כולנו, ילידי סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, גדלנו באווירה שיראת העונש היא פאסה. חלקנו ספגנו זאת מכתבי הרב קוק, חלקנו מכתבי החסידות, וחלקנו סתם כי בא לנו. התחושה הכללית היא שכיום עבודת ה' אמורה להיות רק באהבה והזדהות ולא בתחושות פחד וניכור. הדברים מתלבשים כמו כפפה ליד על התרבות הפוסט-מודרנית שסביבנו, וניכרים בתביעת יחס של 'גובה העיניים' מכל המערכות – החינוך, ההורים וכל ממסד באשר הוא.
הבעיה היא שכל מי שאמיתי עם עצמו חש שיש כאן קצת זיוף. יש פער בין הרעיונות הגבוהים שאנו לומדים עליהם לבין מצבנו הנפשי והרגשי. נכון שאי אפשר להתחבר כיום לשום דבר, ובוודאי לא-לוהים, מתוך פחד. אבל כולנו זקוקים מדי פעם לשוט כאשר התאוות מתגברות עלינו. יתרה מזאת, החסך של יראת העונש הופך את הכול לנגיש וזול מדי. כאשר אין בחיים ממד של פער, עומק, מסתורין ואפילו קצת פחד, נהרסת בסופו של דבר גם יראת הרוממות.
תחושת שאננות שהתורה מסתדרת לי בדיוק עם מה שחשבתי קודם ואיך שהתנהגתי קודם היא נתון מעורר חשד שהאדם לא באמת קולט את הגודל הא-לוהי שהוא עומד מולו
הרב קוק כתב כך: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, צריך הוא רק שם לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו" (מידות הראיה, יראה ז). במילים אחרות, העולם המחשבתי צריך להכיר ביראת הרוממות ולשאוף אליה, לחיבור מלא שמחה עם הנשמה, אולם בעולם הנפשי והמעשי חשוב מאוד לתת מקום גם לפחדים ולרתיעה אמיתית מההשלכות של המעשים הרעים; הרגשות הללו מתסיסים את הנפש תסיסה חיובית.
המצב השלם של עבודת ה' הוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", היינו עולם רוחני עשיר שלא רק שאינו סותר את ההתנהלות האנושית הטבעית אלא משלים אותה. עם זאת בשלב הראשון של עבודת ה', כאשר האדם מנסה לרומם את חייו לעולם רוחני, יש מחירים בלתי נמנעים שעליו לשלם. המחירים מתבטאים בדחיית סיפוקים גופניים ונפשיים, בפתיחות מחשבתית לרעיונות עליונים שאינם מתיישבים תמיד עם תובנות חייו הנוכחיות, ולא פעם גם עם עולם מוסרי שנדמה לו סותר את המוסריות המקובלת בתרבות העכשווית.
את השלב הזה מכנים חכמים בצמד המילים הקסום מסירות נפש; פשוטו כמשמעו. מסירות נפש איננה רק בצד הגופני אלא לא פחות – ואולי יותר – בצד הנפשי. לא ניתן לדלג על השלב הזה! אדרבה, תחושת שאננות שהתורה מסתדרת לי בדיוק עם מה שחשבתי קודם ואיך שהתנהגתי קודם היא נתון מעורר חשד שהאדם לא באמת קולט את הגודל הא-לוהי שהוא עומד מולו.
ברוח אלול נוסיף כי הרב קוק מכנה את השלב הזה "הזרמה אלקטרית חזקה" (המקבילה של המאה התשע עשרה לטיפול כימותרפי. אורות התשובה ט, י). היינו, כדי לחסל תאים שליליים בגוף יש הכרח בזעזוע שמחליש את כלל המערכת הגופנית. כדי להיפתח לעולם עליון בריא יותר אנו מטלטלים את הקומה הטבעית. הענווה, הפתיחות (התבטלות) ומסירות הנפש הן אבן יסוד בעבודת ה'.
לסיכום, יראת העונש צריכה לעשות קאמבק תרבותי: לדבר על פחד מחטאים, על משמעת ועל גבולות בבית הספר בלי להתנצל, ובחודש אלול צריך ללמוד מעבר ל'אורות התשובה' ול'אגרת התשובה', גם את 'שערי תשובה'. הכול כמובן תחת מטרייה תרבותית של יראת הרוממות, היינו מלווה בהסברים בהירים ובהזדהות רגשית עם המטרה. נכון שיש שמיים בתוכי, אבל גם מעליי יש שמיים. לא לשכוח את זה.
