1.
אנחנו רגילים לראות הודעות בסגנון "מצאתי תפילין", על זוג תפילין שנשכח באוטובוס אתמול בבוקר. מה תגידו על תיק של טלית שאבד לפני כחמישים שנה, במלחמה, ונמצא כעת?
כך סיפר לי הלילה אלישיב גוטמן: "אבא שלי, בוגר ישיבת הר עציון, התפלל במלחמת יום כיפור בבסיס ברמת הגולן. באמצע התפילה, בעודו בצום, נשמעה האזעקה והוא רץ לבונקר, מותיר את חפציו מאחור. אחרי כמה חודשים מישהו מצא את התפילין של אבא והחזיר לו אותן, אבל התיק של הטלית שלו לא נמצא עד היום…
"ובכן, היום אבא שלי קיבל פתאום טלפון מיהודי שמחזיק בתיק הטלית הזה כחמישים שנה. מתברר שבזמן המלחמה כבשנו את האזור הזה בחזרה מהסורים. התיק של הטלית נמצא בתוך נגמ"ש סורי שנפגע. הסורים מצאו אותו בשטח ולקחו אותו. אחד המפקדים הישראליים, אורי עצמון, אסף מהנגמ"ש הסורי ציוד שנראה לו יהודי. היו שם גם מחזור תפילה צבאי, שופר ועוד. עצמון הוא תושב כפר סירקין, ובכל יום כיפור הוא היה מציג את הפריטים האלה למשפחה ולחברים ומניח אותם על השולחן כהשראה, כתזכורת.
"מתברר שכבר שנים הוא מחפש את בעל התיק ומספר את הסיפור הזה בכל מקום, אבל לא מצליח למצוא קצה חוט. השנה הבן שלו התחיל להעלות סטטוסים בנושא ולהריץ את המידע בקבוצות, וככה הוא כתב: 'אורי עצמון מג"ד 83 חרמש של חטיבה 670 מצא ביום השלישי של מלחמת יום כיפור למרגלות גבעת אורחה תיק עם רקמה עם האותיות י. ג. נשמח להגיע לבעלים. שיתופים יתקבלו בברכה'.
"בתוך כמה שיתופים המעגל נסגר: י. ג. זה אבא שלי. יצחק גוטמן. היה לאבא קשה לדבר הערב מרוב התרגשות, אבל בין כל הטלפונים עם המשפחה והחברים הוותיקים, הוא אמר לנו דבר יפה: הוא תמיד חשב מה עלה בגורל התיק של הטלית – אולי הוא נשרף, אולי הוא בסוריה – אבל דבר כזה הוא לא דמיין. הוא כל כך שמח שכל השנים האלה לתיק שלו היה בעצם תפקיד משמעותי, והוא היה חלק מחוויית יום הכיפור של הקיבוצניקים".
2.
בימים אלה אני מתכוננת לסוכות ולשמחת תורה ומחפשת תובנות מוצלחות ליום הראשון של 'אחרי החגים'. נשמע מוזר – באמצע אלול? ובכן, השיעור השבועי שלי בקשת 12 מצולם כעת ברצף, 13 תוכניות. תוכנית לכל ערב שבת ולכל ערב חג (מי היה מאמין שקשת יגרמו לי ללמוד כל כך הרבה תורה…)
זה ניסוי תודעתי מרתק, שקצת מעייף את המוח: להכין כעת שיעור כאילו הערב ראש השנה, ואז לדבר למצלמה כאילו אנחנו בערב יום כיפור, ובהמשך היום לצלם שיעור כאילו החגים נגמרו ומתחילים מבראשית, לקרוא את התורה מחדש.
אבל כשאני יוצאת מהאולפן, אני מבינה משהו על קדושת הזמנים. זה עתה סיימתי שיעור שכולו הכנה לשמיעת השופר של ראש השנה, אבל בחוץ סתם יום רביעי של אלול. אפשר לדבר ולתכנן אבל בסוף הקדושה, המצווה, הדבר עצמו – מגיעים בכל פעם רק בזמנם, בתאריך מסוים.
