נעים להכיר, שמי דיקו, ואני מלח בספינת 'הדרך תרשישה' כבר עשרים שנה, מאז שאני בן 13. זו ספינה שמפליגה מנמלי הים פה באזור אל תרשיש. לוקחים סחורות מצור, מצידון, מכרתים ומעוד מקומות לתרשיש, ומביאים משם סחורות בחזרה.
ספינה טובה וחזקה ספינתנו, ורב החובל שלנו הוא איש העשוי ללא חת. אנחנו המלחים קוראים לו זאב ים. הוא חי על הים מגיל צעיר. הספינה הייתה של אביו, והוא ממשיך את דרכו בנחישות רבה עוד יותר משל אביו, כך מספרים. איש אינו מעז להתעסק איתו. פסגת השאיפות של כל מלח מהאזור היא להפליג בספינה של זאב ים.
יש לי משפחה, אישה וילדים, והם גרים בכרתים עם ההורים שלי. אני בדרכי אליהם. הם אינם מצפים לי, הם חושבים שאני בדרך לתרשיש ושיידרש זמן רב עד שאחזור. האמת היא שאני לא אותו אדם שהם מצפים לו. יש לי סיפור לספר להם, סיפור ששינה אותי מקצה לקצה. הם עומדים להיות מופתעים מאוד.
הכול התחיל בהפלגה האחרונה לתרשיש. מההתחלה היה בה משהו מוזר. כשיצאנו לדרך היה מזג האוויר נוח והבטיח לנו דרך חלקה. הספינה הייתה מלאה בסחורה, וכמובן באוכל ובמים בשבילנו. אנחנו המלחים היינו חבורה מגובשת מאוד אף על פי שכל אחד בא ממקום אחר בעולם. כמו שזאב ים אוהב, כל הסחורה הייתה מסודרת וקשורה היטב. האוכל והמים סודרו סידור נוח לחלוקה מהירה ומאורגנת.
אחרי יומיים החלה סערה בים.
באופן מפתיע ביותר פקד עלינו זאב ים לשוט לנמל הקרוב, נמל יפו. אני זוכר את המבטים המוזרים שהחלפנו בינינו. זו לא דרכו של זאב ים לוותר ולהיכנע לסערות. אמרתי לניקו, דוד שלי, זה שהביא אותי לספינה, סגנו של זאב ים, שכנראה אל הים הכניס מחשבות למוחו של זאב ים כדי להציל אותנו ממשהו. ניקו שתק והמשיך להביט ברב החובל במבט תוהה.
הסערה התמתנה קצת, אך זאב ים לא שינה את דעתו, וחזרנו ליפו. כשעגנו בנמל שלח זאב ים כמה מלחים להצטייד בעוד מזון ומים, להשלים את מה שהשתמשנו בו, והוא עצמו עמד בפתח הספינה, מחכה לחזרתם כדי להפליג. בדיוק אז ראינו איש לא מוכר מתקרב אל הספינה. בהליכה שלו היה משהו נמרץ, בטוח, נחוש, ממהר מאוד. הוא נעמד מול זאב ים בביטחון רב והחל לדון איתו במשהו.
מלא סקרנות ניגשתי לעברם, מחפש לעצמי משהו להתעסק בו כדי שאוכל להקשיב. "אשלם את שכר הספינה כולה", אמר האיש הזר נחרצות. זאב ים הביט בו בלי שהצליח להסתיר את תדהמתו אף שהיה שועל ערמומי וידע היטב לנהל משא ומתן. "שכר הספינה כולה הוא 4,000 דינרים", אמר ללא היסוס כשהתעשת.
הזר הניד ראשו לחיוב. "אני מוכן לשלם מראש", אמר, ושוב גרם לזאב ים תדהמה. הפעם הוא אפילו לא שלט בפיו, שנפער לרווחה. "עוד מעט אחזור ואביא את הכסף", אמר הזר בקול נחוש והושיט ידו ללחיצה. רגע לפני שהסתובב לרדת מן הספינה אמר: "שמי יונה בן אמיתי, נתראה עוד מעט", והלך. זאב ים הביט אחריו עד שנעלמה דמותו, ואז פנה לניקו ואמר בחיוך: "ראית איזה טיפש העליתי בחכתי?"
"הוא לא נראה טיפש", אמר ניקו בשקט את אשר חשבתי גם אני. "אתה לא מריח משהו מוזר? אנשים תמיד משלמים על ההפלגה רק בסופה. למה הוא משלם מראש?"
