השבוע נפגשתי עם חבר שלי מירושלים וקיבלתי שיעור חינם באיך מגדלים בן אדם. הוא סיפר שבשנה שעברה ביום הראשון ללימודים ביקשה אשתו, מחנכת כיתה ד, מכל התלמידים שלה לקחת גיליון בריסטול, ושכל אחד בכיתה יכתוב עליו ברכות ואיחולים לשנה החדשה לאנשי הצוות ה'שקופים', שנמצאים תמיד מאחורי הזרקורים.
היות שהיא שיתפה גם את התלמידים בכיתות המקבילות, כתבה כל כיתה בגיליון ברכות לאחד מאנשי הצוות: גיליון אחד לשומר, שני גיליונות לאבות הבית ועוד גיליון אחד לכל המנקות. היא סיפרה שאת התגובה של השומר כנראה לא תשכח כל ימיה: דמעות של התרגשות שדמע אדם שעבר מזמן את השישים ובפעם הראשונה בעבודתו בבית הספר הרגיש שמישהו באמת סופר אותו.
אבל החלק החשוב באמת בסיפור הגיע בסוף שנה, כאשר אשתו של החבר שלי שאלה את התלמידים שלה איזו פעילות הכי זכורה להם מכל השנה, ולמרות ים של פעילויות שעברו החליט רובם המכריע בכל זאת להזכיר את פעילות הכתיבה הזו לשומר כאחת הפעילויות הזכורות שהייתה גם הכי משמעותית.
ובכן, אם אתם הורים שחשוב להם שהילדים שלהם יגדלו ישר ולא יהיו חלילה עסוקים רק בעצמם ולא מסוגלים להרים את הראש שלהם סנטימטר אחד כדי לראות מישהו אחר, תנו איזו מחווה קטנה לשומר בכניסה (או לכל איש צוות 'שקוף' אחר) או פשוט עצרו לידו ורק דברו איתו. אפילו דקה. רק חיוך מנומס. הראו לו שאתם יודעים שהוא קיים, כל דבר שיראה לילדים שלכם שמבינתכם השומר אינו מפתח אנושי שקוף אלא אשכרה בן אדם בשר ודם שבדיוק כמוכם מתרגש כמו ילד ממחוות קטנות ורק רוצה לדעת שהוא משמעותי וחשוב בכל העולם הזה.
מחווה אחת קטנה. הנהנו בראש, והענקתם כאן חתיכת שיעור לילדים שלכם! לא שווה?