הרב קוק כתב על כך פעם ארבע מילים עמוקות: "כל זמן מאיר בתכונתו". כמו שלאנשים יש תכונות – קמצן או נדיב, נחמד או סנוב – גם לזמן יש תכונה. כל תקופה מאירה בנו משהו אחר: פסח הוא זמן חירותנו, תשעה באב הוא זמן של חורבן, ועכשיו אלול, זמן של התחדשות וחשבון נפש לקראת השנה החדשה. תשרי? חשוון? אלה תכונות אחרות לגמרי, זו לא המשימה שלנו עכשיו.
שנזכה לחיות עם הזמן. אלול שמח ומשמעותי.
3.
זו כותרת עולמית: מותה של אליזבת, מלכת אנגלייה, בגיל 96. אנחנו בעידן שבו מלך הוא רק דימוי, משל למשהו. עכשיו, בחודש אלול, נהוג לומר ש"המלך בשדה", כלומר, שאנחנו מרגישים את אלוקים קרוב אלינו במיוחד. אבל עד לשבוע שעבר פעלה בבריטניה מלכה אמיתית, עם כתר וארמון ושומרים, והיא מלכה במשך יותר מ־70 שנים רצופות.
ציפי חוטובלי, שגרירת ישראל בבריטניה, פגשה את המלכה יחד עם בעלה אור אלון, כשנכנסה לתפקידה. וכך הם סיפרו לי השבוע:
"המלכה פוגשת כל שגריר חדש. הגענו אליה בכרכרה עם סוסים וחיילי משמר מלכותיים. הכול היה מאוד חגיגי. אור סיפר לה שביהדות נהוג לברך כשפוגשים מלך או מלכה, ושאל אם אפשר לברך. היא הסכימה בעניין, והוא בירך בקול, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם', ומייד תרגם את הדברים. המלכה חייכה והודתה לנו בהתרגשות.
"ואז, בניגוד לפרוטוקול, בסוף הפגישה, אור, בקצת חוצפה ישראלית, ביקש ממנה עצה מניסיון חייה. היא חשבה חצי דקה ואמרה: 'עצה אחת? זה די קשה לתת עצה אחת'. בסוף היא ענתה כך: 'התקופה שמאז תחילת הקורונה לימדה אותנו להשקיע במערכות יחסים, במשפחה, בקשרים האנושיים, זה הדבר הכי חשוב בחיים'.
"כשיצאנו משם, חייל המשמר המאופק שליווה אותנו הסתובב ושאל את אור: 'מה אמרת לה?' סיפרנו לו, ומאז אנחנו מספרים לרבים את הסיפור הזה. כי אפילו מלכת אנגלייה חשבה שלהשקיע במשפחה ובחברים זה העיקר".
4.
רן בר־יושפט סיים בימים אלה את תחרות 'איש הברזל' ('איירון מן') בספרד: 3.8 ק"מ של שחייה, רכיבה על אופניים לאורך 180 ק"מ ואז ריצת מרתון מלאה של 42.2 ק"מ. אבל המסר שהוא ביקש ממני להעביר, קשור לא דווקא לספורט:
"התחרות נקבעה זמן רב מראש, ואף אחד לא ידע שיהיה באותו יום גל חום באירופה. כ־1,800 איש התחילו את התחרות, ורק כ־1,400 סיימו אותה. זה אומר ש־400 איש, כמעט אחד מכל ארבעה, פרשו באמצע. זה נדיר מאוד.
"מה קרה כאן? חלקם פשוט התעקשו לעשות את הכול הכי מהר, כמו באימונים שלהם, ולא קלטו שהדבר בלתי אפשרי בחום כזה. אני הבנתי כבר בהתחלה שאין סיכוי לשבור פה שיאים של עצמי, ורק חשבתי מה כן צריך לעשות כדי להצליח לסיים את התחרות.