"מה מוזר?" שאל זאב ים, חיוך זחוח על פניו, "בטח בורח ממישהו או ממשהו, מה אכפת לי? הוא לא יפריע, זה בטוח!"
"קדימה, להתכונן להפלגה!" הרעים קולו בקריאה הרגילה למראה המלחים שחזרו ובידיהם הקניות. גם יונה חזר. הוא הושיט את שק הכסף לידי זאב ים, ביקש שיראו לו את מקומו בספינה והניח שם את שק חפציו הקטן. מייד עם ההפלגה התיישב יונה ושקע בגיליונות קלף שהביא עימו.
"ניקו", פניתי לדודי, "בוא תראה מה הוא עושה". ניקו הביט מרחוק בזר היושב וקורא, מראה לא שגרתי בספינה. "שים עליו עין", אמר לי בשקט ופנה לענייניו.
עבר עלינו יום נעים של שיט בים החלק. יונה אכל בקושי, ורוב הזמן ישב בפינתו שקוע בענייניו. מדי פעם הרים מבטו לעבר האופק, אל השמיים, ונראה לי שקוע בשיחה עם מישהו שאיני רואה.
זאב ים פנה לניקו ושאל בשקט, "איפה הזר, איפה יונה?" כולנו הבטנו אל המקום שיונה ישב בו, אך הוא לא נראה שם. רב החובל שלח את ניקו לחפשו על הסיפון,
למחרת החלה לנשוב רוח, וברגע אחד הייתה לרוח חזקה, ואז לסער גדול. מעודי לא ראיתי שינוי מהיר כזה במזג האוויר. בתוך דקות שטף את הסיפון גשם עז, והגלים הגבוהים טלטלו את הספינה מצד לצד. הרעש היה מחריש אוזניים: חריקות העץ הצטרפו לנהמות הרוח, לרעש הגשם ולקולות הגלים המכים בספינה.
אנחנו המלחים התקשנו מאוד לייצב עצמנו על הסיפון. הרגשנו שאלו רגעי חיינו האחרונים. מעומק ליבנו נשאנו תפילה, כל אחד לאליל שלו, שיציל אותנו ממוות בטוח. "זרקו לים כל מה שאינו הכרחי", קרא רב החובל ושלח את ניקו לעבור בין המלחים ולוודא שכולם שמעו את ההוראה, שנבלעה בקולות הסערה. הניסיון לשנות את כיוון הספינה ולחזור אל יפו לא צלח.
לפתע שם לב אחד המלחים שבמרחק לא רב מאיתנו שטה ספינה בשקט ובשלווה. הוא רץ לעבר רב החובל, שניסה עם דודי ניקו לחבר מחדש כמה קרשים שניתקו מהסיפון, והפנה את תשומת ליבם למראה המוזר. אני זוכר את רב החובל מקשיב לו בעודו דופק בעוז על הקרש, מזדקף ומפנה את מבטו לכיוון שאליו הצביע המלח, מסובב ראשו לצד השני ורואה עוד ספינה שטה בים חלק כמראה.
זאב ים פנה לניקו ושאל בשקט, "איפה הזר, איפה יונה?" כולנו הבטנו אל המקום שיונה ישב בו, אך הוא לא נראה שם. רב החובל שלח את ניקו לחפשו על הסיפון, ואותי לעבר בטן האונייה. ראיתי אותו שוכב וישן בין שקי החיטה. התבוננתי בשלווה שהייתה נסוכה על פניו ורצתי לסיפון לקרוא לרב החובל. הוא רץ למטה. ציפיתי שיצעק על יונה לקום ולבוא לעזור, אך הוא ניגש אליו בשקט, ביראת כבוד, ונגע בכתפו בעדינות. יונה התיישב מייד.
רב החובל כרע מולו והביט בעיניו: "אנחנו עומדים בין חיים למוות, ואתה נרדם?" שאל בעדינות, "מאיזה עם אתה?" התעניין. "עברי אנוכי", ענה יונה. "שמענו שא-לוהי העברים גדול הוא. קום קרא אל א-לוהיך, אולי יתעשת הא-לוהים לנו ויעשה עימנו ניסים כמו שעשה לכם בים סוף", אמר רב החובל.
יונה שתק. "בוא נצא לסיפון", ביקש רב החובל, "איני יכול להמשיך לשהות כאן בטלטלות העזות". כשיצאנו לסיפון ראינו שהמלחים נאספו מפוחדים סביב ניקו, מנסים להבין למה נעלם רב החובל לבטן האונייה. "נפיל גורל", אמר ניקו, "ונדע בשל מי הסערה הזו". נעמדנו במעגל, נותנים ידיים, מייצבים זה את זה בטלטלות. הגורל הוטל – ונפל על יונה.
