זמן שימוש בטלפון ביום: "זה מאוד משתנה, אני נוטה להעריך שכחמש שעות".
שימושים בנייד: יומן, שיחות, מייל, הודעות וואטסאפ, וייז, מוזיקה, חדשות ושעון מעורר.
חנן מסביר למה החליט ללכת על הניסוי: "כמעט בכל שנה אני עושה לעצמי איזה פיק כזה של שבוע בלי סים או משהו כזה, והשנה לא יצא לי לעשות. היו כמה פעמים שממש התנתקתי מהנייד, אבל בשנים האחרונות לא עשיתי את זה ממש, כזה טוטלי. זו נראתה הזדמנות טובה. הרבה זמן רציתי להתנתק, ופשוט כל הזמן איכשהו התמסמס.
"אגב, נשאר איתי מהניסוי העניין של לא ללכת לישון עם הטלפון ולא לקום איתו. אני קם מוקדם, אז לצורך העניין אני קורא ספר. תמיד הייתי קורא בבוקר, לרוב שירה, אבל בשנים האחרונות קראתי דרך אתרים בנייד. זה משהו שהתגעגעתי אליו, לחזור לקרוא בבוקר מספר".
ד"ר חננאל רוזנברג: "האירוע המוזר שחנן מתאר נובע מזה שהטלפון מאפשר לנו שלא להזדקק למיומנויות קוגניטיביות שהיו הכרחיות רק לפני עשר שנים. אנו לא צריכים יותר לזכור מספרי טלפון, סיסמאות וכתובות מגורים, ולא לנווט את דרכנו בכבישי ישראל המפותלים. יש שרואים בזה הפסד, ובסמארטפון מכשיר הגורים לניוון כישורים אנושיים חשובים. לעומת זאת יש שטוענים כי כמו שאיננו בוכים שאיבדנו את היכולת להבעיר אש מאבני צור או לצוד חיות בר בטבע, כך גם כאן מדובר בהתפתחות טבעית וחשובה, ואת מקומן של המיומנויות הנשכחות מחליפים כישורים חדשים התואמים לסביבה הטכנולוגית שבה אנו חיים"
חוץ מזה היו עוד דברים ששינית בעקבות הניסוי?
"לא, לא ממש. האמת היא שמהניסוי הזה התחוור לי עד כמה אני תלוי בנייד: פנגו, וייז, בנק ששולח מסרון. הטלפון הקודם שלי בדיוק נהרס השבוע, הייתי צריך להפעיל פנגו, ונהייתי לחוץ. רגעים של חוסר אונים. גם בניסוי עצמו היה שלב שפתאום שכחתי את הקוד של הרכב וכבר נשברתי, הייתי חייב להסתכל אם בטלפון יש קוד, כי שמרתי אותו שם. הרבה זיכרונות שמורים בו. אני גם אדם שכותב, ואם עולה משהו, אני מייד פותח פתק בנייד וכותב".
אחר הצהריים, כשנסענו לבת מצווה של אחיינית, התחיל בלגן. מכל הימים בעולם דווקא הפעם שכחתי את הקוד של הרכב, ואז סמטוחה שלמה. הרבה לחץ באמצע תחנת דלק בבית גוברין. ברגע הזה, כשעוד אנשים היו תלויים בי, פתחתי את הטלפון (לקחתי אותו איתי ליתר ביטחון לאור ההתנתקות של וואטסאפ וב, דבר שנצרכתי לו כי תוכננה נסיעה לטיול) מתוך תקווה ששמרתי את הקוד של הרכב בתוכו. מלבד זה לא נגעתי בו יותר. מבחינתי היה להתקשר אחרי יומיים ולבדוק מה לעשות מול הביטוח. בגלל חוסר האונים הזה הייתי פשוט נינוח, ומה שיהיה יהיה.
