בשבוע שעבר זה שוב קרה. תום ניסני, בעל תואר שני במשפטים, מצא עצמו פעם נוספת מבלה לילה בתא המעצר ומובא לפני שופט. העוון הפעם: סיוע לתקיעת שופר ליד כותל המזרח של הר הבית, בסמיכות לשער הרחמים. ניסני הגיע למקום הפשע עם חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק; שניהם מורחקים מהר הבית כבר זמן מה. גליק תקע בשופר, ניסני בסך הכול צילם. המשטרה ביקשה להרחיק אותם ממרחב העיר העתיקה של ירושלים עד לאחר חג הסוכות. השופט, בהחלטה נבונה יש לומר, סירב לבקשת המשטרה, והשניים שוחררו בבוקר.
"המשטרה טוענת שיש שם בית קברות מוסלמי, ולכן אסור לתקוע שם בשופר", ניסני מסביר. "למעשה יש שם אזור שהשתלטו עליו באמצעות בית קברות, ובית המשפט העליון הכיר בכך שזו השתלטות. אבל המשטרה רוצה שקט. מאיימים עליה במהומות, אז היא הולכת על הקל ומגרשת את היהודים".
שום דבר ברקע של תום, ילד תמים שדיבורו שקט, שגדל במשפחה חילונית לחלוטין בעפולה, לא רמז על עתידו של כפעיל נלהב למען הר הבית ובניין בית המקדש, מייסד ארגון 'סטודנטים למען הר הבית' ו'בידינו', למען הר הבית כמובן. הוא מתגורר בעלי זהב, נשוי ואב לשניים. לאחרונה החל להניח תפילין ולהשתתף בשיעורי תורה ביישוב.
"אבא שלי גדל בקיבוץ השמאל הקיצוני מענית", הוא מספר. "ההורים שלי נפגשו בקיבוץ, ועברו משם לתל עדשים. שם נולדתי. גדלתי בעפולה, הייתי ילד רגיל, ילד של כדורגל. הבית היה ציוני, וצמו בו ביום כיפור חוץ מאבא. קידוש בליל שבת לא היה, וגם בחגים היו רק סעודות ולא יותר.
"בצבא הייתי ב-8200. למדתי ערבית בתיכון, ומשכו אותנו לשם". האווירה בבסיס המודיעין היוקרתי במרכז הארץ, לפי תיאורו, נטתה לצד שאיננו ימין. "הרגשתי שאני משרת את המדינה, הייתי עושה לילות כימים, והתחלתי להתקדם שם כמפקד צוות. בסך הכול הייתי עשר שנים בצבא".
המפנה העיקרי והקשר להר הבית הגיע באופן לא צפוי בכלל: "בשנת 2012 הייתי בקבע, ויצאתי ללימודים. בחרתי בירושלים סתם כי רציתי להיות רחוק מהבית. שם הכול התחיל. עדיין הייתי חייל בקבע, והיה אז מבצע עמוד ענן. באוניברסיטה היו הפגנות עם דגלי אש"ף, אמרו שחיילי צה"ל רוצחים, ואני הייתי בהלם מוחלט.
"אז הצטרפתי לתנועת 'אם תרצו'. לקחתי דגל והצטרפתי. כתבתי מכתבים להנהלה כשעוד חשבתי שזה יכול לעזור. בהמשך נכנסתי לעניינים והייתי רכז 'אם תרצו' באוניברסיטה. ארגנו הפגנות, אירועים, הלכנו ראש בראש נגד ההנהלה".
