מחוק הלאום אל המדיניות בגליל

הזנחת הגליל – הבג"ץ שממנו הכול התחיל. וגם מה צריך לעשות כדי שחוק הלאום יחזיר את מדינת ישראל לציונות ולערך ההתיישבות היהודית
עו"ד זאב לב, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה
בשנת 1979 החליטה ממשלת ישראל להקים שלושים 'מצפים' בגליל לצורך שמירה על הרוב היהודי ומשיכת התיישבות יהודית לגליל. ההחלטה הייתה המשך טבעי של המדיניות הציונית טרם קום המדינה, שלפיה יש לפעול לקיומה של התיישבות יהודית רציפה בכל שטחי המדינה שתקום, ובלשונו של טרומפלדור: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".
בשנים האחרונות אנו מוצאים את עצמנו במציאות שבה הרוב הדמוגרפי היהודי בגליל נשחק עד כדי כך שבפברואר האחרון הוצג בכנסת נתון שלפיו "80% מאוכלוסיית התושבים בגליל אינה מקבלת את הגדרתה החוקתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אלא רק כדמוקרטית", הגדרה מכובסת לכך שמרבית אוכלוסיית הגליל היא ערבית.
למרבה הצער המציאות העגומה הזו, שנוצרה תחת שלטון ישראלי, אינה גזרת גורל ואינה יד המקרה, היא תוצאה של מדיניות שיטתית המעודדת בפועל התיישבות ערבית מחד גיסא ומדכאת גידול ההתיישבות היהודית מאידך גיסא. בזמן שמעל כל במה ידברו שרים וחברי הכנסת על עידוד התיישבות, בשטח פועלת המדינה הפוך לחלוטין.
כמו במשל על הצפרדע הרובצת בסיר המתחמם לאיטו ואינה מרגישה כלל בסכנה עד שהמים סביבה רותחים, כך גם המקרה של היחס הלאומי להתיישבות יהודית נבנה לאט לאט עד שהגענו למציאות הנוכחית.
עד שנות התשעים הייתה המדיניות המוצהרת של המדינה לעודד התיישבות יהודית עידוד אקטיבי מתוך ההבנה שהקמת יישובים יהודיים היא ערך ציוני. לצורך עידודם של יישובים יהודיים הקימה המדינה יישובים וייעדה אותם למגורי זוגות יהודים בלבד. אלא שבשנת 1995 עתרו בני משפחת קעדאן לבג"ץ בדרישה שיחייב את הסוכנות להקצות להם מגרש בשטח היישוב קציר. דרישתם התבססה על הטענה שאין מקום להפריד בין אזרחים, לנוכח עקרון השוויון החל במדינה דמוקרטית.
בית המשפט, בראשות השופט אהרן ברק, קבע כי השוויון הוא "מערכי היסוד של מדינת ישראל" וכי בהתאם לכך הקצאת קרקעות ביישובים "ליהודים בלבד" פוגעת בשוויון ואסורה. ההחלטה גרמה לפגיעה קשה ביכולת להקים יישובים יהודיים ולמשוך מתיישבים יהודים לאזורי הפריפריה של מדינת ישראל.