"צריך להבין שזו תחרות יקרה מאוד, שאנשים משקיעים בה אלפי שעות אימונים, וממש מבאס לראות אנשים מסביבך שפשוט מתעלפים באמצע, כי הם לא מצליחים להרפות קצת. כל הזמן הצוותים הרפואיים פינו אנשים שהחליטו שהם רוצים הכול או כלום, אפס או מאה. אז הם קיבלו כלום, אפס. גם איש ברזל צריך לדעת להתגמש…
"לעומתם, אני ועוד רבים עצרנו בכל תחנת שתייה לאורך הדרך ודאגנו לשתות. היו גם קטעים שבהם הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה, בלי להתבייש. עצרתי כמובן גם לתפילת מנחה מהירה, מה שאחרים אולי יראו כבזבוז זמן, ובסופו של דבר סיימתי עם חיוך גדול ועם דגל ישראל (שסחבתי איתי לאורך כל הדרך). אומנם זה לקח לי שעה וחצי יותר ממה שתכננתי ורציתי, אבל אני מרוצה.
"נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה: מרוב רצון להיות מספר אחת, לפעמים נופלים בצד הדרך, ולא רק בתחרות כזו. אבל אפשר לעבור מהליכה לריצה, אפשר לדווש לאט ולעצור לנוח, העיקר להמשיך להתקדם, בכל תחום בחיים, בקצב שמתאים לנו".
5.
מה המשמעות של מעשינו הקטנים? ליאור פרישמן, ראש המועצה הדתית בעיר רחובות, סיפר לי השבוע את הסיפור הבא:
"יום אחד בחודש אלול הייתי ליד רב העיר הנערץ של רחובות, הרב שמחה קוק זצ"ל. שמעתי אותו אומר שמחר הוא אמור להעביר שיחת התעוררות, עוד לפני הסליחות, באחד מבתי הכנסת הספרדיים בעיר. רציתי מאוד להסיע אותו לשם, והוא הסכים.
"בארבע ורבע לפנות בבוקר חיכיתי לו מתחת לביתו. הוא ביקש שאסיע אותו קודם כול למקווה ברחוב השופטים. הוא טבל במקווה, ואז נסענו לבית הכנסת הספרדי. הגענו לשם ברבע לחמש, אנחנו נכנסים ורואים שם… רק את הגבאי. זהו. אני, הרב והגבאי. פניו של הגבאי הלבינו כמו סיד. הוא לא ידע איפה לשים את עצמו. איזו בושה, הוא הזמין את רב העיר, הטריח אותו לפנות בוקר, וכנראה לא פרסם מספיק ולא ידע להיערך, ואף אחד לא בא. מה עושים?
"אני מניח שכל אחד מאיתנו היה שמח לדבר לפני אולם מלא, אבל הרב קוק אמר לנו בחיוך: 'רבותיי, בואו נהיה ביחד, אני ממש אשמח ללמוד עם שניכם בחברותא תורה'. אני לא אשכח את הרגעים האלה. הוא המשיך ואמר לנו: 'תקשיבו טוב, אל תרגישו אכזבה. שווה לי וכדאי לי לטרוח לקום מוקדם ולבוא לפה לבית הכנסת אפילו בשביל שהלב של יהודי אחד ייפתח. והנה, נמצאים פה איתי שני יהודים'.
"עברו חמש־עשרה שנים. אני נזכר בסיפור הזה בכל שנה מחדש בחודש אלול. אנחנו נוהגים לדבר באלול על מעשים דרמטיים, על שינויים גרנדיוזיים, מבטיחים לעצמנו הרים וגבעות. אבל כל מעשה קטן שלנו הוא חשוב, ואפילו שיעור לשני אנשים לפנות בוקר הוא יקר".
