תקציר החלק הראשון:
ערב ראש השנה תשפ"ג. מתת, אישה צעירה ורגישה הנשואה זה כשנה לאמיתי ובסוף הריונה הראשון, מלווה בדחף של רגע 10,000 שקלים לרחלי, שכנתה האלמנה, כי היא שומעת על המצוקה הקשה שרחלי נתונה בה. אמיתי מופתע מאוד לשמוע על ההלוואה ומבין שהדבר החשוב עכשיו הוא להחתים עדים על שטר פרוזבול וליידע את רחלי שההלוואה לא תישמט. אמיתי עסוק ומבקש ממתת לעשות זאת למרות הקושי.
מתת ירדה במדרגות ושטר הפרוזבול בידה. היא נעמדה מול הדלת של הדודים, מנסה להסדיר את נשימתה, שומעת את ליבה ההולם בקרבה. פרץ של בכי וצעקות נשמע מעבר לדלת הדירה הסמוכה, ביתה של רחלי.
"אני לא רוצה לתקן בנייר דבק את המשקפיים, זה לא נוח לי, ויצחקו עליי בבית הספר! תפסיקי כבר לתקן את זה, אימא", בכיה של מרב, הבת הגדולה, הפך לצעקות כאב: "אני רוצה את אבא! הוא יקנה לי חדש ולא יגיד שאין כסף, אני רוצה את אבא, לא רוצה שיהיה בשמיים".
מתת שמעה את רחלי עונה בשקט, מנסה להרגיע, ואז מתחילה גם היא לבכות. מתת התיישבה על המדרגות, דמעות בעיניה, וחיבקה את הבטן. היא הסתכלה על השטר שבידה, ובהחלטת רגע חתמה ביד רועדת על הטופס בשם חיה ומנחם. היא קמה במהירות, לחצה על כפתור המעלית וחיכתה לבואה בחוסר רוגע.
עם כניסת ראש השנה תשפ"ג ישבה מתת על הספה בבית אימה, חסרת כוחות וחסרת שקט, בוהה בנרות החג הדולקים מולה. היא הסתכלה על אימה, יהודית, שנראתה לה שמחה ורגועה. מזמן לא ראתה אותה כך, חשבה. השנה האחרונה הייתה קשה. נדרש לאימה ולכל המשפחה זמן לעכל את הגירושין. חימם את ליבה של מתת לראות את אימה ואת אחותה הצעירה מכינות את קערות הסימנים של ראש השנה.
מתת עצמה את עיניה, מנסה לנשום ולחשוב איך להסביר לאמיתי שבעצם לא החתימה את הדודים ולא יידעה את רחלי. כשחזרה הביתה ובידה השטר היה אמיתי לחוץ שיצאו, רצה לקיים את הבטחתו ליהודית שיסדר לה את הארון שהתפרק במטבח ועוד דברים שביקשה שיעשה.
בדרך אמר למתת שהוא יודע כמה יהודית מתקשה לבקש עזרה וכמה משמח אותו שהיא העיזה לבקש עזרה ממנו, החתן שלה. מתת התבוננה בו באהבה, תוהה איך תאזור אומץ להסביר לו. היא הרגישה את הגוש האוחז בגרונה ומשתק אותה והעדיפה לעצום את העיניים, לתת לו לחשוב שנרדמה. ידעה שינצל את הנסיעה ללימוד תורה.
"מתתי, מה קורה? מה קורה מערב ראש השנה? אני מרגיש שאת עוברת משהו, וכל הזמן מתלבט עם עצמי אם לשאול או לא. אם זו הלידה המתקרבת, אם זה משהו אחר…"
מתת הניחה את ראשה על מסעד הספה ועצמה את עיניה. לנגד עיניה ראתה אותה ואת אמיתי מתווכחים בחדר השינה שלהם. אמיתי החזיק בידו את שטר הפרוזבול שחתמה עליו. הוא כעס, והיא בכתה. לפתע זרק את הדף על המיטה, פתח את הארון, ארז כמה בגדים לתיק גב ויצא מהבית בטריקת דלת. החלום התערבב לה עם זיכרון של הוריה מתווכחים ואביה עוזב את הבית.
מתת פקחה את עיניה בבהלה, ודמעות החלו לזלוג מהן. היא הזדקפה, ראתה שאימה ואחותה עסוקות, קמה במהירות וצעדה לעבר חדרה, נכנסה אליו וסגרה אחריה את הדלת.
"מה קורה, מתתוש? כל החג אני רוצה לשאול. מה עובר עלייך? הלב אומר לי שזה לא רק הצירים", יהודית צעדה עם מתת לעבר הרכב, מחבקת אותה, מסדרת את הסוודר על כתפיה. מתת הסתכלה לעבר אימה מופתעת, מרגישה שהיא אינה יכולה לשאת עוד את המשא לבדה, והחלה לבכות בשקט, נעמדת באמצע מגרש החנייה.
"מתתי, מה קרה?" הבכי של מתת התגבר.