"בחיים לא שמעתי לפני כן בכלל את המילים בית מקדש. בכלל לא הבנתי שזה קדוש, וכמובן לא טבלתי ולא כלום. בכניסה חבר שלי הוציא כיפה ושם על הראש. שוטר קפץ עליו מייד והורה לו ממש בצעקות להוריד את הכיפה. יצאתי משם מושפל. בכותל – דגל ישראל וציפורים מצייצות. מטר משם – מדינת אויב"
"הייתי פגוע בשביל עם ישראל"
כאן מגיע פרק הר הבית, הפרק שעתיד לשנות את חייו של ניסני מקצה לקצה: "במקרה, או יותר נכון בהשגחה עליונה, יצאתי לטיול בעיר. צריך להבין שלפני כן הייתי אולי ארבע פעמים בחיי בירושלים, ואני לא מכיר כלום. הייתי בכותל, ירדו לי דמעות, ושמתי פתק כמקובל. משם הגענו לכניסה להר. חבר שלי שבא איתנו היה סוג של דתי, אומנם בדרך להוריד כיפה, והוא הכניס אותנו להר. פתאום הרגשתי יחס עוין וקריר, תחושה של 'מה באתם לחפש פה למעלה?' נכנסנו, ובשלב הזה לא היה לי מושג מה זה אומר, כי בחיים לא שמעתי לפני כן בכלל את המילים בית מקדש.
"בכלל לא הבנתי שזה קדוש, וכמובן לא טבלתי ולא כלום. בכניסה חבר שלי הוציא כיפה ושם על הראש. שוטר קפץ עליו מייד והורה לו ממש בצעקות להוריד את הכיפה. הייתי בהלם, התעצבני ממש, הייתי פגוע בשבילו ובשביל עם ישראל. זה הקפיץ אותי, יצאתי עצבני במיוחד. גם הווקף דיברו איתנו באנגלית למרות שהם ידעו שאנחנו ישראלים, הכול כדי להראות בעלות על המקום".
"יצאתי משם מושפל. בכותל – דגל ישראל וציפורים מצייצות. מטר משם – מדינת אויב. אמרתי לעצמי: מה קורה פה? ככה התחלתי לעלות פעמיים בשבוע. פגשתי שם את ארנון סגל ויהודה גליק, הם חיברו אותי לעניין, ומכאן הכול היסטוריה. התחלתי לארגן קבוצות של סטודנטים, העלינו פוסטים, שלחנו מכתבים ופנינו לחברי כנסת עד שזה התמסד, וכך הקמנו את ארגון הסטודנטים ואת ארגון 'בידינו'".
"בשנת 2017 היינו שנינו עמוק בפעילות, ואז עשינו קידושין בפנים כדת וכדין עם שני עדים, רב, טבעת והכול. זה עשה כמובן הרבה רעש, וזו הייתה המטרה, לגעת בלב היהודי. ככל הנראה אנחנו היהודים היחידים שנישאו בהר הבית זה מאות בשנים"
והשיא הוא כנראה בטקס קידושין בהר הבית.
"את שרה אשתי, עולה מצרפת, פגשתי בפעם הראשונה בתור הכניסה להר הבית. היא פנתה אליי דרך 'אם תרצו' כי כתבתי בפייסבוק שאני עולה למחרת להר הבית. כל מיני אנשים אמרו שהם מתכוונים לבוא, ובסוף רק היא באה, ועלינו יחד.
"בפנים שמתי כיפה, ועיכבו אותי באותו יום במשטרה רק כי שמתי כיפה. בשנת 2017 היינו שנינו עמוק בפעילות, ואז עשינו קידושין בפנים כדת וכדין עם שני עדים, רב, טבעת והכול. זה עשה כמובן הרבה רעש, וזו הייתה המטרה, לגעת בלב היהודי. ככל הנראה אנחנו היהודים היחידים שנישאו בהר הבית זה מאות בשנים".
העיסוק בהר הבית עלה לניסני במחיר כבד: "בתקופה שסיימתי את הלימודים התחלתי לעלות וגם נעצרתי פעם אחת. התחילו לשאול אותי בצבא מה אני עושה שם, ומה פתאום הר הבית. אחרי שנה זה עבר לשיחות הבהרה עם צילומי מסך מפייסבוק שאני כותב בהם על הר הבית. אמרו לי להירגע, זימנו אותי לבכירים באמ"ן שאמרו לי: או שאתה מפסיק, או שאתה מסיים בצבא. אמרו לי לקחת שבוע ולהחליט. אמרתי להם בו במקום שאני לא מפסיק עם שום דבר, והם לא יכולים לקבוע את האמונות שלי, ובכלל אני לא עובר על שום חוק צבאי. מפה לשם על הרקע הזה סיימתי. השתחררתי ב-2017.
