ללא שליטה

בשש וחצי בערב יום שישי הגענו להדסה עין כרם. התחילו צירים. עדיין לא רציני. למה להילחץ אם אפשר לתכנן את הזמן? אנחנו כמו כל המבוהלים האלו שמגיעים עם הלשון ברגע האחרון? מה פתאום. רוצים סוד לחיים טובים? תכנון. מי שמתכנן – מלך. אל תחכה לנסיבות. היה אתה הנסיבות. רוצים לשלוט בחיים שלכם? תיזמו.

השעון מתקתק. הצירים מתגברים. נכנסים ללידה. מכשירים מצפצפים. מוניטור שלא מפסיק לחפור. המיילדת והדולה עובדות במרץ. אני לא מפסיק למלמל תהילים. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מבין באמת מה זה צער לידה. באמת. אין דרך לתאר מה עבר שם. העינויים של המפלגה הסינית זה ימית 2000 ליד הסיוט הזה. יאללה עוד קצת וזה נגמר. עוד כמה נשימות. המיילדת מעודדת. הדולה דוחפת. אבל כלום. פתאום אני קולט שכל התהליך הזה יכול גם להשתבש. עבדו עליי בעיניים. כן אדון חכמולוג, איפה השליטה שלך עכשיו? איפה התכנון? המילים המפוצצות והיפות? כנראה נשארו על מדפי הספרים של סטימצקי. א־לוהים ישמור, אני חושב לעצמי, החיים שלי אשכרה יכולים להתהפך ברגע אחד. אף אחד לא מבטיח לי כלום. תן לנו רק לצאת מהמקום הזה בשלום. נו צא כבר, ילד שלי! למה אתה מחכה? גמרת אותי. מתחיל חשבון נפש. משא ומתן למול א־לוהים. שמע, אני יודע שלא הייתי משהו בתקופה האחרונה אבל אם רק תוציא אותנו מכאן… מה שאתה רוצה. רק תן שיעבור בשלום.

ואז מגיע חלק הפרופורציות. הבנתי שבעצם כרגע לא מעניין אותי שום דבר בחיים. באמת כלום. רק שהילד שלי ואשתי יהיו בריאים. וכל הטרדות שלפני כן ניקרו לי בראש וכל הדאגות וכל הספקות וכל הבלבלות נראו לי פתאום כל כך תלושים, מנותקים, חיוורים, ילדותיים, לא חשובים, סתמיים וטפלים.

שבוע המוח שלי היה עסוק בכל מיני שאלות וטרדות כמו אם יפרסמו או לא יפרסמו את מה שכתבתי. את מי זה מעניין? מדהים איך שהשטויות הללו יכולות להעסיק לנו את הראש.

אני כרגע נלחם על החיים שמחכים להתפרץ ולצאת החוצה. מסתכל על אשתי ויודע שאין גבר בעולם, גם בוגר ימ"מ או סיירת מטכ"ל, שהיה מוכן לעבור עכשיו את מה שהיא עוברת. אין על המין הנשי. נקודה.

חוזר אליי. הרגשתי כמה שאנחנו קטנים, אומללים, חסרי אונים. כמה שלמרות כל המדע המפואר והמכשור הנוצץ והפרופסורים והדוקטורים וכל ה'רים' שתרצו, תכלס, כמו שאמר לי פעם פרופסור בכיר ומוכר מבית החולים שערי צדק:

"כשהלידה מתחילה, אנחנו לא יכולים באמת לעצור אותה, ולמעשה אין לנו כל כך שליטה על מה שהולך שם". רק שאת זה לא כותבים לכם בספרי הקואוצ'ינג…

ואתה מבין שתכלס כרגע, למרות המיילדת והמוניטור והדולה, כל מה שנשאר לך זה רק להתפלל, כי חוץ מא־לוהים אף אחד אחר לא יוכל באמת לעזור לך.

אז התפללתי, ופתאום אני רואה את אותיות ברכת 'אשר יצר' מרצדות ורוקדות באש, מתנשמות למולי: "גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות".

והרגשתי איך שאני חותם על כל מילה ומילה, מסניף את הברכה הזו חזק חזק, עוצם את העיניים ומבקש רחמים ועזרה מכל האבות והאימהות שלי שיעזרו לי לצלוח את השעה.

הזמן המשיך לתקתק, הלידה לא התקדמה, הגיע הזמן ללידת ואקום. לא עזר. ואני? בטוח שעוד רגע אני נגמר שם. א־לוהים, אני אעשה מה שאתה רוצה, רק תן לי לעבור את הלידה הזו בשלום.

"נצטרך ניתוח קיסרי", אומר הרופא הבכיר ברצינות ושולח אותי לעבר רבינו ואמירת התיקון הכללי.

"זה יכול לקחת גם שעה", אומרת לי האחות, ואני כבר חושב על השעה הארוכה בחיי.

קורא עוד פרק בתיקון.

אחרי שלוש דקות נכנסת האחות לחדר שבו אני מחכה ואומרת לי:

"אתה האבא? מזל טוב. יש לך בן!"

והתחלתי לעוף. ודמעות. ורק חשבתי: א־לוהים, איך אני מצליח לשמור על הגדולה הזו, על החיבור הזה לקב"ה, על הפרופורציות בחיים, על לדעת מה חשוב באמת, מבלי ליפול לקטנות דמוחין ולשטויות.

כמה מחשבה ומאמץ וחשבון נפש ומודעות נדרשים בשביל להזכיר לי את הרגעים הכל כך מיוחדים האלו שעברנו.

חשבתי שלמרות הזמן אני אצליח להמשיך ולרחף בענני הגדלות האלו, עד שמצאתי את עצמי שוב מהרהר וחוזר ומהרהר:

רגע, ואם בסוף המאמר הזה שלי לא יתפרסם? איך אני אגיב?

והבנתי שלידה היא כמו מעמד הר סיני. גילוי מטורף. משהו פסיכי שמעיף לך את המוח.

ויש דברים שאפשר להשיג ולהבין, לחוות ולהרגיש רק בלידה.

וכל השאר? בשביל זה אנחנו צריכים לעבוד ולעמול קשה.

מזל טוב, בן אהוב שלנו, שיהיו לך חיים עם הרבה אמונה וסייעתא דשמיא. תתרכז בהם.

אם אלו יהיו לך, השליטה כבר תגיע לבד.