בפועל אבא שלי התקשר לביטוח וביקש לשלוח מישהו שיפרוץ. במקביל נסענו לסיור בת מצווה של אחיינית. אני לא הייתי זמין בטלפון, מה שהפך את אבא שלי לאיש הקשר איתם. בשלב מסוים איש המקצוע הגיע, ואני הייתי צריך לנסוע עם אחי חזור. אז היינו צריכים למצוא את הדרך, ושוב אין לי יכולת לעשות גוגל מפות, אז המתנתי שאחי יצטוות אליי ונלך יחד לרכב. כשהגענו התחברתי לאינטרנט מאוטובוס כדי לשלוח הודעות לאימא שלי שהכול בסדר.
ראיתי בקטע של הקוד שחוויתי אז סוג של מצוקה שלא היה לי מנוס מלפתוח את הטלפון ולעיין בו לראות היכן שמתי את הקוד. זו כן הייתה נקודת מצוקה שבאמת הובילה לאין ברירה הזה, יש המון ידע חיוני במכשיר.
מה עשית כשנתקעת עם הרכב בזמן הניסוי?
"הרכב שלי אשכרה נתקע, ואני בלי קוד. אז אבא שלי אמר: טוב, תזמין גרר. אמרתי לו: אני לא יכול לגעת בטלפון. זה היה ממש הזוי. כל האחים שלי היו בקשר עם הגרר ועם הביטוח, ואני בשלי. גם כשהייתי צריך לחזור לרכב הייתי צריך גוגל מפות כדי לדעת לאן להגיע. הייתי חייב להיעזר באנשים אחרים. אז בסופו של דבר הייתה תלות בטלפון, פשוט דרך אנשים אחרים, כאילו משהו היה מוגבל בי שלא יכולתי להשתמש בו".
מיומנו של חנן: "מצאתי שבכל פעם שהחברים ישבו והיו עם הטלפונים, אני או בהיתי או פשוט פתחתי ספר, וזו תנועה שאני שמח עליה מאוד! במהלך המסלול ממש התרחקתי מהחבר'ה שהיו עם הטלפון, כי לא יכולתי לסבול את זה. שמחתי כל כך על ההווה, ממש הרגשתי את הפער הזה בינינו"
ואיך נסעת בסוף?
"אין לך וייז, אתה באמצע שום מקום, ולך תמצא את דרכך חזרה. היה לי מעניין. בסוף גם הסתדרתי. אני לא יודע אם נסעתי מהדרך המהירה או האיטית, כמובן, אבל פתאום מסתכלים על שלטים, ומקסימום קצת טועים פה ושם".
בסופו של דבר היה לא פעם מוזר לצאת מהבית בלי המכשיר. ידעתי שיש סיכוי שאצטרך לנסוע לבאר שבע, ותהיתי מה יהיה, ואם יקרה משהו בדרך ולא אוכל להזעיק משהו לעזרה. זה לא היה מנהל אותי, והייתי נוסע, אבל התהייה הייתה באוויר. נוסף על כך בוואטסאפ וב התנתק החיבור, והיה צורך לחבר את הטלפון מחדש. הדבר אתגר אותי בלהתנתק לגמרי מהמרחב הזה. לאורך היום בהפסקות קפה במקום לעיין בפוסטים או להגיב על הודעות לקחתי כמו בעבר ספר לקריאה, ומבחינתי יש בזה איזה רגע התנקות.
ד"ר חננאל רוזנברג מסביר על התלות שפיתחנו במכשיר הקטן: "האירוע המוזר שחנן מתאר נובע מזה שהטלפון מאפשר לנו שלא להזדקק למיומנויות קוגניטיביות שהיו הכרחיות רק לפני עשר שנים. אנו לא צריכים יותר לזכור מספרי טלפון, סיסמאות וכתובות מגורים, ולא לנווט את דרכנו בכבישי ישראל המפותלים. יש שרואים בזה הפסד, ובסמארטפון מכשיר הגורים לניוון כישורים אנושיים חשובים.