"ויתרתי על הרבה", הוא אומר. "חשוב לי שאנשים ידעו את זה כדי שלאנשים יהיה אומץ. לא המשכתי בקריירה שם, ונפתח לי פתח אחר. צריך לסמוך על ההוא שלמעלה שהוא יודע למה הוא מכוון. אולי זה ייתן אומץ לאחרים, למורים או אנשי צבא שמפחדים לומר מה דעתם בענייני הר הבית או בענייני ימין, כי אם נפחד, לא נצא מהמעגל ונשאר מדוכאים ומסכנים. אסור שיחנכו אותנו על מה לחשוב ולוותר על האמונה".
"ויתרתי על הרבה. חשוב לי שאנשים ידעו את זה כדי שלאנשים יהיה אומץ. לא המשכתי בקריירה שם, ונפתח לי פתח אחר. צריך לסמוך על ההוא שלמעלה שהוא יודע למה הוא מכוון. אולי זה ייתן אומץ לאחרים, למורים או אנשי צבא שמפחדים לומר מה דעתם בענייני הר הבית או בענייני ימין, כי אם נפחד, לא נצא מהמעגל ונשאר מדוכאים ומסכנים"
איזון פנימי
בשלב הזה של השיחה אני עדיין מרגיש שאני לא מבין מספיק את האדם היושב מולי. אני כשלעצמי לא עולה להר הבית, אך בהחלט מבין את תשוקת העלייה, את מרכזיותו הגדולה של הר בית ה' ובית המקדש ביהדות, אך זו הפעם הראשונה שאני נתקל באדם שאינו שומר תורה ומצוות במובן הרגיל, אינו חובש כיפה, אך כל עיסוקו ומרכז ליבו מונח בהר הבית ובבית המקדש העתיד לקום בלהט פנימי בלתי מוסבר.
אני תוהה על הדברים בקול, וניסני מנסה להסביר: "אני מרגיש היום במצב איזון פנימי", הוא אומר. אני גר ביישוב דתי, חבריי כאן דתיים, אבל אני מתהלך כאן בגופייה ועם כלב, ככה אני. מצד שני דברים שלא עשיתי פעם קורים. אני לומד גמרא עם השכנים, ולפני שבוע התחלתי להניח תפילין. קידוש כמובן אנחנו עושים, מה שלא עשו אצלנו בילדות. סבא וסבתא שלי עשו את זה, ואני חוזר למקורות. ההורים שלי מרוצים ותומכים, והתחלתי לעשות קידוש גם אצלם.
"זה נותן לי הרבה, והר הבית מרחף מעל הכול. אנחנו אומרים כל הזמן 'שייבנה בית המקדש במהרה', אנחנו מברכים על זה בברכת המזון, ולי כיף לקרוא את זה, כי אני פועל בשביל זה. אני לא רוצה להתפלל ולומר דברים סתם. אני מתבונן על השכנים וחש מעט תסכול: מתפללים הרבה יותר ממני, אבל איפה זה בא לידי ביטוי? היהדות בנויה סביב הר הבית והמקדש.
"אני שמח שהילדים שלי, שהם לא חובשי כיפה, מדברים בבית על הר הבית ועל בית המקדש. יש בבית תמונות של בית המקדש, ושניהם כבר עלו להר מספר פעמים דו-ספרתי של. כואב לי, אחרי שעשיתי את השינוי, שיש אנשים דתיים שהם למעשה מכונות של אנשים: מגדלים ילדים, עובדים, חוזרים הביתה, הולכים לישון ויוצאים לתפילה בבוקר. זה בעיניי סוג של זכר ליהודים, אנחנו בארץ אבל עדיין לא שם, כאילו לא באמת יהודים, לא באמת חופשיים, לא בונים את בית המקדש".
