ממצוות שילוח הקן ניתן ללמוד יסוד גדול על ראש השנה ויום הדין. לפי המשנה, "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו" (ברכות ה, ג), כלומר אסור לבקש הקב"ה שירחם עלינו כפי שריחם על הציפור וקבע את מצוות שילוח הקן. לאחת הדעות בגמרא הטעם הוא "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות". וצריך להבין את כוונת הדברים, וכי אין לקב"ה רחמים? וכי כל הנהגתו היא גזרה?
התשובה לדבר טמונה בדברי המהר"ל, ובדבריו טמון יסוד עמוק מאוד שהוא מפתח יסודי להבנת דרכי הנהגת ה' את העולם. המהר"ל מלמד שהמושג 'גזרה' הוא דבר שאינו מובן לשכל שלנו, אלא שהוא הנהגה מצד חוכמת ה' העליונה, והמהר"ל מלמד שאין ראוי הדבר שה' ינהיג את העולם מצד הרחמים אלא מצד חוכמתו הגדולה.
נבאר מעט את דבריו: מידת הרחמים ודאי טובה, והיא ממידותיו של הקב"ה, אך לא נכון שמידת הרחמים תהיה היסוד המוביל בהנהגת ה', שכן לא תמיד נכון להתנהג ברחמים, והאמת צריכה לשפוט מתי ראוי לרחם ומתי לא. לדוגמה, כשילד מתחנן לאביו שיפתור עבורו את שיעורי הבית, אף שהילד באמת סובל, ודאי שטוב יותר שלא ירחם האב ויוותר לו, כי זה לא יהיה לטובתו.
בעומק העניין, הרחמים הם מצב שבו המקבל מניע את המשפיע לפעול לפי המבט שלו, לפי כאבו ורצונו. המשפיע נפעל מן המקבל. פעמים רבות זה לא טוב, כי המקבל רואה בראייה מצומצמת ואינו יודע מה היא טובתו האמיתית. לפעמים גם רחמים כלפי מקבל מסוים הם אכזריות כלפי רבים אחרים. הרחמנות עלולה להיות בהסתכלות על נקודה מקומית עכשווית, לפי מצבו של המקבל ברגע הנתון.
לעומת זאת מידת הדין היא ההנהגה על פי האמת העולה מן הראייה הרחבה והמקיפה, "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט, י). הקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב הטבה גמורה, לפי התוכנית הא-לוהית שבמחשבתו האינסופית. גם הרע שבעולם הוא לצורך אותה ההטבה הגמורה, ולפעמים כדי לזכות לטובה צריך אדם לקבל את הדין, לעבור ייסורים, זיכוך וקשיים, וזה יתקן אותו. משל למנהל עבודה שאם רק ירחם ויוותר לעובדיו, הרי שלא ילמדו ולא יתקדמו. לפעמים עליו לדחוף אותם ולדרוש מהם, אף שבטווח הקצר הדבר יסב להם סבל. כשההנהגה העיקרית השולטת היא הרחמים, הרי שאז המציאות מנהיגה אותך ולא אתה מנהיג אותה.
על כן אין ראוי שיסוד הנהגת ה' את העולם יהיה הרחמים, אלא הדין, וכך כתב המהר"ל: "שאין ראוי שיהיו מדות השם יתברך, אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות, על ידי רחמים, 'אלא' בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל, להנהיג באמת וביושר… אם כי הוא יתברך עושה בוודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המידה שהיא בתמידות הוא מדת הדין".
הקב"ה שיתף את מידת הרחמים במידת הדין, כמו שאמרו חכמים, שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ומשראה שאין העולם יכול להתקיים שיתף עם הדין את הרחמים (רש"י בראשית א, א). אלא שמידת הרחמים של הקב"ה מחוברת וקשורה למידת האמת. לכן הרחמנות אינה עיוות האמת אלא 'ריכוך' שלה שמטרתו להקל על הנבראים בדרך אל שלמותם וטובתם הגמורה, שמידת הדין מובילה אותם אליהם.
ההבדל בין דין לבדו ובין שיתוף רחמים בדין הוא בשאלה אם לדחוק במציאות או לתת לה להתקדם אט אט. הדין תובע כאן ועכשיו את האמת כפי שהיא לכתחילה, ואילו הרחמים מוכנים להמתין בסבלנות. הרי ששיתוף מידת הרחמים אינו ויתור על השלמות אלא רק הארכת המסלול והדרך אליה. החולשה האנושית לעולם לא תגרום לקב"ה לוותר על השלמות המופלאה שהעולם צריך להגיע אליה, אלא שהקב"ה ינהל את האנושות בהדרגה ובדרך רכה עד שתוכשר לעלות אל השלמות העליונה.
מדברי המהר"ל נלמד מהו היחס הנכון ליום ראש השנה, יום הדין, ולבקשת הרחמים שאנו מבקשים בדין. על אף היראה ביום זה, אנו מלאים שמחה במלכות ה' ובהנהגתו, אף שהיא נעשית בדין, כי עומק הדין מכוון להביאנו לטובה גדולה ואדירה שה' יתברך מוביל אותה אלינו באברת חסדו ובגדולת חוכמתו. וכשאנו מבקשים מהקב"ה רחמים, אין אנו מבקשים מה' שיוותר על השלמות הגדולה שהוא מוביל אותה אלינו אלא שיתחשב בקטנותנו ויביאנו אל השלמות הזו ברכות ובעדינות. שנזכה לשנה טובה ומתוקה!
