נחמיה כהן, מנכ"ל 'לוקחים אחריות'
"המסך גורם לבעיות ראייה", "נמצא מתאם בין זמן צפייה לעלייה בבעיות קשב וריכוז", "30% מתעבורת הרשת היא פורנוגרפיה", "עידן הבדידות – זינוק בשיעור בני הנוער המדווחים על דיכאון ועל מחשבות אובדניות", "מחקר נרחב בארצות הברית קושר בין שימוש ברשתות חברתיות לתסמיני דיכאון ואובדנות", "בדידות, דיכאון וחרדה – זה מה שמרתונים של סדרות עושים לכם".
כבר קרוב לחמש עשרה שנים אנחנו מוצפים בזרם הולך וגובר של ממצאים קודרים בנוגע לשימוש במסכים. כל אחד כזה דוקר, מסתובב לנו בין שתי האוזניים וחדרי הלב ונפלט אחר כאב חזרה לאוויר העולם. כל אחד כזה גורם לנו להרהר על עצמנו, על הילדה הקטנה בת השמונה שלפי הסטטיסטיקות בדיוק נכנסת לעין הסערה, על המתבגר בן ה-16 שמחוץ למסך עושה שטויות. אז "למען השם, מה קורה איתו בתוך המסך?!" בהתחלה עוד התנחמנו בזה ש"אצלנו זה לא קורה", כי אנחנו בקהילה שמורה או שאנחנו משפחה שמדברת על הכול ובטוח היינו שומעים כבר, אבל לאט לאט האמונה הזו הלכה ונסדקה.
ואז, אחרי מכה ועוד מכה, כשכבר חלאס, הגיעו הנשימה העמוקה ומשפט העוצמה: זה דור חזק! שחררו אותי מכל הרצאות הפלצות, מכל טורי הזעם והפוסטים השחורים משחור. הנוער שלנו מדהים, הנוער שלנו עוצמתי, והוא ינצח את זה. איך? אני לא יודע, ה' יודע.
וזה נכון. אבל האם כל הבעיות יפתרו מאליהן? האם כל הסכנות יתאדו ביום בהיר וצח? האם הפגיעות ברוח, בנפש ובגוף פשוט יימחקו כלא היו? איפה עובר הגבול בין האמונה שהטוב ינצח לבין הייאוש מלפעול כדי לוודא לזה שכך אכן יהיה?
אני רוצה לכתוב כאן כמה מילים מאוד אופטימיות ועם זאת לעורר את להבת תיקון העולם שלוחשת בתוך כל אחד.
שש וחצי שנים שאני מנהל את עמותת 'לוקחים אחריות – משנים מציאות ברשת'. כשהקמנו אותה היה רק דבר אחד שהיה ברור לנו: חייבת להיות דרך להיות מחוברים לטכנולוגיה הפלאית הזו בלי להינזק, ליהנות רק מהברכה שבה בלי הקללה. זה התחיל בדפיקה על הבמה בישיבות הסדר ובמכינות, עבר מהר מאוד להרצאות בבתי ספר ובקהילות, ולאט לאט התרחבו המעגלים למאות מתנדבים מדהימים, לצוות ניהולי מדהים, ורק בשנה האחרונה 97,000 איש השתתפו בפעילויות הסברה וקיבלו כלים חינוכיים וטכנולוגיים לשליטה שלנו במסך.
למה אני כותב את זה? קודם כול, אלה ימים מיוחדים, שבהם הלב מכוון לתדר אחר והמילה 'תשובה' זועקת מכל חרך. הבתים מתמלאים בשפה אחרת, בניגון אחר. הראש והלב פנויים לשמוע על שינוי כיוון. אותה תשובה תופסת כל אחד ואחת ממקום אחר. בני הנוער שלנו עסוקים בוקר עד לילה במסכים, ברשתות, בקבוצות וואטסאפ ובסרטוני טיקטוק. וגם הם מרגישים הרבה פעמים שזה כבר נמאס עליהם.
אני מסתובב בשטח בין צעירים בני כל הגילים, ממגוון רחב מאוד על הסקאלה הדתית. תבינו, הנוער שלנו צמא לשינוי. נכון, הוא לא יבוא לדפוק לנו על דלת החדר ויגיד "היי אבא, אני צריך עזרה". אבל הוא כן ישמח לשמוע איך לעזאזל אבא שלו מצליח להשאיר את הראש מעל המים ולא להישאב לחללית הטסה הזו. ואם אתה במקרה כן נשאב, תדע שצעד אחד של שליטה שלך במסך יכה גלים בכל המשפחה. כשאתה נכנס בסוף יום עבודה שים אותו בצד, לא בכיס, בצד על שולחן בכניסה או על מדף בספרייה (ואם אתה רוצה להקל על עצמך, תכבה אותו, זה עוזר ל-FOMO).
אני יודע שזה נשמע קטן, לא מרד נגד גוגל ופייסבוק. אבל זה לא. נכון שהילדים שלנו הם דור ענק שיכול להניס כל צבא שרק יבוא, אבל אנחנו גם דור ההורים של הילדים האלה, דור ענק בעל שליחות מיוחדת. הניצחון מתחיל בצעדים הקטנים שנעשה אנחנו – אבא, אימא – כי זה הכור האטומי של ההתמודדות.
כשאנחנו מתקדמים צעד בהתמודדות הזו סללנו דרך לדור הבא, והוא כבר ירחיב וישדרג אותה. כשאנחנו מבינים שכולנו באותה סירה ושמים את ההתמודדות על שולחן השבת עם כל הילדים בדיבור בגובה העיניים ולא מלמעלה, אנחנו מעודדים את המוח והנפש שלנו לברור את הטוב מהרע, את המתוק מהמר.
וכאן אני רוצה לקרוא לעוד צלע מהמשולש: דור המחנכים. ואו, זו חתיכת משימה מטורפת! כאן לא יעזרו מילים יפות מלאות אופטימיות ריקה, לא מול מי שפוגש את העיניים העייפות והריקות בכל בוקר ומעביר בראש תרחישים אפשריים של מה היה הלילה, והכול כמובן איכשהו מקופל בשישה אינץ' הערמומיים האלה.
אני מאמין שאצלכם מונחת מפת המוקשים. זה דורש את הסבלנות והאומץ לפרק מוקש אחר מוקש אחר מוקש. בשביל זה צריך להכיר היטב את העולם הדיגיטלי, צריך להבין טוב מאוד את מערכת היחסים בין הנפש האנושית למסך וצריך להיות מלאי אמון ברצון של התלמידים לשים על שולחן המנתחים דבר אחר דבר ואיתם יחד לפתור את התיק הכירורגי המורכב ביותר שפגשנו.
לתגובות: Nehemyahc@gmail.com