בבג"ץ קעדאן סתר בית המשפט את ההנחה ארוכת השנים שלפיה יש משמעות להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והפסיק את המסורת, שימיה כימי הציונות, לפעול להרחבת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. המים בסיר התחילו להתחמם.
במקביל לקביעה שלפיה התיישבות ליהודים בלבד פוגעת בשוויון ואסורה התיר בית משפט הקמת יישובים לערבים (או בדווים) בלבד. כך קבע בית המשפט בעתירה שהגיש יהודי אשר ביקש לרכוש קרקע ביישוב שהוקצה למתיישבים בדווים בלבד:
"ההתייחסות היא אל בדואים, אשר במשך שנים רבות חיו חיי נוודות… האופי ודרך החיים של נוודים ללא יישובי קבע מסודרים, על כל הכרוך בכך, הם העושים את הבדואים לבני קבוצה ייחודית, שהמשיבים סבורים שראויים הם לסיוע ולעידוד, תוך התייחסות מיוחדת, מפלה לטובה, ולא העובדה שהם ערבים".
איך אפשר להסביר את הסתירה? פשוט מאוד. התפיסה הפרוגרסיבית המנחה את בית המשפט אינה מכירה בזכויות הלאומיות של העם היהודי, אולם היא בהחלט מאמצת את שיח הזהויות המשייך כל אדם לקבוצת זהות ומדרג בין קבוצות 'פריבילגיות' ל'מוחלשות'. בהתאם לתפיסת העולם הזו, היהודים הם קבוצה 'פריבילגית' שאינה זכאית לכל הגנה, אולם הערבים הם קבוצה 'מוחלשת', ולמענם מותר וראוי לפגוע בעקרון השוויון.
תפיסת העולם הזו חלחלה לכל דרגי הפקידות והשלטון, ומאז שנות התשעים היא מובילה בשיטתיות את גישת הרשויות למיניהן. בגללה בוטלו הטבות ניכרות ברכישת קרקעות שיועדו לחיילים משוחררים, בעקבות הטענה כי מדובר בניסיון להפלות ערבים. מנגד, שיווק קרקעות הנעשה לערבים בלבד נעשה בדרך כלל במחירים נמוכים בהרבה ממחיר הקרקעות המשווקות ביישובים היהודיים.
גם פעולות האכיפה כנגד עבירות בנייה, המשמשות כלי להשתלטות על קרקעות ולהרחבת יישובים קיימים, מוטה בקיצוניות כנגד היישובים היהודיים. 'חוק קמיניץ', שנחקק בשנת 2017, ביקש להתמודד עם התופעה הנרחבת של עבירות הבנייה במגזר הערבי, אולם הממשלה הנוכחית הקפיאה אותו.
השילוב של זניחת המדיניות הציונית של עידוד התיישבות יהודית, שיווק מוזל של קרקעות במגזר הערבי, היעדר אכיפה שאפשר התרחבות זולה ומואצת ביישובים הערביים ותת-אכיפה נגד גורמים עברייניים הובילה אותנו למציאות שבה בשטח נרחב של מדינת ישראל הרוב היהודי אינו קיים, ובשטח שולטים אותם גורמים ש"אינם מקבלים את ישראל כמדינה יהודית". הסיר כבר רותח, והצפרדע התרגלה.
הדרך לתיקון המציאות העגומה הזו ולייהודו מחדש של הגליל חייבת להתחיל בהיפוך תפיסת העולם השולטת בשיח הציבורי שלנו, מכזו הדוברת את שיח הזהויות הפרוגרסיבי לכזו המכירה בלאומיות היהודית ובערכי הציונות.
חוק הלאום, שנחקק בשנת 2018 קיבע לראשונה כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה", ובכך קבע בחקיקה את הערך של ההתיישבות היהודית. ואולם החוק הוא רק השלב הראשון, הצהרת כוונות. את רוח החוק צריכה לקחת ממשלה ציונית, המאמינה בערכי ההתיישבות, ולהוריד לארץ באמצעות החלטות ממשלה, הקצאת משאבים, מינוי פקידות מתאימה וחזרה בפועל למדיניות ייהוד הגליל.

Lead:
עד שנות התשעים הייתה המדיניות המוצהרת של המדינה לעודד התיישבות יהודית עידוד אקטיבי מתוך ההבנה שהקמת יישובים יהודיים היא ערך ציוני. לצורך עידודם של יישובים יהודיים הקימה המדינה יישובים וייעדה אותם למגורי זוגות יהודים בלבד. אלא שבשנת 1995 עתרו בני משפחת קעדאן לבג"ץ בדרישה שיחייב את הסוכנות להקצות להם מגרש בשטח היישוב קציר