"לעומת זאת יש שטוענים כי כמו שאיננו בוכים שאיבדנו את היכולת להבעיר אש מאבני צור או לצוד חיות בר בטבע, כך גם כאן מדובר בהתפתחות טבעית וחשובה, ואת מקומן של המיומנויות הנשכחות מחליפים כישורים חדשים התואמים לסביבה הטכנולוגית שבה אנו חיים".
חנן מתאר עוד קשיים שנתקל בהם: "בהקשר של מוזיקה נניח, פתאום מצאתי את עצמי מגיע לשטוף את הבית עם מוזיקה דרך מחשב במקום להקשיב בטלפון לפלייליסטים של הספוטיפיי. חוץ מזה אני כותב שירה, אז כשעולה לי משהו לראש אני חייב באותו רגע לכתוב אותו. זה משהו שהיה לי מאוד קשה בשבוע הזה, שהייתי צריך לשנן בראש המון דברים עד שאני מגיע למחשב".
אז יש דברים ששכחת בעקבות זה?
"בטוח שכן. אחרי שרפת חמץ, לדוגמה, אני תמיד קורא דברים, והפעם פשוט עמדתי מול המדורה וממש נהניתי להתבונן ולחשוב. מצד שני לא היה לי טלפון שם, אז יש דברים שנעלמו לי, שהיו יכולים להיכתב ונעלמו".
ולא חשבת להביא נגיד איזה דף ועט כדי לכתוב?
"אני בן אדם שיש לו קושי עם כל דבר שהוא קצת פרוצדורה. זה נשמע שאני מגזים, כולה דף ועט, אבל אני יודע שדפים נעלמים לי וזה לא פרקטי איתי. הכול ייאבד לי מאוד מהר. זה גם כמו הרגל שמה שלא במחשב או בטלפון לא קיים".
חנן בולר: "כאיש חינוך יש לי איזה צד של אימה מהתלותיות בנייד. מצד שני לא יעזור, זה חיבור שבסוף יש בו גם המון ברכה, הוא חוסך המון זמן, מאוד מייעל את העבודה, מייעל אותי ומזמן מפגשים עם עוד עולמות תוכן. אני לא מאוד סומך עליו ומתרפק עליו, וגם לא שותף למלחמת חורמה נגדו"
יצא לך לחפש את הטלפון מבלי משים?
"בטח. תנועה אוטומטית כזאת על הכיס. נניח הלכתי לסופר ולא זכרתי מה ביקשו ממני להביא, ואני ממש זוכר שישר נגעתי בכיס כדי לכתוב וואטסאפ למי ששלחו אותי. ואז קלטתי שאין לי טלפון, אז אמרתי לעצמי: או-קיי, אני לא זוכר מה אמרו לי להביא, ובסדר, מה שיהיה יהיה. גם לא יכולתי לצלם להם את הסוגים של המוצרים, שיגידו אם הם התכוונו אליהם".
אז מה עשית? מה קנית?
"מה עשיתי? פשוט מה שנראה לי. ואחר כך אין מה לעשות, אכלתם אותה".
היום הראשון לטיול התחיל שוב בוואטסאפ וב. הייתי צריך לתאם עם חבר שייקח אותי. הדבר כמובן היה מאתגר; ירדתי למטה ולא מצאתי את הרכב. אני מודה שגם כאן הפעלתי נקודה חמה כדי להתחבר לוואטסאפ וב ולתקשר איתו דרכו. עוד פונקציה טריוויאלית שלא היה לי מגע איתה.
נסענו צפונה, כמובן לצלילי הפלייליסט שלו. אני חייב לומר שאחד הדברים המהנים בלהיות ללא טלפון היה שישבתי על הכינרת ויכולתי רק לחשוב. ישבתי ליד קבר רחל המשוררת וקראתי שירים בנחת נחת.
מצאתי שבכל פעם שהחברים ישבו והיו עם הטלפונים, אני או בהיתי או פשוט פתחתי ספר, וזו תנועה שאני שמח עליה מאוד!
במהלך המסלול ממש התרחקתי מהחבר'ה שהיו עם הטלפון, כי לא יכולתי לסבול את זה. שמחתי כל כך על ההווה, ממש הרגשתי את הפער הזה בינינו.