"שיקרתי לאמיתי, הוא יתגרש ממני אם יגלה, אני יודעת". יהודית נרעדה לשמע המילה גירושין. הראש אמר לה להישאר שקולה, רגועה, לנסות להבין מה עובר על מתת, שנראתה שברירית פתאום. "על מה שיקרת? ולמה נראה לך שהוא יתגרש ממך?" היא הסתכלה סביב וראתה שאין איש ששומע אותן.
"הוא יתגרש ממני", אמרה מתת בקול שבור, "הילד שלי יגדל בלי אבא בבית. כל החג אני רק חושבת על זה. זה מה שהכי לא רציתי שיקרה לי. זה שאתם התגרשתם זה כבר מספיק נוראי".
"את יכולה להסביר לי מה קרה? אמיתי לא נראה לי כמו מישהו שרוצה להתגרש ממך, הוא לא הפסיק לדאוג לך כל החג. גם הוא הרגיש שמשהו עובר עלייך. הוא אמר לי שהוא לא יודע איך לעזור לך, בא לבקש עצה, המתוק הזה". היא הסתכלה על מתת והבינה שבתה לא באמת שומעת אותה, שהיא בתוך עצמה.
"הוא לא יודע ששיקרתי, אני מכירה אותו, הוא שונא שקרים. אימא, לא סיפרתי לך עד היום", היא התנשמה בכבדות, ידיה על בטנה. "כשהיה בן 21, לפני הצבא, אמיתי עמד להתארס, והחליט שלא, כי… כי זו שיצא איתה שיקרה לו. אני יודעת שהיא שיקרה על משהו ממש חשוב, אבל אני לא יודעת פרטים. אמיתי לא יודע שאני יודעת. אף פעם לא דיברנו על זה. אני לא יודעת מה לעשות, אין לי אוויר". יהודית חיבקה את מתת אליה, רואה את אמיתי ואלון, אח של מתת, מתקרבים ומשוחחים. "בואי נחזור רגע הביתה, אני אומר לאמיתי להביא את הרכב ולחכות לך".
דקות ארוכות לאחר מכן יצאה מתת מדלת הבניין וראתה את אמיתי ואלון ברכב. "תודה על השיחות, אין עליך אחי, שנה טובה", אמר אלון, יוצא מהרכב ומפנה את המקום למתת. הטפיחות ההדדיות שלהם על השכם שימחו את מתת, והיא הבינה עד כמה אמיתי נעשה משענת למשפחתה.
"יאללה, אחותי הגדולה, שיעבור לך בקלות, שנה טובה", אלון חיבק אותה בחיוך. מתת נכנסה לרכב, ואמיתי חייך אליה ושלח מבט מעמיק ואכפתי, "הכול בסדר? זה הצירים?"
"כן, אבל הם ממש חלשים, כמו בחג. אימא שלי דואגת לי, כמו תמיד", היא ניסתה לחייך חיוך קטן. "אני ממש עייפה, זה בסדר שאישן?"
"בטח, אני שם שיעור באוזניות". מתת סובבה את ראשה לעבר החלון. אמיתי העיף בה מבט תוהה. היא עצמה את עיניה, ושוב עלו מראות בעיני רוחה. היא נכנסת הביתה, אמיתי עומד מולה, בידו מכתב ועל גבו תיק. הוא נותן לה את המכתב ויוצא מהבית בטריקת דלת. היא פקחה את עיניה בבהלה והסתכלה על אמיתי, שהיה שקוע בנהיגה ובשיעור ששמע באוזניות. מתת הפנתה את מבטה הצידה, ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
"אני לא יכולה לספר לך, אתה תתגרש ממני!" אמרה מתת בקושי רב, "אני יודעת! אתה איש של אמת, ואני שיקרתי לך"
עשרת ימי תשובה עברו על מתת בקושי רב. בכל יום מחדש ניסתה למצוא את המילים להסביר לאמיתי מה קרה בערב ראש השנה, ובכל יום מחדש נשברה, מרגישה ששיחה שכזו תיגמר רע.
בערב יום הכיפורים תשפ"ג ישבה מתת ליד השולחן, ומולה פתוח תנ"ך, והיא כותבת על דף, כותבת ומוחקת. בוכה. מסתכלת על השעון ועל הדלת. כששמעה את קרקוש המפתח בחור המנעול היא הזדקפה וניגבה את הדמעות.
אמיתי נכנס הביתה, ראה אותה, חייך ושאל מייד בבהלה, מתקרב אליה במהירות: "מתתי, מה קרה? זה הצירים? הם מתחזקים?"
מתת קמה ממקומה, מחזיקה את התנ"ך בידיה, ניגבה את עיניה אך לא הצליחה לשלוט בבכי הנשמע בקולה: "כתוב בתנ"ך שמי שנותן הלוואה לפני שמיטה תהיה לו ברכה", והיא הקריאה בקול רועד מן הכתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".
היא הניחה את התנ"ך בזהירות על השולחן, "איפה הברכה שלנו, אמיתי? ניסיתי לעשות טוב, ויצא מזה רע במקום ברכה. איך זה יכול להיות?"
אמיתי הביט בה נדהם, מנסה לעכל, "על מה את מדברת, מתתי?" מתת לא ענתה. היא יצאה לחדר המדרגות ונכנסה למעלית, אמיתי בעקבותיה. הם עמדו במעלית זה מול זה.
