג השבועות עם ישראל עודנו במדבר, במקום נבדל מהעולם התרבותי הרחב. עוד לא נכנס לארץ ולכל עסק החיים החומריים. וכך, ברוחניות העליונה, בסוד מתן תורה, אנו פוגשים את קורבן החמץ, אך עדיין בלא כניסה של כל עם ישראל לתוך חיי העולם הזה.
חג הסוכות מבטא את הכניסה לארץ, שכן הסוכה רומזת לבית המקדש, כמאמר הכתוב "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים עו, ג). בסוכות אנו כבר בשלים ומפותחים, חזקים ומבוססים. לכן יכולים אנו לרדת ממש אל העולם הזה ולהשפיע שפע גדול על כל העולם, על כל אומות העולם בסוד הקרבת הפרים, ועל הטבע כולו בסוד ארבעת המינים.
נמצא שמבחינה מסוימת כל הרגלים הם הכנה אל התכלית, שהיא ההשפעה של עם ישראל על העולם. מסיבה זו מוצאים אנו שמחה יתרה בסוכות, בשמחת בית השואבה בבית המקדש. בפסח הוצרכנו להיבדל מחלקים נכבדים של המציאות, ובשבועות היינו למעלה ממגע בארץ ובמושגיה. דווקא חג הסוכות הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ולפיכך השמחה בו שלמה ואדירה, בבחינת השמחה שהייתה לקב"ה ביום חנוכת המשכן, יום שבו הופיעה השכינה בשלמות, בכל רובדי המציאות, "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צו, יא). חג שמח לכל בית ישראל!