"הילדים שלי, שהם לא חובשי כיפה, מדברים בבית על הר הבית ועל בית המקדש. יש בבית תמונות של בית המקדש, ושניהם כבר עלו להר מספר פעמים דו-ספרתי של. כואב לי, אחרי שעשיתי את השינוי, שיש אנשים דתיים שהם למעשה מכונות של אנשים: מגדלים ילדים, עובדים, חוזרים הביתה, הולכים לישון ויוצאים לתפילה בבוקר. זה בעיניי סוג של זכר ליהודים, אנחנו בארץ אבל עדיין לא שם, כאילו לא באמת יהודים, לא באמת חופשיים, לא בונים את בית המקדש"
חשבתי בהתחלה שאתה פועל ממניע לאומי, ועכשיו אני מבין שאתה בעצם רוצה בית מקדש.
"זו המטרה הסופית", הוא מסכים. "אין הפרדה אצלי בין הלאומי לדתי, הכול מעורבב בלב ובראש. בית המקדש הוא גם גאווה לאומית, ולא רק של הדתיים. מתוך כבוד לדת לא יעלו בבגדים קצרים ובגופיות, אבל המקום צריך להיות של כולם, זה מקום תפארת העם היהודי.
"דבר שני, אני מרגיש שהניתוק בין המילים למציאות קשה ורחוק. אתה מתפלא שאני מדבר על בית מקדש. זה מבנה שאמור להיות פה במציאות, אז צריך לדבר על זה אם באמת רוצים את זה. אפשר לדמיין דברים וליצור דת אחרת, אבל ההתייחסות בתורה לבית המקדש היא אמיתית. כשאני מקריא לבן שלי 'ייבנה בית המקדש', אני מתכוון לזה. האם זה יקרה בזמן שלי? אולי לא, אבל אני רוצה שהוא, בני, ימשיך את זה".
אבל למה אתה רוצה בית מקדש?
"אנחנו מצווים על זה מהתורה!" הוא עונה בפשטות, כאינו מבין את שאלתי. "אני לא מקפיד על כל המצוות, לאט לאט אני מוסיף עוד. אבל יש דברים בתורה שברור שהם הגדולים, והמקדש זה אחד מהם. רוב הקיום שלנו בארץ ישראל הוא סביב בית המקדש. אני לא רוצה להיות זיוף או זכר ליהודי, בן חסות של עמים אחרים. חלק מהחירות של העם הזה היא שיהיה מבנה כזה, בניין להתפאר בו.
"אני מקריא לילדים שלי משהו על בית המקדש, והם שואלים אותי בתמימות למה לא בונים היום, למה לא עושים את זה. לפעמים אני מקבל שאלות כאלה מתיירים תמימים. קיבלתי השבוע שאלה כזו במייל מתיירת מאינדונזיה, 'מתי אתם בונים את בית המקדש?' גם הייתה לי פעם שיחה למכינה מהצפון, והם שאלו אותי: למה לא פשוט בונים? זו שאלה ממש טובה! באמת למה לא? מאיפה הפחד והניתוק הזה?
"אני אקח את הילדים עם סלי ביכורים באוטו או ברגל לבית המקדש, להגשים את עצמנו פה. אלו החגים שלנו, החגים של פעם, כי היום זה בכאילו: 'סלינו על כתפינו' בקיבוץ במקום בירושלים".
חלק מרכזי מיום הכיפורים הוא עבודת הכוהן בבית המקדש. אתה מרגיש שיום הכיפורים שלך השתנה?
הוא עונה בחיוב ומוסיף: "תשעה באב קיבל תפנית גדולה, וגם לצום בכיפור יש עכשיו יותר משמעות. לא צמתי בעבר בתשעה באב, ועכשיו אני צם מתוך חיבור והבנה. מצד שני אני מרגיש שהנה, נכון, היה חורבן, אבל אולי נפסיק לבכות כמה אנחנו יהודים מסכנים ונרדפים, כי אנחנו פה? בואו נחליט על עצמנו ונתקדם לעבר בנייה, ולא רק נבכה עם מגילת איכה כמה נורא היה ואיזה באסה וחורבן. אנחנו בוכים על חורבן ירושלים, וזה בעצם אחריותנו, כי זה פה".
הציבור החילוני והמסורתי לא שם, והמשטרה רודפת אתכם. למה?