חנן משתף בחוויה נוספת: "היה לי איזה יום אחד של טיול עם חברים, וריחמתי עליהם תוך כדי הטיול. היו רגעים שהם עצרו לצלם דברים או להצטלם, אבל אצלי זה כאילו כבר לא היה במרחב. זה היה פשוט להיטמע בטבע, במרחב, וכל שאר הדברים הם כבר לא אישיו. כשאתה בלי הנייד אתה חי את החוויה יותר".
הרגשת שאולי במהלך הטיול במהלך המסלול אתה יותר מדבר עם אנשים?
"שאלה ממש טובה. תראי, אני יועץ חינוכי, אני מדבר כל היום. שיחות זה בכל מקרה המרחב שלי, אז קשה לי לענות על זה. אני נוטה להאמין שברגע שאין לך אופציות אחרות, מן הסתם אתה פונה יותר ליוזמה ושיח".
היית חוזר על שבוע כזה?
"כן. בחופש הגדול נניח הייתי עושה את זה".
מה אתה חושב באופן כללי על טלפונים, בני אדם הקשר ביניהם?
"ככה זה בכל הדברים: השאלה היא אם הדברים מנהלים אותך או אתה אותם. כאיש חינוך יש לי איזה צד של אימה מהתלותיות בנייד. מצד שני לא יעזור, זה חיבור שבסוף יש בו גם המון ברכה, הוא חוסך המון זמן, מאוד מייעל את העבודה, מייעל אותי ומזמן מפגשים עם עוד עולמות תוכן. אני לא מאוד סומך עליו ומתרפק עליו, וגם לא שותף למלחמת חורמה נגדו. הוא דבר טוב, וכל השאלה היא למי ומתי. לי אישית לקח חמש שנים להכניס אינטרנט לסמארטפון ושבע שנים להכניס וואטסאפ.
"דברים צריכים להיות בלמידה ובהדרגה, ויש בי הרבה חשדנות וביקורת עצמית. יש לטלפון ממד שהוא מסיח את הדעת, וזו התמודדות מתמדת. זה מרחב אחר. חשבתי לעצמי מה ההבדל בין כשטסים טס לחו"ל בלי טלפון ובין להיות בארץ בלי טלפון. בארץ יש איזושהי ציפייה שנהיה זמינים. כשאנחנו בחופשה יודעים שאנחנו בחופשה, ולגיטימי לא לענות ולא להגיב".
"היעדר הסמארטפון אפשר לחנן פשוט להיטמע בטבע ובמרחב ולחיות את החוויה של הרגע בעוצמה חזקה יותר", אומר ד"ר רוזנברג. "מסקנה עוצמתית זו נשמעה גם היא שוב ושוב ממרואיינים רבים בגוונים משתנים, והיא מתארת את הקושי של להיות כאן ועכשיו באופן מוחלט אף שהסמארטפון בהישג יד.
"היו שתיארו שבשבוע ללא המכשיר הם ניהלו שיחות עומק חשובות וארוכות עם הוריהם ואחיהם; אחרים סיפרו על נסיעות שבהן השקיפו על הנוף בריכוז ובהנאה, וכמה מהמשתתפים סיפרו על שלווה פסטורלית של אחר צהריים בסלון או בחדר בלי ההטרדות הקבועות של הוואטסאפ.
"גם כאן הדואליות של הטכנולוגיה מחייבת אותנו לחשוב על המקומות שבהם הטכנולוגיה אינה מביאה לרווח אלא גורמת לנו להפסיד חוויות חיים. צילום של אירוע למשל ושיתוף שלו ברשת החברתית הוא חוויה ברוכה, אבל לא כל דבר צריך לתעד, ויש רגעים בחיים, גדולים כקטנים, שכדאי פשוט להיות בהם. וכן, כדאי להזכיר לעצמנו שוב ושוב את התובנה הפשוטה: אפשר גם לכבות את הטלפון מדי פעם".