"מתתי, מה קורה? מה קורה מערב ראש השנה? אני מרגיש שאת עוברת משהו, וכל הזמן מתלבט עם עצמי אם לשאול או לא. אם זו הלידה המתקרבת, אם זה משהו אחר…"
"אני לא יכולה לספר לך, אתה תתגרש ממני!" אמרה מתת בקושי רב, "אני יודעת! אתה איש של אמת, ואני שיקרתי לך".
אמיתי נדהם. חושך השתרר במעלית, איש מהם לא זז. "מה?! על מה שיקרת? מאיפה הבאת גירושין?" קולו התרכך, "מתתי…" ידיו חיפשו את ידיה בחושך, והוא אחז בידיה, מנסה להעביר לה את הביטחון שיש לו בה ובקשר.
"מתתי, תקשיבי לי טוב. אנחנו אחד! אני מאמין בך כמו שאני מאמין בעצמי. אני בטוח שמה שעשית זה כי רצית לעשות טוב. אני מכיר אותך!" הוא השתתק לרגע, הביט בה ושאל בעדינות: "מה קרה?"
"לא הייתי מסוגלת לומר לרחלי שזו הלוואה. היו בכי וצעקות אצלה בבית, ולא היה לי נעים מהדודים, אז חתמתי בשם הדודים ולא אמרתי כלום לרחלי", קולה נשנק.
אמיתי הביט בה, מנסה לקלוט את כל המידע, ומתת שוב פרצה בבכי, עזבה את ידיו ויצאה מהמעלית, נכנסה הביתה, התיישבה על הספה, הסתירה פניה בידיה ובכתה. אמיתי נכנס אחריה והתיישב לידה, קצת מבולבל. "מתתי, תקשיבי, זה לא שקר… זה…" הוא חיפש את המילים.
"אתה תתגרש ממני, נכון? כמו שנפרדת מעינת".
"מה?! מה את יודעת על עינת?" אמיתי נראה מופתע ומבולבל. הוא השתתק, עצם את העיניים ונראה מכונס, כפות ידיו על פניו. "שנייה, יותר מדי דברים ביחד". מתת הביטה בו והרגישה שליבה יוצא אליו, הדמעות זולגות על לחייה.
אמיתי הרים את פניו והסתכל על מתת, ליבו נכמר עליה. הוא ניסה לדבר בשיקול דעת, "דבר דבר. למה נראה לך שאתגרש ממך? אני אוהב אותך, מתתי, בעז"ה אנחנו תכף משפחה, הורים".
"כי אתה שונא שקרים! אני יודעת שנפרדת מעינת כי היא שיקרה לך".
"איך את יודעת על עינת? האמת, לא משנה. זה לא אותו דבר. עינת שיקרה על משהו חשוב. ונפרדנו לא רק בגלל זה, היו עוד דברים", הוא השתתק לרגע, רואה שמתת תולה בו עיניים. "הייתי צריך לספר לך על עינת בעצמי, שלא תשמעי ממישהו אחר. לא אמרתי כי פחדתי שזה ירתיע אותך. אני יודע כמה את רגישה לפרדות. טעיתי", אמר בשקט.
"הייתי צריכה לספר לך שאני יודעת מזה", היא ניגבה את הדמעות, מזדקפת קצת. אמיתי ניסה לחייך: "נכון. אבל מה שאת עשית זה לא שקר, ואם זה שקר, זה השקר כי מתוק ששמעתי, כי הוא מלמד מי את". הוא הסתכל לתוך עיניה ואמר ברכות, "מתתי, זה מה שהקסים אותי מהרגע הראשון, האמיתות שבך, טוב הלב, האכפתיות מכולם".
רגע שתיקה. מתת דיברה לאט, "ראיתי היום את רחלי, והיא שאלה אותי מתי הלידה. כשאמרתי שהתאריך עבר ושאני מרגישה צירים קלים כבר כמה ימים אבל זה לא מתקדם, היא אמרה שלפעמים כשיש לזוג משהו שתקוע ביניהם זה גורם ללידה להיתקע".
אמיתי הופתע: "מה?! באמת?!" מתת המשיכה לדבר לאט, "אז אולי זו הברכה שלנו, שפתחנו דברים". הם חייכו זה לזה, וידו של אמיתי נשלחה לעבר ידה ואחזה בה. "אני חייבת מים", היא ניסתה לקום. "אני אביא", אמר אמיתי, קם והלך במהירות לעבר המטבח.
כאב פתאומי אחז במתת, והיא החזיקה את הבטן, מתקפלת. אמיתי חוזר ובידו כוסות המים, ראה את מתת המקופלת מכאב והתקרב מהר, מניח על השולחן את הכוסות. "מה קרה?"
"תקרא לרחלי".
ברית לרך הנולד, "וייקרא שמו בישראל יונה בן אמיתי".
מוריה יאיר היא יוצרת קולנוע יהודי, סופרת, מלמדת לימודי קודש ומכוונת לעבודת הנפש על פי התורה