"זה לא נעים. צברתי עשרים תיקים, שלושה מתנהלים נגדי בכל רגע נתון, והייתי בערך במאה מעצרים. שללו לי את רישיון הנשק, סיימתי קריירה בצבא. שילמתי מחיר וסגרו לי דלתות. זה לא סתם, שולטות בנו רשויות חזקות, לא נבחרי הציבור אלא המשטרה, השב"כ ומערכת המשפט, והם רוצים אותנו רחוק מהר הבית.
"מבחינת העם אני מרגיש שהוא מתעורר. הוא עסוק בהישרדות ביומיום, אבל העם הפשוט מבין. יש פה דיכוי מאוד קשה מלמעלה, בשל דרך הייסורים של כל מי שעולה היום להר הבית האזרח הפשוט היה פוחד לעלות בלעדינו. בינתיים שברנו שיא מאז ימי המקדש במספר העולים להר. מלמעלה מנסים לעצור את זה כי רוצים שקט. לא החזון חשוב או המדינה היהודית, רק השקט.
"היהודי תמיד חייב להתפשר: לוותר קצת פה, 'אל תתפלל כאן כי זה מסוכן', 'אל תתקע בשופר', מנסים לסחוב עוד חודש שקט, עוד קצת רוגע. אני לא מקבל את זה; אני רוצה מדינה יהודית גאה בשביל הבן שלי, ואני לא מחפש לחיות בשקט אלא אמת וצדק".
"התשובה היא שאנחנו צריכים לחתור לשם אם אנחנו רוצים את זה באמת. לחתור באמת ולהתעסק בשאלה איך מגיעים ליעד. זה כמו בצבא, יש נקודה שצריך להגיע אליה, ויש כמה דרכים: אפשר ללכת, לרוץ, להתגנב, לבצע תחבולה. השאלה היא אם הכיוון הוא בכלל לשם"
בין פרקטיקה לחלומות
בתשעה באב האחרון נערך דיון סוריאליסטי משהו באולפני ערוץ 14. עורכת הדין הדתייה בתיה כהנא דרור התאמצה להסביר מדוע יש להמשיך ולהגביל את תפילת היהודים בהר הבית, ולא מטעמים הלכתיים אלא מחשש מפני התלקחות המצב הביטחוני, ואילו ניסני, החילוני לכאורה, ניסה להסביר לה מדוע אנחנו צריכים לרצות את בית המקדש ולא לפחד.
"זה דיון שאני מנהל כל הזמן, על ההבדל בין פרקטיקה לחלומות. היא הסכימה שאנחנו מצווים, אבל טענה שאני לא ריאלי, שזה לא יקרה. אני מצידי אמרתי: למה לעזאזל שזה לא יקרה? אנחנו פה רוב יהודי, יש לנו צבא חזק, אז למה שזה לא יקרה? ביקשתי שתיתן לי סיבות טובות ולא תחזור כל הזמן על המנטרה של מלחמת עולם".
ומה באמת התשובה?
"התשובה היא שאנחנו צריכים לחתור לשם אם אנחנו רוצים את זה באמת. לחתור באמת ולהתעסק בשאלה איך מגיעים ליעד. זה כמו בצבא, יש נקודה שצריך להגיע אליה, ויש כמה דרכים: אפשר ללכת, לרוץ, להתגנב, לבצע תחבולה. השאלה היא אם הכיוון הוא בכלל לשם. אני מרגיש וטוען שמכל המגזרים גם הדתיים וגם החרדים הפסיקו לחתור לשם, אין להם כוונה אמיתית להגיע לבית המקדש. אם כך, אתה יכול להפסיק להתפלל, כי אתה עובד על הקב"ה.
"צריך להחליט. אם רוצים את היעד, יש המון דרכים: אפשר לכנס את מיטב המוחות ולתכנן. הנה, בשנתיים האחרונות מתפללים יהודים בהר הבית, ואין מלחמת עולם. היו הנפות דגלים, ולא פרצה מלחמה, שרו התקווה, ועדיין לא פרצה מלחמה. גם אם נעשה עוד כמה צעדים קדימה, לא תפרוץ מלחמה. אני מאמין ברמה הפרקטית לגמרי שאם רוצים, אפשר להתחיל. אם רק נרצה, ואת זה צריך לתקן".