"נטיל שוב", פקד ניקו, מביט ברב החובל השותק. איני זוכר כמה פעמים הטלנו. בכל פעם מחדש נפל הגורל על יונה.
"מאיזה עם אתה?" מה עשית שבשלך הסערה?" שאלתי את יונה. הרגשתי שאני חייב להבין מה מתרחש לנגד עיניי. "עברי אנוכי", ענה יונה בשלווה, מביט בי כמבין את המבוכה השוררת בנפשי, "ואת ה' א-לוהי השמיים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה". "אם כך, למה בגללך סוער הים?" המשכתי. "אני נביא, והא-ל יתברך שלח אותי לנינווה, והייתה קשה בעיניי לכתי אליהם, וברחתי לי מפני זה, ויצאתי מארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה", אמר יונה בקול רם.
כולנו הבטנו בו מלאי יראה ופחד. "מה נעשה כדי שישתוק הים?" הרעים קולו של זאב ים. "שאוני והטילוני אל הים, וישתוק הים מעליכם", אמר יונה בקול רם ויציב, מבטו עובר בינינו. לשמע דבריו לא זע איש, עיני כולם הופנו לרב החובל. הוא עמד זקוף, מביט ביונה.
לאחר זמן שנראה כנצח פנה רב החובל לשניים מהחזקים שבספני הספינה ואמר להם: "החזיקוהו היטב והורידו אותו למים לאט ובזהירות". לא רציתי שיוטל לים, רציתי להכירו לעומק, להבין יותר על אמונתו וא-לוהיו. זאב ים, שני הספנים ויונה ניגשו לעבר הסיפון, מגששים דרכם בספינה המיטלטלת. בעומדם שם אמר רב החובל בהתבוננו בשמיים: "א-לוהי עולם ה', אל תיתן עלינו דם נקיא, שאין אנו יודעים מה טיבו של האיש הזה". הוא סימן לספנים, והם הרימו את יונה והורידו אותו לים הזועף. המים הגיעו עד ברכיו. ברגע השתתק הים ופסקה הסערה, ואנחת רווחה נשמעה בספינה.
הספנים הביטו ברב החובל, והוא סימן להם להרים את יונה בחזרה לסיפון. מייד כשנגעו כפות רגליו בסיפון חזרה הסערה וטלטלה את הספינה טלטלה עזה. "הטילוני לים", חזר יונה ואמר, מביט ברב החובל. רב החובל סימן לספנים, והם הורידו את יונה בזהירות, מחזיקים בחוזקה בחבלים שקשרוהו בהם, והים שב ונרגע מייד.
הספנים המשיכו לשלשל את יונה פנימה לים, וכשהגיעו המים לצווארו זעק רב החובל "עצרו!" וסימן להם להעלות את יונה בחזרה אל הסיפון. ברגע שהחלו מושכים אותו למעלה, חזר הים לסעור.
רב החובל הביט ביונה במבט שכולו צער ובקשת סליחה. "הטילוני לים", אמר יונה בביטחון, "אין דרך אחרת". הוודאות בקולו ניצחה, ורב החובל עצם את עיניו ואמר: "כי אתה ה' כאשר חפצת עשית", וסימן לספנים להטילו אל הים. הים נרגע מייד מסערו. יונה נעלם במצולות בן רגע. רב החובל המשיך להתבונן בנקודה שבה צלל יונה, ודמעות זלגו מעיניו.
בלי לומר מילה החלו כל המלחים לזרוק את העבודה הזרה שלהם לתוך המים, כורעים על ברכיהם ופונים לא-לוהים בתפילות מלאות יראה והודיה.
במקום להמשיך לתרשיש חזרנו ליפו והפכנו לבני ברית. מלנו איש בשר עורלתו ועלינו כולנו לירושלים, לבית המקדש, להקריב עולות וזבחים. שם נדרנו כולנו להביא איש את משפחתו תחת כנפי השכינה לאמונה שלמה בא-לוהים. עכשיו אני באונייה בדרך הביתה, לכרתים, לקיים את נדרי.
ומה עם יונה, תשאלו? סמוך ובטוח אנוכי כי ה' הרחום והחנון דאג לו. תחושה פנימית חזקה אומרת לי שיונה הלך להינבא על נינווה, כי השליחות הזו, אני מאמין, היא יותר בשביל יונה, ודרכו בשביל עם ישראל, משהיא בשביל נינווה.
